אלוהים שלח אותו לקנות את תחנת הטלוויזיה

בפרוש עונת בחירות בארה"ב, דבר אחד לפחות ידוע, ואינו צריך לעורר הפתעות: אלוהים עומד לתפוס מקום חשוב בתהליך. אומנם אמריקה היא הראשונה עלי אדמות אשר הפרידה דת ומדינה - אבל קשה להעלות על הדעת איזושהי ארץ תעשייתית מודרנית, שבה דת מעסיקה את המדינה יותר מאשר ארה"ב. אני כותב במקום אחר בגיליון הזה על התערבותו של "הימין הנוצרי" במערכת הבחירות של המפלגה הרפובליקנית.

את ההתערבות הזו הנהיגה קבוצה, הנקראת "הקואליציה הנוצרית". היא עלתה לגדולה בזכות טלוויזיה, לוויינים וכבלים. בראשה עומד פאט רוברטסון, איש עסקים ממולח, בנו של סנאטור לשעבר, שהקים אימפריית תקשורת בעיר נעימה במדינת וירג'יניה, על חוף האוקינוס האטלנטי, ששמה וירג'יניה ביץ'.

את הקריירה שלו התחיל רוברטסון ב-1960. הוא פסע מעדנות אל תחנת טלוויזיה כושלת בפורטסמות, וירג'יניה, והודיע לבעלים: "אלוהים שלח אותי לקנות את התחנה שלך". הוא שילם תמורתה 37 אלף דולר טבין ותקילין, ומיד הסב את שמה ל"רשת השידור הנוצרית" (ראשי התיבות האנגליים CBN). הוא רשם את CBN כ"ארגון שלא למטרות רווח", אשר תכליתו היא "להפיץ את תהילתו של אלוהים הכול-יכול".

CBN נעשתה תחנת הטלוויזיה האוונגליסטית המפורסמת ביותר באמריקה, אולי בעולם. "אוונגליסטים" הם פרוטסטנטים, אשר ביסוד אמונתם עומדת חוויה דתית אישית, שהם מכנים "הולדת מחדש". הם מאמינים, כי במהלכה הם נפגשים עם ישו. מספרם של האוונגליסטים באמריקה מוערך ב-30 מיליון, ופעילות מיסיונרית היא מרכיב הכרחי בפרקטיקה הדתית שלהם. את הטפותיו הדתיות מימן רוברטסון באמצעות תרומות, שהגיעו עד 135 מיליון דולר בשנה ב-1987, ועמדו מאז בסימן ירידה.

ב-1977 הקים רוברטסון את "ערוץ המשפחה", שספינת הדגל שלו היתה תוכנית-אירוח וחדשות ששמה "מועדון ה-700" (ישראלים יכולים לצפות בה מאז שנות ה-80, דרך תחנת הטלוויזיה הנוצרית METV בדרום-לבנון, הנמצאת בבעלות רוברטסון). בתוכנית הזו, משמשות בעירבוביה דת, פוליטיקה וכלכלה. רוברטסון השקיע בערוץ המשפחה 183 אלף דולר. אלה היו הימים הראשונים של טלוויזיה בכבלים, ועד מהרה הגיעו שידוריו אל מיליוני בתי-אב בכל אמריקה. כאשר הונפק ערוץ המשפחה בבורסה, 15 שנה אחר-כך, ההשקעה הראשונית צמחה בן-לילה ל-90 מיליון דולר. לפני קרוב לשלוש שנים מכר רוברטסון את "ערוץ המשפחה" ל"ניוז קורפ", ענק הטלקומוניקציה של רופרט מרדוק. המחיר: 1.7 מיליארד דולר.

גם כך, מועדון ה-700 מוסיף להיות משודר, ומוסיף להשפיע על פלח לא מבוטל של דעת הקהל האמריקנית.

הוא רוצה פטריוטים בשלטון

רוברטסון מעולם לא התכוון להסתפק בהטפות מעל הגלים. ב-1986 הוא החליט להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, והתחיל להניח תשתית ארגונית. ניסיונו לא צלח, אבל בתשתית הזו הוא השתמש לשם הנחת היסודות ל"קואליציה הנוצרית". מבקריו של רוברטסון אומרים עליו זה שנים, שהוא חותר להשתלט על המפלגה הרפובליקנית מלמטה, באמצעות צבא של מתנדבים ופעילים. אבל מאז סתיו 1997 אין זו עוד רק טענה של יריבים. רוברטסון עצמו אישר בכינוס סגור של פעיליו, כי שאיפה אחת לו: להיות האיש אשר יבחר מאחורי הקלעים את נשיא ארה"ב.

יריבים פוליטיים של רוברטסון הצליחו להניח את ידיהם על סרט הקלטה של נאום, שרוברטסון נשא בדלתיים סגורות. הוא דיבר שם בהערצה על אחת המכונות הפוליטיות המושחתות ביותר בהיסטוריה האמריקנית, "טאמאני הול" בניו-יורק, במחצית השנייה של המאה ה-19. עניינו של הנאום היה רצונו לעשות מעשה "טאמאני", לחדור אל כל רובדי ההנהגה וההשפעה של המפלגה, ולמשוך בחוטים, מבלי להיות תלוי ברצון הבוחרים. הוא תיאר את עצמו ואת בעלי ברית כ"רדיקלים, הרוצים להפוך את הסדר הקיים, ליטול את השלטון מידי אוסף שמאלנים, ולמסור אותו לידי אלה האוהבים את ארצנו".

1988 הראתה לרוברטסון שאין לו סיכוי לממש מטרות פוליטיות בגלוי, בשמו שלו. הוא מעדיף איפוא טקטיקה ישנה: חדירה אל תוך גוף קיים, וניסיון להטות אותו בכיוון חדש, באמצעות עדיפות ארגונית ורוח-הקרב של פעיליו. ואומנם איש לא הצליח להתחרות במסירותם של אנשי הקואליציה הנוצרית. השבוע מתאר השבועון "טיים" כיצד השתלטו אנשי רוברטסון ובעלי בריתם לפני שש שנים על המפלגה הרפובליקנית בטקסס, מדינתו של ג'ורג' בוש, והעניקו לג'ורג' חינוך מחדש.

התחברותו של רוברטסון עם בוש במהלך מערכת הבחירות הנוכחית אינה טבעית. מלכתחילה, אנשי רוברטסון תקפו את בוש על מתינותו, ועל היעדר מחויבות לעניינים שהם בחזקת ייהרג ולא יעבור, כמו התנגדות נחרצת להפלות מלאכותיות. אבל כאשר התברר להם, שהחלופה הסבירה היחידה לבוש היא ג'ון מקיין, הם מיהרו אל דגלו של מושל טקסס.

מדוע צנחה עליהם בהלת מקיין? מסיבה אחת ויחידה: הוא היוזם של ניסיון חקיקה, שיגביל את יכולתם של גופים כמו "הקואליציה הנוצרית" להזרים כספים למועמדים פוליטיים. שינוי כזה יוריד את הקואליציה למדרגה של קוראת קריאות ביניים.

המערכה נגד מקיין השיגה יעד חשוב אחד: היא גרמה לסנאטור מאריזונה לאבד את קור-רוחו. יום אחד בשבוע שעבר הוא נשא נאום תקף בגנות רוברטסון, ותיאר אותו כ"סוכן של חוסר סובלנות". למחרת הוא הרחיק לכת עוד יותר, ואיפיין את השפעת רוברטסון במפלגה כ"זדונית".

את מי יסננו הרוברטסונים

אמריקנים שאינם מכירים את משנתו הפוליטית של רוברטסון, אבל צופים בו מדי פעם ב"מועדון ה700", יתקשו להאמין באיפיונים האלה. בגיל 72, רוברטסון מוסיף להיות בעל ארשתהפנים הלבבית ביותר, אולי, בטלוויזיה האמריקנית, וחיוך שובב אינו מש מפניו, גם כאשר הוא אומר דברים שריח של קנאות נודף מהם.

בנו של פאט, טים, יורש בהדרגה את השרביט של אביו בענייני טלוויזיה וכספים. הוא גם מתחיל עסקי תקשורת משלו, על האינטרנט. בסתיו שעבר טים יסד את FamilyClick, חברה המציעה למנוייה לסנן בשבילם את האינטרנט מכל חומר תועבה.

הרעיון שהדור הצעיר של משפחת רוברטסון יגדיר חומר תועבה אינו מעורר התלהבות אצל מגיני חופש הדיבור על הרשת. אחדים חושבים, שבעיני אבא ובנו, חומר תועבה הוא כל מה שאינו מתיישב עם דעותיה של המשפחה. בהתחשב בזה שאבא קרא בשעתו להפוך התנקשויות פוליטיות לאמצעי של מדיניות אמריקנית; ושהוא נשמע פעם מביע את התקווה, כי השופטים הליברליים הזקנים בבית המשפט העליון ימותו קצת יותר מהר, כדי שיהיה אפשר להחליף אותם באנשי ימין, לא לגמרי ברור איזה סינון היו רוצים הרוברטסונים לעשות, ואת מי הם יסננו.

הם אגב פרו-ישראלים נלהבים, בעצם ציונים. יש להם רק בעיה קטנה אחת: היהודים. אבל על זה, בפעם אחרת.« יואב קרני « אלוהים שלח אותו לקנות את תחנת הטלוויזיה « האם הוא באמת האיש המסוכן ביותר במפלגה הרפובליקנית, כפי שתיאר אותו בשבוע שעבר הסנאטור ג'ון מקיין? פאט רוברטסון הקים אימפריית תקשורת יש מאין. הוא השקיע 183 אלף דולר בערוץ כבלים, ומכר אותו ב-1.7 מיליארד דולר. אבל הוא אינו סתם איש עסקים ותקשורת, הוא עושה דברה של ההשגחה העליונה. משימתו - הוא עצמו אישר - היא למשוך בחוטים, ולקבוע את זהותו של נשיא ארה"ב