הדודות הבריטיות הכי שוות

הבמאי האיטלקי, פרנקו זפירלי, טורח על הפקת זכרונותיו מאז תחילת שנות ה-50. הדבר לא נסתייע בידו, אלא רק לפני שנתיים, בזכות המימון המסיבי של חברת ההפקה הבריטית.

ואכן הבריטים שותפים מלאים בזכרונותיו של זפירלי הילד והנער בשנות ה-30 וה-40. בסרט, הגיבור אמנם נקרא לוקה ולא פרנקו, אבל זוהי אוטוביוגרפיה מובהקת. מגלמים אותו שני שחקנים, בהתאם לסיפורו של זפירלי.

זפירלי, כך מתברר מסיפורו של לוקה, הוא ממזר. אמו התופרת הרתה לגבר נשוי ולאחר שהסתלקה ומתה מתכחש האב לבנו, או לפחות נמנע מליצור איתו קשר. את מקומו תופסת אשה אנגליה ערירית, אלמנה ואם שכולה, שגרה בפירנצה עם עוד כמה נשים בריטיות כמוה.

מרי האלמנה (בגילומה החביב של ג'ואן פלורייט) מטפחת בלוקה את האהבה לשקספיר ולא רק את השפה האנגלית. זפירלי, למי שלא יודע, נעשה ברבות השנים מומחה לשקספיר ובמאי עתיר הצלחות בקולנוע, בתיאטרון ובאופרה. הוא חתום על הסרטים "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה" ו"המלט", וכן על שתי האופרות של ורדי, שאחת מהן, "אותלו", נכתבה בידי לשקספיר.

ובכן, מרי, יחד עם הסטר (מגי סמית), אלמנתו של שגריר בריטניה באיטליה, ואראבלה (ג'ודי דנץ'), חובבת אמנות וזמרת לעת מצוא, מגדלות את הילד לוקה ומסתבכות בעצמן יחד עם אנגליות נוספות, ככל ששלטונו של הרודן הפשיסטי מוסוליני מקבל צביון גזעני יותר ויותר.

בקלחת הזאת נמצאות שתי אמריקניות, ג'ורג'י (לילי טומלין), חובבת נשים מושבעת, ואלזה (שר), יהודייה עשירה שעוזרת בחשאי לכולם, בעזרת תמיכה כספית שוטפת - גם ללוקה וגם לאנגליות השנונות, חסרות הרגש לכאורה. הן דוחות אותה בלי לדעת שהיא זו שמימנה ואיפשרה בכך את שהותן במלון במהלך המלחמה ולא קשריה של הסטר עם מוסוליני.

החומרים הדרמתיים האלה יכולים להזין שלושה סרטים מקבילים לפחות: חייו וחינוכו של לוקה, סיפורן של האנגליות המכונות "העקרביות" בשל לשונן העוקצנית וסיפורה של היהודייה אלזה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והעזרה שהושיטה לכל נצרך.

זפירלי לא הצליח להתיך את הסיפורים לסיפור זכרונות אחד מוצק ומשכנע. פירנצה היפה משום מה פחות יפה בסרט הזה. בכלל, השחזור התקופתי די תמוה, איטליה והתקופה כולה נראות מלאכותיות, דהויות וחסרות אישיות.

אבל נניח לזה. יש כאן חומר דרמתי טעון ומעורר ציפיות, וזפירלי מצליח לרדד ולרכך כמעט הכל.

באוטוביוגרפיה של זפירלי, שעליה מבוסס התסריט, לא נמצאת שום יהודייה מסוגה של אלזה וממילא פרנקו הצעיר לא עזר בהצלתם של יהודים במהלך המלחמה.

כאן הוא דוחף את עצמו בכוח לנושא המורכב הזה ומכתיר עצמו כמציל וכגואל של יהודים איטלקים במהלך השואה. נו, באמת?

הרי זפירלי, איש עתיר כשרונות ומעצב תלבושות ידוע, נמצא תמיד במחנה של הימין האיטלקי. הוא לא פשיסט, חלילה, אבל עמדותיו הפוליטיות לא נתונות לפירוש אחר. הוא היה חסידו של ברלוסקוני כשזה היה ראש ממשלה ובכל יצירתו לא נמצאת זיקה כלשהי לפוליטיקה ולהיסטוריה הגורלית של איטליה.

כתב ההגנה הזה לא משכנע, גם משום שהוא לא עשוי מספיק טוב. הנחמה היחידה, וזוהי בהחלט סיבה טובה לראות את הסרט, היא הופעתן המלבבת של הנשים הקשישות בסרט.

שר אמנם לא קשישה והיא עושה כאן קאמבק משובח, המזכיר לנו איזו שחקנית חושנית, אינטליגנטית ומקסימה היא. הקשישות האמיתיות הן הדודות האנגליות - כולן נהדרות, אבל מי שגונבת את ההצגה היא מגי סמית. מזמן לא ראינו אותה על המסך וזוהי חגיגה של ממש.

מי שרוצה להסתפק במשחק משובח יכול להתפנות לסרט ולסלוח על המעידות האחרות והרבות שלו.

"תה עם מוסוליני". במאי: פרנקו זפירלי. תסריט: פרנקו זפירלי וג'והן מורטימר. צילום: דייויד ווטקין. עם: שר, מגי סמית, ג'ואן פלורייט« נסים דיין « הדודות הבריטיות הכי שוות « בסרטו החדש של פרנקו זפירלי "תה עם מוסוליני", יש לא מעט מעידות. מרוב רצון להכיל את כל הסיפור יש מספיק חומר לכמה סרטים, ואלה לא מגובשים לכלל יצירה אחת. אבל המשחק המשובח תורם לכדאיות