תחקיר "גלובס": השווי הריאלי של רכוש היהודים שגורשו ממצרים ב- 1956 5-4 מיליארד דולר

ביציאת מצרים, יצאו היהודים ברכוש גדול, אך בנובמבר 1956 הופקע כמעט כל רכוש יהודי מצרים. ליהודים הובהר המצב: מוטב לוותר על הרכוש ולעזוב את מצרים בהקדם, ולא ליפול לידי השלטונות

רכבת קיטור חצתה את מישורי אלכסנדריה בתחילת שנות ה-20. באחד הקרונות ישבו יוסף סמוכה, סוחר יהודי-מצרי עשיר בעל אזרחות בריטית, ואחד מידידיו המקומיים. לפתע פנה האחרון לסמוכה, הצביע על הביצות רחבות הידיים שנשקפו בעד החלון ואמר: אדון סמוכה, אתה רואה את הביצה הזאת? אתה יכול לייבש אותה ולעשות ממנה משהו. סמוכה שאל: מדוע? ובן שיחו הסביר: כאשר הצי של נפוליאון נסוג מפני הבריטים בקרב אבו קיר, לפני 120 שנה, הצרפתים הציפו את כל האיזור הזה כדי לבלום את הבריטים, ולכן זו בעצם אדמה מצויינת. מדוע אתה אומר לי את זה? שאל סמוכה. מפני שאתה עזרת לי בעבר, ועכשיו אני מחזיר לך טובה, היתה התשובה. אך סמוכה המשיך לשאול: למה שלא תעשה את זה בעצמך? והסוחר המצרי השיב: כי אתה אזרח בריטי עם קשרים, ויכול להביא מהנדסים שיעשו את זה, ואני מצרי ולא יכול לעשות את זה.

כך באה לעולם "סמוכה סיטי", איזור יוקרתי במרכז אלכסנדריה, שהיה בבעלות המשפחה היהודית שמוצאה מבגדאד. כאשר החליט סמוכה, ב-1924, לפתח את איזור הביצות, התנהל מו"מ מוזר מאין כמותו בינו לבין הממשלה. סמוכה ביקש לקנות את השטח, ותשובת הממשלה היתה: קח בחינם. סמוכה התעקש לשלם, ודחה את ההצעה לתשלום סמלי. לבסוף הושגה הסכמה, אשר 40 שנה מאוחר יותר שיחקה לידיה של המשפחה. כאשר הפקיעו המצרים את "סמוכה סיטי" לאחר מלחמת סיני - הם סירבו לשלם פיצוי, תחילה בנימוק שהקרקע ניתנה לסמוכה בחינם, ולאחר מכן בטענה שהוא לא שילם מחיר ראוי. אך בני המשפחה יכלו להוכיח את ההיפך, ובזכות זאת הצליחו לבסוף לקבל פיצוי חלקי, כפי שנראה בהמשך הסיפור.

תחילה יובשו הביצות, ולאחר מכן נסללו כבישים דו-מסלוליים. איזור תעשייה הלך ונוצר ליד מפעל ההרכבה של מכוניות פורד, שהיה קיים באיזור עוד קודם לכן. לרווחת התושבים הוקמו מועדון גולף, מגרשי טניס ומסלול מירוצים. במקביל, נמכרו חלקות אדמה למשקיעים פרטיים, שרצו לבנות באיזור את בתיהם. עד מהרה היתה זו אחת השכונות היוקרתיות ביותר באלכסנדריה.

הכל התהפך במלחמת סיני. ב-23 בנובמבר 1956, מיהר ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלמה זלמן שרגאי, לשגרירות ישראל בפריס. השגרירות הבריקה לירושלים: "שרגאי מוסר שקיבל ידיעות משני מקורות שונים, לפיהן אמרו שלטונות מצרים לאלפי היהודים חסרי הנתינות שעליהם לעזוב את המדינה תוך ארבעה ימים, ולא - ייכלאו במדבר. מספרם כ-15 אלף". כך החל הפרק הדרמטי ביותר בתולדות יהודי מצרים בעת החדשה, פרק בו נאלצו לצאת את מולדתם בחוסר כל.

שלושה שבועות קודם לכן, ב-1 בנובמבר, בעוד הקרבות בסיני ובפורט סעיד משתוללים במלוא עוזם, הורה נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, על הפקעת רכושם של כל הבריטים והצרפתים במצרים. הנאמנים לרכוש המופקע קיבלו את הסמכות למכור אותו, ומתוך התמורה היתה ממשלת מצרים רשאית לנכות כל סכום שייראה לה, כדי לסייע לנפגעי ההפצצות הבריטיות והצרפתיות. כמו כן, הורשו הנאמנים לנכות %10 מכל נכס פיננסי ו-%10 מן ההכנסות מנכסים אחרים, לכיסוי הוצאות פעילותם שלהם.

ב-3 בנובמבר הרחיב נאצר את ההפקעה, כך שההגדרות החדשות חלו גם על יהודי המדינה. הוא קבע, כי הצו יחול גם על כל אזרח שנעצר או מי שמוגדר כ"נתון תחת פיקוח"; על כל אדם שהיה מעורב בשהותו מחוץ למצרים בפעילות הפוגעת בבטחון המדינה; על כל חברה או תאגיד אחר הנמצאים בשליטת אדם הכלול באחת ההגדרות הקודמות; ועל כל סוכנות וסניף של חברה זרה המנוהלים בידי מי שנכנסים תחת ההגדרות הקודמות.

בדיקה שנערכה בזמן אמת בידי מומחים אמריקניים העלתה, כי מבין 486 אלו שרכושם הופקע בשבועות הראשונים, לפחות %95 היו יהודים או חברות בבעלות יהודית. ההערכה היא, כי בין נובמבר 1956 לבין מארס 1957, הופקעו 500 חברות בבעלות יהודית, ונכסיהן של 800 חברות נוספות הוקפאו. בין אלו היו כמה מן העסקים הידועים ביותר בבעלות יהודית: בתי הכל-בו של משפחות סיקורל, שמלה, חנאו ושאלון; הבנקים של משפחות זילכה ומוציירי; וחברת הכותנה של משפחת פינטו.

בכל החברות המופקעות פוטרו מיד כל העובדים היהודים. סוחרים יהודים גילו שאינם יכולים לפעול, שכן הממשלה מסרבת להעניק להם את הרשיונות הדרושים. בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, מהנדסים - סולקו מן הלשכות המקצועיות ולא יכלו לעבוד. פקידים יהודיים פוטרו ממשרותיהם, לעיתים - לאחר שקציני משטרה ביקרו במקומות עבודתם והבהירו לבעלים שעליהם לפטר את היהודים. קצינים אחרים הופיעו בבתיהם של היהודים בשעות הלילה המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות, והבהירו: מוטב לכם לוותר על רכושכם ולעזוב את מצרים בהקדם, ובכך למנוע מעצמכם מעשי אלימות או צעדים חמורים מצד השלטונות.

בין 22 בנובמבר 1956 לבין 30 ביוני 1957 עזבו את מצרים למעלה מ-22,200 יהודים. נמל אלכסנדריה ושדה התעופה של קהיר הוצפו בפליטים. פקידי המכס ניצלו את ההזדמנות, והחרימו את רוב חפצי הערך. מן הסתם לעולם לא ייוודע איזה חלק מתוך אותו רכוש מצא את דרכו לכיסי המוכסים והממונים עליהם. אלפים עזבו כאשר רכושם מסתכם כמעט אך ורק בכותנות שלעורם.

רק כשליש מבין המגורשים יכלו לממן את יציאתם ממצרים, והאחרים היו זקוקים לסיוע חיצוני. הסיוע הראשוני ניתן בידי מספר מדינות, ובראשן צרפת, איטליה ויוון, אשר איפשרו למהגרים להיכנס לתחומיהן. ממדינות אלו המשיכו רוב המהגרים לישראל (13,500 עד סוף אוקטובר 1957), והאחרים - לארה"ב, קנדה, אוסטרליה ודרום אמריקה, בעיקר ברזיל.

במצרים עצמה, שם לא הורשו הארגונים היהודיים לפעול, היתה חשיבות רבה לסיועו של הצלב האדום. הוועדה הבין-ממשלתית להגירה אירופית הסכימה לממן את רוב עלויות המשך המסע מאירופה לישראל ולמדינות אחרות, ובמקביל הסתייעו מגורשים רבים בנציבות האו"ם לפליטים. מקורות מימון אחרים היו הארגונים היהודיים, ובראשם הג'וינט ו-HIAS האמריקני (Hebrew Shultering and Immigrant Aid Society).

בעיה משותפת לכל המגורשים, דלים כעשירים, היתה ההגבלות הקשות על הוצאת רכוש. רשמית הותר לכל יהודי להוציא 200 לירות מצריות, אך בפועל הם יכלו להוציא 100 ליש"ט בלבד (112.5 לירות מצריות). לכל ילד הותר להוציא 50 ליש"ט, ומאוחר יותר - גם תכשיטים בשווי של 50 לירות מצריות לכל אשה נשואה, ובשווי של 20 לירות לרווקות. אלא שמימוש זכות זו היה שרירותי, ובסופו של דבר תלוי בשוחד שניתן לפקידי המכס.

שיפור מסוים הורגש בחודשים הראשונים 1957. המהגרים הורשו ליטול עימם יותר חפצים אישיים, חלק מן הרכוש המופקע הוחזר לבעליו, ובחודש אפריל בוטל הצו שאיפשר הפקעות נוספות. חלק מן הרכוש שכבר הופקע הוחזר לבעליו, אך יהודים רבים לא יכלו ליהנות מהקלה זו. במקרים רבים, במיוחד בנוגע לעסקים, היה הנזק כה כבד, עד שלא ניתן היה לשקם את העסק גם לאחר השבתו, וממילא לא היתה להשבה זו משמעות מעשית. בנוסף לכך, הצליחו הפקידים הנוגעים בדבר להימנע מהשבת מקצת מן הנכסים, ואפילו להפקיע פה ושם נכסים יהודיים נוספים בטענות מטענות שונות.

בדיקה מדגמית של טפסים השמורים בארכיון הציוני מלמדת על היקף הגזל. על סיפונה של האוניה "הרמס", הגיעו ארצה באביב 1957 מאות עולים, שהפליגו מנמל פיראוס. בחודש מארס הגיעו 126 משפחות ולהן 500 מזוודות - ממוצע של 5 מזוודות למשפחה. חודשיים מאוחר יותר הפליגו 85 משפחות שנשאו עימן 300 מזוודות - ממוצע של 3.5 מזוודות למשפחה. כאשר זוכרים שמשפחה היוצאת לחו"ל לזמן קצר מצטיידת ב-3-2 מזוודות, ברור שמגורשי מצרים יכלו להוציא ממנה חפצים בסיסיים בלבד - בגדים, ספרים, משחקים, מזכרות וכדומה. הוצאת נכסים פיננסיים היתה מוגבלת מאוד, ואילו רהיטים כמובן שלא יכלו להיכנס למטען.

כאשר הפקיעה מצרים את רכושם של אזרחי בריטניה וצרפת, עמדה "סמוכה סיטי" בראש הרשימה. בסוף 1958 הכין משרד החוץ הבריטי רשימה מפורטת של הרכוש הבריטי שהולאם או הופקע, ואשר ערכו הכולל היה למעלה מ-178 מיליון לירות מצריות. רכושם של יוסף סמוכה ומשפחתו הוערך ב-14.3 מיליון לירות - התובע הפרטי הגדול ביותר. שווי רכושן של חברות הנפט הבריטיות במצרים, לפי אותו מסמך, היה 55.6 מיליון לירות; לבנקים בריטיים היו במצרים נכסים בשווי 4.6 מיליון לירות; לחברת הביטוח פרודנשל היו תביעות בהיקף 1.9 מיליון לירות; ואילו חברת הטלפונים כייבל אנד וויירלס דיווחה על רכוש מולאם בשווי 1.6 מיליון לירות.

ממשלת מצרים הגדירה את אדמת "סמוכה סיטי" כקרקע חקלאית, וטענה ששוויה הוא מיליון ליש"ט בלבד, שהיו שווים באותה התקופה, פחות או יותר, למיליון לירות מצריות. לבסוף קיבלה המשפחה 3.1 מיליון ליש"ט, בהתאם להסכם בין בריטניה למצרים. עד היום תלויות ועומדות תביעות של בני סמוכה נגד ממשלת מצרים, כאשר מדי פעם הם זוכים בתביעה כלשהי ומקבלים לעיתים גם פיצוי זעום, אבל בסך הכל רשמה המשפחה הפסדים של למעלה מ-10 מיליון ליש"ט בערכי שנות ה-60, שהם למעלה מ-100 מיליון ליש"ט בערכים ריאליים.

משפחה יהודית עשירה אחרת שניזוקה קשות היתה משפחת עדס, שלפי המסמך הבריטי, שווי רכושה המופקע היה 1.4 מיליון לירות מצרים. רוב נכסי המשפחה הוחזקו בידיה של חברת דייוויד עדס ובנו, וזאת בנוסף לרכוש הפרטי של בני המשפחה. במסמכים הבריטיים קיים תיעוד רק לגבי פיצוי אישי שניתן לארבעה מבני המשפחה, אשר קיבלו יחדיו 1.2 מיליון לירות, ואין כל איזכור של פיצוי בגין נכסי החברה. חנות בגדי הילדים הנושאת את שמה של המשפחה פועלת עד היום במרכז קהיר, בבעלות ממשלתית כמובן.

משפחת סיקורל היתה אחת הידועות והעשירות ביותר בקהילה היהודית בקהיר, והיא התפרסמה בעיקר כבעלת רשת בתי הכל-בו שנשא את שמה. הונה של המשפחה איפשר לה, ב-1920, להשתתף בהקמת בנק מיצר, ממנו צמחה קבוצה של חברות תעשייתיות בעלת אותו שם. סלקטור סיקורל, שהוציא ממצרים חלק גדול מהונו עוד לפני משבר סיני, הצליח למכור את הרשת למשפחת גאברי המצרית ב-600 אלף לירות, שהיו 150 אלף דולר, לפני שעזב את מצרים במארס 1957. שוויה האמיתי של הרשת נאמד במיליוני לירות. ב-1961 הלאים המשטר את הרשת מידי גאברי, אם כי חנותה במרכז קהיר עודנה פועלת תחת השם "סיקורל". כיום מתכננת הממשלה להפריט את החנות.

לא מעט יהודים מכרו את רכושם בצורה דומה, ובהפסד ניכר, עוד לפני מלחמת סיני. כך נמכרו, למשל, בתי הכל-בו של משפחות שמלה, גטניו ובן-ציון. כפי שמציין המזרחן ד"ר יורם מיטל, אלו היו אמנם מכירות תקינות מבחינה רשמית, אך אין ספק שהן נכפו על הבעלים היהודיים, בשל האווירה האנטי-יהודית ששררה במצרים בתחילת שנות ה-50. גם אם מבחינה חוקית אין מקום לדרוש פיצוי על הפער בין מחיר המכירה לבין השווי האמיתי, ודאי שקיימת תביעה מוסרית משמעותית נגד שלטונות מצרים ונגד מי שניצלו את מצוקתם של היהודים על מנת להתעשר.

בסוף 1956 פנה סגן יו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל דאז, עו"ד שלמה כהן-צידון, לשר האוצר, לוי אשכול, וטען שיש לתעד את הרכוש הרב שהותירו אחריהם יוצאי מצרים, או את הרכוש שנאלצו למכור מתחת לשוויו. אשכול הסכים, והקים במארס 1957 ועדה לרישום התביעות, אותה ריכז כהן-צידון. הוועדה פעלה במשך שנה וחצי, ורשמה למעלה מ-3,500 תביעות.

בתיקי הסוכנות היהודית ומשרד החוץ לא נותר ריכוז של התביעות, פרט לדו"ח ביניים מנובמבר 1957. הדו"ח מוסר על 640 תביעות, בסכום כולל של למעלה מ-5.5 מיליון (5,531,755.370) לירות מצריות, בעיקר בגין מקרקעין, שטרות, חשבונות בנקים ופוליסות ביטוח. כיום מעריכים גורמים המעורבים בנושא, שהיקף התביעות שנרשמו הגיע ל-500-300 מיליון דולר בערכים נומינליים - שהם 2.5-1.5 מיליארד דולר בערכים ריאליים.

בנוסף לרכוש הפרטי, ריכזה הוועדה גם מידע בנוגע לרכוש הקהילתי. הערכה שמרנית מאוד, כתב כהן-צידון בספטמבר 1963 לשמואל יערי, סגן מנהל המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ, אומדת את ערכו של הרכוש הקהילתי בכמעט 93 מיליון (92,924,900) דולר - 74.53 מיליון דולר באלכסנדריה, 13.39 מיליון דולר בקהיר, והיתרה בטנטה, מנצורה, דמנהור ופורט סעיד.

בתחילת 1960 הגיש כהן-צידון תביעה נגד המדינה לפסק דין הצהרתי, בו ייקבע שהמגורשים ממצרים זכאים לחלק מן הרכוש המצרי שנותר בשטח ישראל. את המדינה ייצגה בתיק חנה אבנור, לימים - נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר הצהירה: "אין ספק ברצונה הטוב של מדינת ישראל וממשלת ישראל הפועלת בשמה, להשיג הסדר בינלאומי אשר יאפשר מתן פיצוי הולם לתובעים". כהן-צידון משך את התביעה, לאחר שהמדינה הצהירה שבבוא היום תדאג לכך שזכויות יוצאי מצרים לא יקופחו. הבטחה זו לא קויימה עד היום.

פיצוי חלקי, קיבלו באותן שנים יהודים שהיו אזרחי צרפת ובריטניה וגורשו ממצרים, וזאת בהתאם להסכמים שנחתמו בין מצרים לבין שתי מדינות אלו. ההסכם עם צרפת קבע, כי נכסים של אזרחיה שעוקלו במצרים יוחזרו להם, ואם אין אפשרות השבה - ישולם פיצוי. הנתינים הצרפתיים גם הורשו לחזור למצרים, מבלי שזכויותיהם הכלכליות ייפגעו בשל תקופת היעדרותם מן המדינה.

העוקץ היה בסעיפי המשנה להסכם, אשר קבעו בין היתר, כי בפרק הזמן שבין התביעה להחזרת הרכוש הוא ינוהל בידי המצרים; אם יסתבר שרכוש נעלם - יעשו המצרים מאמץ לאתרו, אך לא הובטח פיצוי אם ייכשלו. עוד נקבע, כי אם הרכוש המופקע נמכר, תועבר התמורה לידי הבעלים המקורי - גם אם הרכוש נמכר הרבה מתחת לשוויו. לאור אלו, אין פלא שכמעט שנה לאחר חתימת ההסכם, ביוני 1959, מסר הג'וינט שעד כה לא נענתה תביעה כלשהי לשחרור נכסים מופקעים.

בהסכם בין בריטניה למצרים נקבע, שמצרים תשלם לבריטניה 27.5 מיליון ליש"ט כפיצוי כולל על נזקי גוף ורכוש. רשימת הנכסים שנמכרו בידי המצרים - ולכן לא יוחזרו - מופיעה בנספח להסכם, מתפרסת על פני למעלה מארבעה עמודים ומכילה למעשה את כל הרכוש הבריטי המשמעותי במצרים. בין היתר נזכרים שם נכסי המקרקעין של משפחת עדס, משפחת ששון, עמנואל וסלומון סוארס (משפחה יהודיה עשירה בקהיר), אמיל עדס, נסים עדס, וכמובן - אדמותיהן של משפחות עדס וסמוכה באלכסנדריה.

הסכום ששילמו המצרים לא הספיק לכסות את כל 4,442 התביעות הבריטיות, שהסתכמו בלמעלה מ-72 מיליון (72,376,404) ליש"ט, ולכן היה צורך לקבוע כללים למתן פיצוי חלקי בלבד. העיקרון היה דומה לזה שבחישוב המס: כך וכך אחוזים מחלק אחד של התביעה, שיעור שונה מהחלק הבא שלה, וכך הלאה. למרות שההסכם קבע את זכותם של המגורשים הבריטים והצרפתים לשוב למצרים ולפקח על רכושם, לא התירה קהיר ליהודים שביניהם לעשות זאת. וכמובן, שמצבם של היהודים בעלי האזרחות המצרית או חסרי הנתינות היה גרוע עוד יותר, שכן שום ממשלה לא ניהלה מו"מ בשמם, וממילא הם לא קיבלו פיצוי כלשהו.

בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע, כי "הצדדים מסכימים להקים ועדת תביעות לשם יישוב הדדי של כל תביעות כספיות". 21 שנים חלפו - והוועדה מעולם לא הוקמה. המצרים לא לחצו, והישראלים ודאי לא מיהרו. הראשונים הבינו, שתביעות ישראליות עלולות "להותיר את מצרים בתחתוניה", כפי שאומר גורם ישראלי המתמצה בנושא. ואילו האחרונים חששו בעיקר מתביעות ענק מצריות, לתשלום תמורת כמויות הנפט הגדולות שנשאבו משדות אבו רודס בין 1967 ל-1975. ממשלת ישראל, אשר הבטיחה במשך עשרות שנים לדאוג לרכושם של מגורשי מצרים, הבטחה שניתנה בבית המשפט והביאה למחיקת תביעת העולים - לא עשתה דבר.

בינתיים, הלכה והידלדלה הקהילה במצרים, עד שנותרו ממנה רק שרידים מעוררי רחמים. כיום מוערך מספר יהודי מצרים ב-100 לכל היותר - מחציתם בקהיר ומחציתם באלכסנדיה, וגילם הממוצע הוא 75. כך התעוררה במלוא חומרתה שאלת גורלו של הרכוש הקהילתי, ובראשו - בתי הכנסת. בשנים קודמות נמכר רכוש קהילתי רב, ולא ברור באיזו סמכות ולהיכן הלך הכסף. ההנהגה הנוכחית של הקהילה, בראשות כרמן וינשטיין, הפסיקה את מכירת החיסול. וינשטיין עצמה הציבה בפני "גלובס" דרישות בלתי סבירות לראיון עימה, ולכן לא ניתן היה לקבל את תגובתה למתרחש סביב רכוש הקהילה.

כיום פעילים במצרים אתרים יהודיים בודדים. המפורסם שבהם הוא בית הכנסת בן-עזרא בקהיר, בו התגלתה בסוף המאה ה-19 הגניזה הקהירית. בתחילת שנות ה-90 נערכו בבית הכנסת שיפוצים מקיפים, במימונה של פיליס למברט (אחותם של אדגר וצ'רלס ברונפמן). כיום אין בו תפילות, והוא משמש כאתר תיירות בלבד. בקהיר נותרו רק שני בתי כנסת פעילים: "שער השמים" שבמרכז העיר, אשר שופץ במימונו של נסים גאון, ו"מאיר עיניים" שבשכונת מעאדי (בה נמצא מעונו של שגריר ישראל), אשר שופץ במימונן של משפחות סולצברג וזופאן. התפילות בשני בתי הכנסת מתקיימות בעיקר בחגים; בשבתות, שלא לדבר על ימות החול, כמעט ואין אפשרות לקבץ מניין.

הנהלת הקהילה יושבת בבניין בשכונת עבאסיה, בו רוב החדרים עומדים שוממים ומוזנחים. בצמוד לו שוכן בניין בית הספר של הקהילה, המושכר כיום לרשויות המצריות ומשמש כבית ספר כללי, וכך גם בית הספר של הקהילה באלכסנדיה. דמי השכירות משני בתי הספר מסתכמים ב-180 לירות לחודש. בית הכנסת על שם הרמב"ם בחארת אל-יהוד (בו התפלל ולימד הרמב"ם, ואשר בו לפי המסורת נקבר בטרם הועבר לקבורה בטבריה) סגור ומצוי על סף התמוטטות, בשל נביעה מתמדת של מי תהום החותרת תחת יסודותיו. בתי הקברות הרבני והקראי של קהילת קהיר, בשכונת בסאתין, נותרו בשלמותם, אם כי ממצבות רבות נגנב השיש, ואלפי חסרי בית קבעו את משכנם בין המצבות, כמו ברוב בתי הקברות בעיר.

לבעיית הרכוש הפרטי אין פיתרון, למרות שמצרים היא המדינה הערבית היחידה בה קיים חוק לטיפול ברכוש מולאם. את החוק יזם הנשיא אנואר סאדאת בתחילת שנות ה-80, והוא חל על כל הרכוש שהולאם לאורך השנים. אך חוק זה אינו מחייב את הממשלה להחזיר את הרכוש לבעליו, אלא רק לשלם פיצוי מוגבל: עד 30 אלף לירות (7,000 דולר) ליחיד ו-100 אלף לירות (25 אלף דולר) למשפחה. הפיצוי ניתן לפי ערכו של הרכוש בעת ההלאמה, ללא כל הצמדה. נוסף על כך, קשה מאוד למצוא עורכי דין שיסכימו לייצג יהודים או ישראלים בתביעות מסוג זה, שכן אגודת עורכי הדין המצרית עומדת בראש הגופים המתנגדים לנורמליזציה עם ישראל.

בכל מקרה, רק בודדים יכולים להרשות לעצמם מאבק משפטי יקר וממושך. הרוב המכריע של יוצאי מצרים דומים יותר לזקי הררי ולבנה זמיר. הררי, בן למשפחה עשירה מאלכסנדריה, לא שב מעולם למולדתו. "עד היום אני לא מרגיש נוח לחזור לשם, ואני גם חושש שההתרגשות תהיה גדולה מדי. אחד הדודים שלי, המתגורר בארה"ב, הציע לי לתבוע את ממשלת מצרים על הרכוש, ולנסות לקבל בחזרה לפחות את הכסף שהשארנו בחשבון הבנק. אמרתי לו שחבל על הזמן, חבל על המאמץ וחבל על העצבים. ממילא המצרים ישלפו את הנייר המוכיח שוויתרנו על הכל. אם מישהו היה מבטיח הסדר כולל לכל היהודים, זה סיפור אחר. אבל ללכת להיאבק לבד - זה לא בשבילי. חבל על הנייר של עורכי הדין".

ואילו זמיר מספרת כי "לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, סירבו אמי ואבי לנסוע לבקר בביתם הישן. הם טענו שנסיעה כזו תהיה כרוכה בהרבה התרגשות וכאב. הם ידעו שהכל נחרב, ולכן אין טעם לבכות על חיים שאינם. הם סיפרו לי שאפילו לא לקחו איתם מסמכים, כי לא האמינו שיוכלו לחזור אי פעם".

זמיר עצמה, יו"ר אגודת הידידות ישראל-מצרים, כן הגיעה לבית הישן בשכונת חילואן שליד קהיר. "דפקתי על הדלת וביקשתי להיכנס, רק כדי להציץ בבית ולהיזכר. בעלת הבית הזמינה אותי לקפה, ורק אחר כך, כאשר בנה הגיע למקום, התברר לי שהאשה החביבה הזאת, סמיחה, היא בתו של שוער הבניין שנכנס לגור במקומנו. הגינה ובה סוכת היסמין מלאה שלוליות מים, כנראה מי ביוב שאינם מטופלים. הגדר נהרסה והמרפסות היפות נחרבו כמעט לחלוטין. הבית היפה שלנו הפך לחורבה". « איתמר לוין סיוע בראיונות: דליה טל «תחקיר "גלובס": השווי הריאלי של רכוש היהודים שגורשו ממצרים ב- 1956 5-4 מיליארד דולר« ביציאת מצרים, יצאו היהודים ברכוש גדול, אך בנובמבר 1956 הופקע כמעט כל רכוש יהודי מצרים. ליהודים הובהר המצב: מוטב לוותר על הרכוש ולעזוב את מצרים בהקדם, ולא ליפול לידי השלטונות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988