התישנות בחזקת שיתוף

לבני הזוג דוברין - משה וחסיה - היו חלקים מסוימים במקרקעין שבעבר הירקון בת"א, בחלקה הקרויה "הגוש הגדול" בת"א (להלן - "המקרקעין"). המקרקעין היו רשומים על שמה של חסיה דוברין. בני הזוג דוברין ערכו צוואה משותפת (להלן - "הצוואה המשותפת"), שבה ציווה כל אחד מהם - לאחר מותו - את כל רכושו לבן הזוג השני. באחת ההוראות שבצוואה, הנוגעת לחלוקת העיזבון לאחר מותם של בני הזוג, נקבע, כי שליש מהמקרקעין ירש אבישי אפרתי, ויתרת המקרקעין תירש חיה בקר.

משה דוברין נפטר בשנת 1986, והצוואה המשותפת קוימה, לפי בקשת האלמנה חסיה דוברין. לאחר מכן ערכה חסיה דוברין צוואה, ובה הורישה את המקרקעין לאבישי אפרתי כשהיא מדירה את חיה בקר מכל חלק בירושה (להלן - "צוואת חסיה").

בשנת 1992 הלכה חסיה דוברין לבית עולמה, ואבישי אפרתי ביקש לקיים את צוואת חסיה. חיה בקר התנגדה לכך, אולם התנגדותה נדחתה. יחד עם זאת, נקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי, כי צו קיום צוואת המנוחה חסיה דוברין אינו חל על נכסים שבאו למנוחה בירושה מבעלה המנוח (משה), אשר לגביהם נקבעו הוראות בצוואה המשותפת.

חיה בקרה הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בת"א, כנגד אבישי אפרתי ואחרים, ובמסגרתה היא עתרה למתן פסק הדין הצהרתי לפיו ייקבע, בין היתר, שהזכויות במקרקעין היו בבעלות משותפת של בני הזוג דוברין, כך שמצויה בעזבונו של משה דוברין מחצית הזכויות במקרקעין. המשמעות של הצהרה מעין זאת היא, כי חיה בקר זכאית לשליש מהמקרקעין, וזאת על יסוד זכותה כיורשת אחר יורשת בצוואה המשותפת.

בהנחה כי המקרקעין היו בבעלות המשותפת של בני הזוג מכח חזקת השיתוף, הרי שחסיה דוברין ירשה, עם מות בעלה, את מחצית המקרקעין שלו. במחצית הזו היה מעמדה של חיה בקר כיורשת אחר יורשת. על פי סעיף 42 לחוק הירושה, אין היורש הראשון (בענייננו - חסיה דוברין) יכול לגרוע מירושתו של היורש הבא אחריו (בענייננו - חיה בקר). נמצא, כי חיה בקר זכאית לשני שלישים במחצית המקרקעין, שהם שליש במקרקעין.

אבישי אפרתי (שהינו אחיה של חיה בקר) התנגד למתן ההצהרה שנתבקשה, משני נימוקים עיקריים: האחד, כי לא הוכחה חזקת השיתוף על המקרקעין (טענה זו נדחית הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון). והשני, כי חלה התיישנות על התובענה. לטענתו, מירוץ ההתיישנות החל במות משה דוברין (1986), ולכן בעת הגשת התובענה (1994) חלפו למעלה משבע שנים - תקופת ההתיישנות הכללית.

בית המשפט המחוזי (השופט גבריאל קלינג) קיבל את טענת ההתיישנות. בקבלת טענה זו הסתמך ביהמ"ש המחוזי על מספר נדבכים. ראשית, לטעמו, זכות בן זוג מכח חזקת השיתוף היא זכות אובליגטורית בלבד, ולכן תקופת ההתיישנות היא 7 שנים ולא 15 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות לגבי תובענה במקרקעין.

שנית, ביהמ"ש המחוזי גרס, כי יש לראות את תחילת מירוץ ההתיישנות במועד פטירתו של המנוח משה דוברין ולא במועד פטירתה של המנוחה חסיה דוברין. לשיטתו, תביעתה של חיה בקר אינה עצמאית אלא נובעת היא ממעמדה כיורשת של המנוח.

ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה, כי במקרה של חזקת שיתוף מחזיק בן הזוג הרשום בנכס בנאמנות עבור בן הזוג השני. על פסק דין זה הגישה חיה בקר ערעור לביהמ"ש העליון, בהרכב השופטים" ת.אור, י.אנגלרד, א. ריבלין. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופט אנגלרד, בהסכמת שאר השופטים.

השופט אנגלרד דוחה את טענתו של אבישי אפרתי לשיהוי וויתור מצידו של המנוח בענין חזקת השיתוף. ההוראה המפורשת בצוואה המשותפת היא בבחינת הודאה מצד בן הזוג, שעל שמו רשום הנכס, בדבר קיום השותפות בנכס, וכן מעידה היא על מודעות בן הזוג השני לזכותו בנכס. בדרך אגב מעיר השופט אנגלרד, שיתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן זוג במשך החיים המשותפים.

אולם, בסוגיית ההתיישנות, קובע השופט אנגלרד, טעה ביהמ"ש המחוזי.

ראשית, לפי הגישה השלטת בביהמ"ש העליון, חזקת השיתוף היא בבחינת זכות קניינית. גם אם יש המסייגים את הגישה הקניינית כלפי צד שלישי, הרי יש רגליים לסברה, כי לגבי יורש, המקבל את הנכס ללא תמורה, אין לשלול את האופי הקנייני, במיוחד בסוגיה של התיישנות. ואומנם נקבע בפס"ד פיכטנבוים נ. ברקוביץ (פ"ד מג(3) 173), כי זכויות בן זוג מכח חזקת השיתוף הן זכויות במקרקעין, ולכן נדחתה טענת ההתיישנות.

שנית, יש טעם רב בגישה הרואה ביחסי בני הזוג בענין חזקת השיתוף משום יחס של נאמנות.

שלישית, אין לקבל את הגישה בדבר תחילת מירוץ ההתיישנות מיום מותו של המנוח. שכן, עד למותה של המנוחה, לא התגבשה סופית זכותה של היורשת אחר היורשת.

בכל עת חייה של המנוחה לא היה שום ניגוד אינטרסים בינה לבין אלה שיבואו אחריה. לכן, לא היה כל טעם לדרוש מחיה בקר, שתנקוט בהליכים משפטיים כדי למנוע את מירוץ ההתיישנות. נמצא, כי גם בהנחה שחזקת השיתוף יוצרת זכות אובליגטורית בלבד, טרם חלפו 7 שנים מיום הולדת עילת התביעה.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל. נקבע כי עזבון המנוח משה דוברין הוא הבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין.

ע"א 7613/98.

בית המשפט העליון.

השופטים: ת. אור, י. אנגלרד, א. ריבלין.

בשם המערערת: עו"ד אילן בומבך.

בשם המשיבים: עוה"ד צבי הניג, מאיר קריצמן, נורית להב.« עו"ד רמי שר-ישראל « התישנות בחזקת שיתוף « זכויות הנובעות מחזקת שיתוף הן קנייניות, ולכן תקופת ההתיישנות בנכס שחלה בו חזקת שיתוף היא תקופת ההתיישנות במקרקעין