היועץ לפירוק מוקשים

מאז ומתמיד היה היועץ המשפטי לממשלה מוקד של תסכול ואכזבה למעסיקתו. כל הנסיונות למנות לתפקיד משת"פ "מבין עניין" נכשלו. השיא היה במינויו של אהרן ברק, פרופ' שנלקח מן האקדמיה ונמשח למלוכה המשפטית.

ברק נראה בלתי מזיק בעליל, עד שהתחיל לעבוד. עד מהרה החל להפיק חקירות וכתבי אישום נגד בכירים ומקורבי שלטון, כולל ראש הממשלה יצחק רבין בפרשת הדולרים. הוא עיצב את המשרה כשהוא חמוש באופי נחוש ועצמאי, ברוטוויילרים של זיגל ובאווירה ציבורית מתאימה - טיהור מתבקש של האורוות, אחרי מלחמת יום כיפור.

הלקח שהנחיל ברק לממשלות הבאות היה לברור ביתר זהירות את אוכפי החוק. ואכן, יאח"ה המיתולוגית עוקרה וסורסה, והיועצים המשפטיים הבאים כבר נבחרו על סמך אופיים הנוח והידידותי.

כך מונה פרופ' יצחק זמיר, עד שפרשת קו 300 חשפה אצלו עמוד שדרה משפטי שסירב להתכופף. אחריו מונה יוסף חריש, שופט מחוזי איטי וכבד החלטה, שבקלות היה זוכה בתואר "האיש הכי פחות מתאים" למשרה כה מרכזית ודינמית. והנה, גם חריש איכזב כשהתעקש להעמיד לדין את דרעי. אריה דרעי, לא פחות.

היועץ הבא, מיכאל בן-יאיר, כבר נבחר לפי המלצת חתנו של ראש הממשלה יצחק רבין. "היועץ המשפחתי לממשלה" כינו אותו. אבל גם זה לא עזר, ובן-יאיר הרבה להטריד את רבין, במיוחד בהגבלת ההיתרים לחקירות השב"כ. בנימין נתניהו, ששינן היטב את לקחי קודמיו, הגדיל לעשות במינוי פעיל הליכוד רוני בר-און - שסוכל עד מהרה במאמץ משולב של דעת הקהל והברנז'ה המשפטית.

אחרי בר-און מונה אליקים רובינשטיין. יהודי חובש כיפה, חביב ונוח לבריות, נושא כלים משפטי נאמן ועתיר ניסיון, שהגיע אל המנוחה והנחלה כשופט מחוזי, ומשם הוזעק כדי להציל את התפקיד הרם. גם הוא, כמו קודמיו, חשף תוך זמן קצר פנים לא מוכרות, למגינת לבם של ממניו.

מה יש בו בתפקיד הזה שמעצב את האיש הנושא בו, במקום להיפך? בעיקר המיקום, בין משרד המשפטים לבית המשפט העליון - בין מסדר הישועים של פקידות מקצועית ונחושה, לבין העליון, שגם מכתיב ציפיות וגם משמש מחוז חפץ, יעד הקידום היחיד שעוד נותר ליועץ.

עדיין מוקדם לקבוע אם רובינשטיין עומד בציפיות, והאם יתיישב לבסוף על כיסא בעליון. אבל לא מוקדם לקבוע שאין, ולא היה, מקבץ של פרשות כמו זה שנחת על שולחנו של רובינשטיין - לא בארץ, וכנראה לא בעולם הדמוקרטי כולו.

זה החל בפרשת בר-און, בה נדרש לחרוץ את גורלם של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. מאז הוא נדרש לטפל שוב בנתניהו (פרשת עמדי והמתנות), ובהנגבי (פרשת "דרך צלחה"), ואליהם הצטרפו תיק העמותות, הנשיא ויצמן, הרב עובדיה יוסף והשר יצחק מרדכי. כל הכרעה קשה כשאול. בין לבין, מגייס אותו ראש הממשלה לשאת ולתת עם הסורים ולהחליט בין הכבלים ללוויין, והשר שריד מטיל לפתחו את ההכרעה בעניין הכספים לש"ס.

יועצים לפניו גמרו רע. בן-יאיר תוך עימות מר עם הממשלה, זמיר וחריש התפוצצו עם פרשות קו 300 ודרעי. רובינשטיין עדיין מתנהל לאיטו בתוך שדה

המוקשים, שהופך צפוף מרגע לרגע. מאיפה השלווה?

מאיפה הכוחות? אולי בגלל שהוא יהודי מאמין, אולי בגלל חוש ההומור, ואולי בגלל שטרם קיבל את ההחלטה שתעלה אותו על המוקש ותגרום לפיצוץ הגדול.

« משה גורלי « היועץ לפירוק מוקשים