צודקים, אכלתם אותה

שני הצדדים עומדים זה מול זה, במה שנדמה כרחוב ראשי מאובק של עיירה אמריקאית, ומצחצחים כלי נשק. שריף העיירה, בדמות ה-RIAA, ניצב כשלימינו בית המשפט ולשמאלו ה-FBI. ממול כל אלה עומדת נאפסטר, וגם היא לא לבד: מאחוריה מגחכת קבוצת בריונים צעירים, שמצאה לה דרך לשתות בפאב של העיירה בלי לשלם. תור ארוך של חבר'ה מזמינים, שותים וזורקים, כי זה חינם. וכי כבר המון זמן בא להם לצפצף על מישהו.

אז באמת מותר להם? מותר סתם ככה לצרוב, לשכפל, להוריד, לחלק ולחלוק שירים שהם אוהבים, רק בגלל שזה אפשרי? בטח שאסור להם. אסור בתכלית האיסור. ובכל זאת, הראפר ד"ר דרה ספר כמעט 250 אלף פיראטים שהפיצו את שיריו, ודרש שנאפסטר תמנע את העברת השירים שלו בין משתמשים; להקת מטאליקה חשפה יותר מ-317 אלף פיראטים, והזדרזה לתבוע לא רק את נאפסטר, אלא גם שלוש אוניברסיטאות המספקות גישה לשירות. הלהקה נסוגה בלית ברירה מן הרעיון לסגור את נאפסטר, ואחר כך דרשה לחסום את הגישה למשתמשים שהורידו את שיריה. אבל כשערערו 30 אלף עבריינים גם על הדרישה הזו, מטאליקה ויתרה על האפשרות להשיב לכל אחד בנפרד.

אבל כשמשוכנעים בצדקת הדרך, כל האמצעים כשרים. כמה ימים לאחר שנאפסטר חסמה את גישתם של אלפים ממנוייה הסוררים, מצאו כמה משתמשים זריזים דרך לעקוף אותן. המידע פורסם באינטרנט, ונאפסטר הזדרזה לאיים. דמעות תנין, כנראה, של החברה הלכודה בין חובתה למשתמשים לבין ההגבלות שהוטלו עליה.

הפיצויים שתבעו חברי מטאליקה עומדים על יותר מ-10 מיליון דולר, 100 אלף דולר לכל שיר שהועתק פיראטית. נראה קצת מנופח, כיוון שסכום הפיצוי המקובל על הפרת זכויות יוצרים הוא 10,000 דולר לשיר. אבל גם זה סכום קריטי: ל-MP3.com המובסת היו 45 אלף דיסקים בדאטה-בייס, 12 שירים בממוצע לדיסק, ולכן הנזקים שנתבעו ממנה נעו סביב 600 מיליון דולר. לעומת זאת, מספר השירים שמועתקים בנאפסטר אינו מוגבל. אם היא תפסיד בתביעה דומה, היא תיאלץ לשלם סכום פיצויים דמיוני. הגיוס שערכה לאחרונה, 15 מיליון דולר מקרן האמר ווינבלאד, יסייע אולי במערכה המשפטית, אך לא בתשלום פיצויים.

ותודה לצביקה (על האנלוגיה) אבל הרי מוזיקה, ללב היא חודרת. וכל כך עמוק, עד שבמאבק על המוזיקה באינטרנט משתכחים כל החישובים המספריים והטיעונים הרציונליים. לפחות אחד הצדדים שכח אותם לגמרי: המשתמשים בשירותי נאפסטר. אלה נאחזים בכל בדל טענה שתוכיח שלא רק כדאי להם, גם מותר להם, ואף בנפשם הוא, להחליף את שיטת הדיסקים בשיטת ההורדות מהרשת. לעומת הטיעונים שנשמעים מהצד של נאפסטר, ה-RIAA היא קול ההיגיון הצרוף.

הנה טיעון לא רציונלי של אנשי ההורדות: החוקים הקיימים צריכים להתאים את עצמם למציאות המתחדשת. כיוון שהיום קשה מתמיד לשמור על זכויות היוצרים, למה לא - כל כך פשוט - לבטל אותן? אבל הטיעון הזה, לבד מהיותו אופורטוניסטי, לא מחזיק מים. כל מי שצריך לשנות לעצמו את גבול המוסר, בדרך כלל מזיז אותו כך שיעבור בדיוק חצי סנטימטר מתחתיו, ולא מעליו. ומלבד זאת, בא דווקא החוק המעודכן ביותר שעבר בנושא, חוק זכויות היוצרים דיג'יטל מילניום, והוכיח את ההיפך: הוא רק מחזק את עניין זכויות היוצרים, ומגביה את המכשולים החוקיים שבפני נאפסטר.

טיעון א-רציונלי אחר של המורידים אומר כך: הגענו סוף סוף לאוטופיה, שבה הכל ניתן חינם ותמורת שום דבר, ועידן סחר החליפין הישן והטוב חוזר. אליו ניתן לצרף עוד טיעון קלוש, האומר: המוזיקה נורא יקרה, אבל ממש יקרה. אנחנו לא רוצים להתעסק בתשלומים ותמלוגים.

אבל למוזיקה - כמו לכל אמנות - יש ערך, וצרכניה מרגישים צורך לקבוע לה ערך, שיבדיל בינה ובין צלצול טלפון. אם הערך הזה לא ייקבע במחירי הדיסקים, הוא ייקבע בצורה אחרת, במוקדם או במאוחר. אולי RIAA לא תרוויח ממנו, אבל מישהו ירוויח ממנו. המשתמשים עצמם משלמים בינתיים על חיבור לרשת ושעות חיפוש ארוכות, על שעות עוד יותר ארוכות של הורדת קבצים והאזנה להם, ועל נגן ריאו חדש. העיקר שלא ייתפסו ברכישת דיסק.

אבל הם ממשיכים וטוענים: אז מה אם אין תמלוגים? התמלוגים הרי כלל לא עוברים לאמנים מזי הרעב, הם זורמים ישר לכיסם של האנשים בחליפות הכהות עם הסיגרים, לבעלי התאגידים. מטאליקה תבעה את נאפסטר כיוון שהבעלות על ההקלטות וזכויות היוצרים של שיריה נמצאת בידיה, אבל זה לא המקרה ברוב המוחלט של המוזיקאים. יש גם אתרים שמעבירים סוג של תמלוגים לאמנים, כך שהם לא נפגעים ממש. הטיעון הזה נשמע נורא צודק, ויש גם להקות כמו אוף ספרינג שמצדדות בדרך פעולתה של נאפסטר, מכיוון שהיא מערערת על המונופול של חברות התקליטים. אבל אף צד מהשניים לא יעשיר אותן. כמה סנטים כבר רואה הגיטריסט של אוף ספרינג מכל מכירת עותק חוקי של הדיסק שניגן בו? יותר ממה שיראה מכל הורדה לא חוקית. הטיעון הזה גם דמגוגי: הווסל זכה לקבל את נתח הבשר שהאדון הבטיח לו, ולכן בואו נפרוץ לטירה וניקח כל אחד חתיכת בשר וחצי, שידעו להם שזה לא בסדר לנצל. כל אגואיזם מוצא לו דרכים אלטרואיסטיות להצדיק את עצמו.

וגם אחרי שכל אלה מוצו ונגרסו, בא עוד טיעון: שיטת ההורדות תועיל דווקא לאמנים קטנים שאיש לא שמע את שמעם. בהרבה אתרי מוזיקה, החוקיים דווקא, מוקדש מקום נרחב לאמנים מסדר הגודל הזה. רק תנו למאזינים להקשיב להם, ובא לציון גואל ולרייטינג רפואה שלמה. אבל כפי שהוכיחה הרשת גם במקרה של התעבורה באתרים, יש בה מקום לכל אחד לומר את דברו, ועדיין רייטינג הוא רייטינג, ויישאר כזה. מספר האנשים שייאותו להקשיב לבאסיסט אלמוני מאיידהו עילית לעולם לא ישתווה לכמויות המעריצים העצומות של בריטני ספירס או נירוואנה.

את הטיעון התמוה האחרון מספקת דווקא נאפסטר עצמה. זו טוענת שהיא רק מספקת שירותי אינטרנט, ואינה נושאת באחריות לפעילות המשתמשים. כוונתה אינה להפר זכויות יוצרים, שכן הייעוד המקורי של התוכנה שלה היה החלפת קבצים חוקיים ולא פיראטיים. ואילו AOL, שכמעט חנכה אצלה גרסת נאפסטר חדשה, הסתפקה ב"לא ידענו". כאן כבר לא מדובר באי-רציונליות, אלא בהיתממות.

לעומת כל אלה, הטיעון שמביאה RIAA הוא אחד, חזק וניצח - זכויות היוצרים על השירים שייכות לה. נקודה. מטאליקה וד"ר דרה צודקים אפילו עוד יותר מ-RIAA, כיוון שבמקרה שלהם אין מתווכים. הם כתבו מוזיקה, והיא שייכת להם.

במסורת הספגטי היום חם, השמש לוהטת, ושני הצדדים עומדים זה מול זה, רציניים עד כאב. רק השופט מחייך, כי יש לו יופי של פסק דין לכתוב. הוא יכול לקרוע לגזרים את כל הנימוקים שהוצגו בפניו, עד אחד. כי RIAA צודקת. פשוט צודקת, וזהו זה. צוות חשיבה של המפלגה הדמוקרטית, שיגיש לקונגרס המלצות לנקיטת צעדים נגד העתקת שירים פיראטית, צפוי להוציא בקרוב את הצדק לאור, כלומר לתמוך ב-RIAA.

אבל - וזה אבל גדול - במצב שנוצר, גם הצדק, גם החוק, גם המימשל כולו לא יעזרו ל-RIAA. התאחדות חברות התקליטים האמריקאית עומדת להפסיד את הקרב הזה, ורואים את זה בעיניים שלה. אין לה שמץ של סיכוי. הקרב הזה ייקבע לא על מי ששולף יותר מהר, או על מי שמגייס לצידו אקדוחנים מיומנים מן המימשל. הוא בכלל לא קרב יריות, חברים נכבדים, והוא בכלל לא מתרחש ברחוב ראשי מאובק. אין בכלל רחוב ראשי.

שביל קליפות האשליות בסרט "המאטריקס" גובר בחור צעיר משומקום על חבורת אויבים מיתולוגיים מטילי אימה. הוא עושה זאת לא בכוח, אלא הודות לעובדה שהוא רואה פתאום דרכם. הוא מבין שמה שנראה לו עד עתה כעולם קוהרנטי הצטמצם פתאום לאוסף של קודים שמישהו תיכנת, קודים ששמרו על אשליה גדולה.

גם RIAA פיתחה לה אשליה גדולה. כל כך גדולה, שהיא מקיפה את העולם שלה כמטריצה שלמה ומושלמת, וקשה לראות דרכה. האשליה הזו אומרת ש-RIAA תוכל להמשיך להחזיק את השוק המוזיקלי באיבריו האינטימיים אפילו לאחר שכוח חדש וזריז, שאפילו לא ידע שהוא כזה, הצליח לפענח את הקוד שלה. והמשתמשים החדשים במוזיקה דיגיטלית פיענחו את הקוד.

למרות ששני הצדדים בקרב הזה לא רואים אותו עולם, יש כלל "ישן" אחד, שהיה ונשאר רלוונטי: כללי ההיצע והביקוש משתנים כשההיצע לובש צורה חדשה, גם אם השינוי מאיים על מי שבנה את השוק מלכתחילה, כלומר על חברות התקליטים.

לכן, ל-RIAA נדמה שהמלחמה על המוזיקה בעולם הווירטואלי מתרחשת בעולם האמיתי, אבל זה רק נדמה לה. בעצם, RIAA שבויה בעולם שלה, והיא נושמת נשימות אחרונות בכל מה שנוגע לשיווק מוזיקה. היא לא יודעת איך להיחלץ מהמאטריקס שבנתה, ולא איך לבנות לעצמה עולם חדש. לו רצתה, לו היתה מסוגלת לראות שקוף יותר, היתה משיקה מזמן שירות הורדות שירים משלה, אבל היא מזמן איחרה את המועד. אפשר לומר שלא חשוב מה יגידו ה-RIAA, חשוב מה יעשו המשתמשים. אבל זה לא ממש מדויק. מה שאומרים ב-RIAA היה ונשאר חשוב, ואפילו נכון, ואפילו צודק. רק שעכשיו, אפעס, אף אחד כבר לא שואל אותה. יותר ויותר אנשים רואים דרכה, רואים שקוף, וממשיכים הלאה.« אביבה משמרי « צודקים, אכלתם אותה « כל הטיעונים המשפטיים במאבק בין נאפסטר ל-RIAA עומדים לצידה של זו האחרונה, אבל מה לעשות, בקרב הזה זכו כבר מזמן הבריונים שהשתלטו על תא השטח החד