האח טען לבעלות מלאה בבית, ביהמ"ש פסק: 13% יועברו לאחיותיו למחצה מכוח ירושת האב

רשות מקרקעי ישראל הגישה תביעת פינוי נגד אב ושלושת ילדיו המחזיקים ב־30 דונם ברמת השרון והוד השרון. נטען כי השטח הוא בבעלות המדינה ורשות הפיתוח וכי בני המשפחה תפסו אותו שלא כדין. במקום מתחם מגורים, מבנים, סככות וגידור.

בשנת 2021 נשלחה הודעה מרמ"י בדרישה לסילוק ידם מהקרקע והם המשיכו להחזיק בה. בהליך נוסף שפוצל תובעת רמ"י דמי שימוש על תקופת ההחזקה.

בני המשפחה טענו כי הם מחזיקים במקרקעין שנים רבות מכוח הקצאה של עיריית רמת השרון במסגרת שיקום אסירים משוחררים. האב טען כי לאחר שזוכה מתיק רצח וכחלק ממדיניות השיקום של עיריית רמת השרון, הציע לו ראש העיר דאז להקצות לו ולמשפחתו מקום מגורים בעיר ברחוב חטיבת אלכסנדרוני והוא הציב קרוואן למגורים למשפחתו שם.

עוד טען כי פיתח את המקרקעין והשקיע בה ולכן קנה זכויות ביושר בשטח. בנוסף, נטען כי למרות שרמ"י ידעה על השקעת בני המשפחה שנים רבות, היא לא פעלה נגדם ולכן היא מנועה מלטעון כעת. לחילופין טענו כי הם ברי רשות לאור התנהלות הרשות שנים רבות.

השופטת עדנה יוסף-קוזין מבית משפט השלום בפתח תקווה קיבלה את התביעה וקבעה כי הנתבעים לא הוכיחו שהעירייה הקנתה לאבי המשפחה זכות חזקה כלשהי בשטח. לכן, נקבע כי אבי המשפחה פלש לשטח כאשר לא הוכרע אם משנת 2004 או 2013.

בית המשפט קבע גם כי החזקה ממושכת וארוכת שנים במקרקעי ציבור, ואפילו אם רשות מקרקעי ישראל יודעת על כך, לא מקימים זכות להמשך ההחזקה בהם מעת שנדרש הפינוי. לכן, נקבע כי "אפילו ניתנה לנתבעים רשות להחזיק במקרקעין, זו בוטלה עם דרישת התובעת לפינוים, והגשת התביעה דנן, ולנתבעים אין זכות להמשיך בתפיסה לאחר הגשת התביעה לסילוק יד".

השופטת הורתה לנתבעים לפנות את הקרקע בתוך 45 מקבלת פסק הדין. הנתבעים חויבו לשלם לרמ"י 25 אלף שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: גם החזקה ממושכת וארוכת שנים במקרקעין, גם אם המדינה מודעת - לא מקימה זכות להמשך ההחזקה.

מספר תיק: 43973-06-21

 בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע לאחרונה בתביעה שהגישו שתי בנותיו של מנוח לגבי חלקו בדירה השייכת גם לאחיהן מאם אחרת. האב הלך לעולמו ולא הותיר צוואה. לכן, כל אחד משלושת ילדיו זכאי לשליש מעיזבונו והזכויות בדירה היו הנכס היחיד בעיזבון.

האחיות טענו באמצעות עו"ד מרדכי א.כהן כי אביהן החזיק 40% מבית שבו מחזיקים אחיהן ואשתו 60%. הן ביקשו מבית המשפט לתת צו הצהרתי כי הן זכאיות להירשם לפיכך כבעלים של 13.3%. הבן טען כי הוא ואשתו הם הבעלים היחידים של הנכס ועל כן, אחיותיו לא זכאיות לזכויות מכוח הירושה. ההליך נפתח על ידי האחיות, אך אחת מהן הלכה לעולמה במהלך ההליך ובעלה נכנס במקומה.

לבית המשפט הוגשו שני הסכמים לרכישת הבית שנקנה 17 שנים קודם בהליך הוצאה לפועל באמצעות כונס נכסים. על הסכם אחד היו חתומים שלושה קונים: המנוח (40%), בנו ואשת הבן (60%). על ההסכם השני היו חתומים רק הבן ואשתו. האחיות טענו כי ההסכם הראשון הוא היחיד שעליו חתם אביהן והיחיד שעליו חתמו המוכרים וכי ההסכם השני נעשה ללא ידיעת אביהן. האח טען כי ההסכם השני תקף, האב הסכים ששמו יוצא מההסכם למרות שלא חתם.

השופטת שירלי שי קיבלה את התביעה וקבעה כי ההסכם הראשון תקף. האח לא הוכיח כי הוא מימן את כל רכישת הבית. המשכנתא שולמה מחשבון הבנק של המנוח כאשר בחלק מהשנים, הבן העביר לאביו כספים. "לא מעט מטענות הנתבע נטענו מהפה אל החוץ", נקבע. השופטת קבעה כי נותרו שורת שאלות ללא מענה, בהן מדוע אין כל ראיה שהמנוח הסכים כי ייחתם הסכם בלעדיו ומדוע הבן לא דאג להעביר את הנכס על שמו כל כך הרבה שנים.

בית המשפט הכריע על בסיס עדות כונס הנכסים והמוכרת שנמצאו אמינות. הכונס העיד שלאחר החתימה על ההסכם הראשון, הוא שינה אותו לבקשת עורך הדין באופן שיירשמו רק 2 קונים בטענה שהמנוח מבוגר ולא תינתן לו משכנתא. זאת מבלי לקבל את אישורו של המנוח. ניתן צו הקובע כי המנוח הוא הבעלים של 40% מהבית ובהתאם יתוקן צו המכר של הבית. האח ואשתו חויבו לשלם 55 אלף שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: כשיש ניגוד להסכם יש להציג ראיות ברורות, בין היתר למימון הנכס.

מספר תיק: 52131-10-22

בני זוג שנפרדו לאחר 11 שנות נישואין, נכנסו לוויכוח לגבי חלוקת כספי הפנסיה שלהם. האישה ביקשה לקבוע חלוקה לא שוויונית לפי חוק יחסי ממון כך שהיא תקבל 60%, בעוד בעלה טען כי אין לכך בסיס משפטי.

האישה טענה כי היא חוותה אלימות כלכלית בכך שהגבר הסתיר ממנה מידע על ענייניהם הרכושיים ומנע ממנה לקנות דברים בסיסיים. נטען גם כי יש פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים והאישה טענה כי הפערים מצדיקים גם חלוקה לא שוויונית של הפנסיה. בעוד הגבר צבר 234 אלף שקל בזכויות סוציאליות במהלך הנישואין, היא צברה 46 אלף שקל בלבד. הגבר דחה את הטענות לאלימות כלכלית ולטענתו, פערי ההשתכרות נוצרו כי האישה בחרה לעבוד במשרה חלקית וכך היא ממשיכה לעבוד.

השופטת מיכל ברגר בלום מבית המשפט לענייני משפחה בראשן לציון דחתה השבוע את התביעה של האישה וקבעה כי הזכויות הפנסיוניות יחולקו באופן שווה. העקרון המנחה לחלוקת נכסי בני הזוג עם תום הנישואין, לפי חוק יחסי ממון, קובע את זכותו של כל אחד למחצית משווי נכסי בני הזוג. המחוקק קבע אפשרות לסטות מהעיקרון לפי יחס אחר שיקבע, ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". סעיף זה נועד לאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים ולהקטין פערים כלכליים בין בני הזוג באופן שיאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש".

השופטת הדגישה כי השימוש בסעיף המאפשר לסטות מכלל החלוקה השוויונית הוא חריג. "יש לעשות בסעיף זה שימוש זהיר ומושכל במקרים, שבהם חוסר האיזון בולט באופן מיוחד", נקבע.

במקרה הנוכחי נקבע כי האישה לא הוכיחה בראיות חיצוניות את האלימות הכלכלית. בנוגע לפערי ההשתכרות נפסק כי לא מדובר בפערים המצדיקים חלוקה בלתי שוויונית של צבירת הפנסיה. האישה חויבה לשלם 10,000 שקלים הוצאות משפט לגבר. את הבעל ייצג עו"ד ארתור שני, מייסד ובעלים ארתור שני. את האישה ייצג עו"ד אדוארד יגודאב.

משמעות הפסיקה: ניתן לחלק את הפנסיה באופן לא שוויוני רק במקרים חריגים כשהפערים יוצרים אי־שוויון זועק.

מספר תיק: 78788-03-25