בידור סוחף, לא יותר

"גלדיאטור". בימוי: רידלי סקוט; תסריט: דייויד פרנזוני, ג'והן לוגן, ויליאם ניקולסון; משתתפים: ראסל קרואו, יואקים פיניקס, קוני נילסן, אוליבר ריד, דרק ג'קובי, ריצ'רד האריס. ארה"ב 2000.

סרט ראווה מהסוג של פעם, כאן, בממדי ענק ועתיר פעלולים פירוטכניים. מקסימוס (קרואו) הוא בן אצולה רומי, שיוצא למסע נקמה בקומודוס (פיניקס), ומוצא עצמו נאבק בגלדיאטורים ובחיות טרף.

שמעון אדף ("מעריב") קובל כנגד הרמה הנמוכה של הציוד באולם בו מוצג "גלדיאטור". בסרט הזה "מגויסים כל האמצעים שיוצרים את אפקט האימתנות של היצירה הקולנועית לצורך דיון באמצעים עצמם. יותר משנפגמות ההנאה והחוויה שבצפייה (וזה כשלעצמו כבר בלתי נסלח), ניזוקה מערכת היחסים המרתקת שמקיימים הקומפוזיציה, הסאונד והצילום, עם הדיון שעלילת הסרט מניבה".

רידלי סקוט הוא במאי "מפתיע. קשה לחשוב על תווי היכר המיוחדים לו כיוצר. אין לו שפה או סגנון פרטיים" ובכל זאת הוא יצר כמה מן הסרטים הבולטים בשני העשורים האחרונים ("בלייד ראנר", "הנוסע השמיני", "תלמה ולואיז"), והוא תמיד מצליח לשמור על "רעננות וכוח".

אף שאפשר לטעון שיש כאן "דיון פוליטי בשררה, במניפולציות על ההמון - הדיון הזה הוא רק אלגוריה לדיון בכוחו המהמם של המדיום הקולנועי, המדיום הבידורי פר-אקסלנס של התקופה הנוכחית. את הדיון של סקוט אפשר לצמצם לעימות שהוא יוצר בין החזון ובין החיזיון". אבל "גדולתו כבמאי נעוצה ברעננות ובכוח של אופני האמירה והביקורת".

יאיר רוה ("העיר") טוען, שאלמלא מטען העבר של סקוט, "לא היה צריך להכביר מלים על 'גלדיאטור'. בתור סרט קיץ רפה שכל הוא כמעט מושלם: הוא עצום מידות, מעוצב, מרשים ולעיתים קרובות עוצר נשימה". כסרט בידורי "הוא אפקטיבי להדהים, והוא סוחף מספיק כדי לנטרל את חוסר הנוחות אל מול מסריו הבעייתיים".

בגלל התסריט, שנכתב בידי שלושה, כשכל אחד מושך לכיוונו, הופך "'גלדיאטור' מסרט קיץ דל קלוריות לסרט תקופתי שלוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות", ועומס הפרטים ההיסטוריים והפוליטיקה על חשבון "יותר סצינות קרב - מסרבל את הסרט". סצינות האקשן "מבוימות בצורה מיושנת וכבדה" ומזכירות שסקוט, "עם כל המיומנות הוויזואלית שלו - הוא במאי פעולה לא טוב".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור, שהנטייה לבוז לשטחיות ולזוהר של הוליווד לא תמיד מוצדקת. "הנה מגיע סרט כמו 'גלדיאטור' ולפתע אתה מוצא עצמך מרותק לסצינה, שבה קומץ עבדים מנצח את הלגיון הרומי בשחזור של הקרב על קרתגו - ואתה חייב להודות, שאף מדיום אחר לא היה יכול להתמודד עם הפקה כה מורכבת ויקרה, וליצור רגעי מתח כאלה סביב אירוע שהתרחש לפני 2000 שנה".

טכנית, "'גלדיאטור' הוא סרט ענק". הוא צולם בארבע ארצות, עלה למעלה ממאה מיליון דולר והוא כולל אלפי ניצבים.

"מה שמרחיק אותו מההגדרה של סרט תלבושות תקופתי, הוא בעיקר משחקם של קרואו ופיניקס והישענותו של סקוט על מהלך נפשי, שעליו נבנו כמה דרמות היסטוריות גדולות: דחייתו של בן על-ידי אביו". קרואו עושה כאן תפקיד ש"יאה ליכולתו הדרמטית" והוא מצליח, גם בקטעי האקשן האכזריים ביותר לשדר "את החוויה הפנימית שהוא שרוי בה". פיניקס, בתפקיד קומודוס, הבן הדחוי, "מעניין אפילו יותר" וסקוט, מגלה בעיצוב דמותו "פן נוסף ביכולתו כבמאי".

בקיצור: כהפקת ענק ראוותנית הסרט אפקטיבי ואף מרשים. מי שמצפה מרידלי סקוט למשהו ברמה של "בלייד ראנר", יתאכזב.

« נילי ברקן « בידור סוחף, לא יותר