הסינדרום של ג'וליה

סטיבן סודרברג סומן כהבטחה גדולה מיד עם צאת סרטו הראשון, לפני 11 שנה, "סקס, שקרים ווידיאוטייפ". אחרי שזכה בפרס הגדול של קאן והפך להיט גם בקופות, העדיף סודרברג, כדי לשמור על עצמאותו, להפנות עורף להוליווד. הוא עשה את "קפקא", ביוגרפיה דמיונית על הסופר הגדול, וזה כבר היה כישלון מבחינתו של הקולנוע האמריקני.

אחרי שני הסרטים האלה נשמט סודרברג מסדר היום הקולנועי, ואף מזה של הקולנוע העצמאי. הוא היה חתום על ארבעה סרטים נוספים, וגם בהם לא היה כדי להחזירו למסלול. אבל אז הגיע המותחן "רומן בלתי חוקי" (עם ג'ורג קלוני וג'ניפר לופז). הצלחתו של הסרט שכנעה את מפיקיו להזמין את סודרברג לביים גם את הפרויקט החדש שלהם - סיפורה של "ארין ברוקוביץ".

עם הסרט הזה קופץ סודרברג ישירות למרכז העשייה. סדר היום שלו עמוס מכאן ואילך, ובצדק. סודרברג, שכבר מזמן סומן ככישרון גדול, מוכיח אותו הלכה למעשה.

ארין ברוקוביץ היא דמות אמיתית, ובסרט משוחזרת הפרשה שהפכה אותה לגיבורת תרבות אמריקנית וגם הזרימה לכיסה כסף רב, מה שעורר אצל מבקרים צדקנים כמה ספקות לגביה ולגבי שחזור סיפורה.

ברוקוביץ, גרושה פעמיים ואם לשלושה ילדים קטנים, גרה בעיירה קליפורנית מאובקת (ברוקוביץ עצמה מופיעה בתפקיד קטן כמלצרית ששמה ג'וליה, מול ג'וליה רוברטס המגלמת אותה).

יום אחד, לאחר תאונת דרכים שלא באשמתה, ולאחר שעורך הדין שלה (אלברט פיני, המצוין) כשל במשפט, היא מחליטה לעשות מעשה, וזה בשעה שאין לה כסף, אין לה השכלה, אין לה מקצוע, אבל אין לה גם בעצם דבר להפסיד. היא מגיעה למשרדיו של הפרקליט, ותובעת לקבל ממנו עבודה כפיצוי.

היא (גם ברוקוביץ וגם ג'וליה רוברטס) אשה יפה, הדיבור שלה חסר מעצורים, הלבוש שלה פרובוקטיבי, אבל נשקה הרב-תכליתי הוא החזה שלה, בו היא עושה שימוש מודע כבר בראשית הסיפור.

לגמרי במקרה היא נתקלת בתיק נדל"ן מאובק המושך את תשומת לבה, במיוחד אותו סעיף שמופנה מטעם חברת כימיקלים עתירת ממון לאחת המשפחות, בו מבקשים להסדיר את הבדיקות הרפואיות של המשפחה, אותן היא מממנת.

העניין המוזר הזה הולך ותופח, בגלל נחישותה של ברוקוביץ. היא רותמת, בניגוד לרצונו, את עורך הדין שלה, ומצליחה לחשוף פרשה, אחת מיני רבות ברחבי אמריקה ואולי בעולם כולו - מפעל עתיר ממון מזהם באופן קטלני את הסביבה, תושבים תמימים מתים או חולים במספרים מעוררי דאגה. השלטונות, ובמיוחד רשויות החוק, מתייחסות באדישות לעניין.

ברוקוביץ, כמו הנשים הלוחמות של שנות ה-80 - ג'ין פונדה ב"סינדרום הסיני" ומריל סטריפ ב"סילקווד" - יוצאת למערכה כנגד כל הסיכויים, ומנצחת. קשה שלא למצוא דימיון בין הסרט הנוכחי למה שהיה פעם כמעט-זאנר.

ההבדל נעוץ בבימוי המזהיר של סודרברג. על התסריט חתומה סוזאנה גראנט, אבל טביעת ידו של הבמאי המוכשר הזה ניכרת בכל סצינה וסצינה. בולט במיוחד מה שהוא לא עושה, ומה שהוא מונע מהסרט במודע:

סודרברג לא מאלץ את הסיפור, הוא לא דוחף את הארועים לעבר המלודרמה המתבקשת. מערכת היחסים בין ארין לילדיה נשמרת מכל דחף. סודרברג מוותר מראש על מניפולציות רגשיות ברגעים המועדים לכך, וגם השימוש במוסיקה (של תומאס ניומן) מינורי ועצור.

את סודרברג מעניין המבט שהוא יכול להישיר מול הדמויות שלו. הרי באופן טבעי, מקומו של סיפור כזה הוא ב"שישים דקות", האמריקנית, או ב"עובדה" של אילנה דיין. אבל אותו מבט הוא שעושה את ההבדל.

הרגישות שלו אדירה. הוא מדריך את שחקניו כך, שאפילו ג'וליה רוברטס מצליחה לשחק נהדר. מאז "אשה יפה" היה קשה לי להסכים עם המחמאות שהורעפו עליה מכל עבר. גם הופעתה, שזיכתה אותה בתואר האשה היפה בעולם, לא היתה משכנעת. כאן היא גם וגם - גם יפה ומרשימה וגם משחקת להפליא.

סודרברג מתבל את סיפורו, שסופו ידוע מראש, בהרבה הומור. הומור שמקורו בדיאלוג שנון ובמשחק פינג-פונג מקסים, המתנהל בין רוברטס לבין אלברט פיני, תמיד שחקן גדול.

רק עתה נדמו הדיה של פרשה אמיתית, שעל פיה נעשה "המקור", בכיכובו של אל פצ'ינו, שעסקה בהטעיה הגדולה של חברות הטבק האמריקניות. מייקל מאן, הבמאי, הוציא תחת ידו סרט מגושם, טרחני ומזויף. "ארין ברוקוביץ" מוכיח, שלא כל סרט שמבוסס על סיפור אמיתי חייב ליפול באותם המקומות. הבימוי, המשחק, התאורה, העריכה הנבונה, הדיאלוגים והרגישות של האיש שעל כיסא הבמאי, הופכים את הסרט לאחד הטובים שמוקרנים אצלנו בזמן האחרון. * "ארין ברוקוביץ". במאי: סטיבן סודרברג. עם: ג'וליה רוברטס, אלברט פיני.« נסים דיין « הסינדרום של ג'וליה « הבימוי, המשחק, התאורה, העריכה הנבונה, הדיאלוגים והרגישות של האיש שעל כיסא הבמאי, סטיבן סודרברג, הם שהופכים את "ארין ברוקוביץ" לאחד מהטובים שמוקרנים אצלנו בזמן האחרו