אני פרחה

ערב של פרידות חוו אמש צופי הערוץ השני: פרידה מדודו, פרידה מלימור, פרידה מקיציס. מאמנון לוי והחרצופים נפרדנו בשישי, מ"עובדה" ו"אברהם ויעקב" ניפרד בשלישי, מרפי רשף ברביעי. מאחר ובערוץ מסחרי אין שום דבר מיקרי, קשה להאמין שבמערכות כל התכניות הללו הרגישו לפתע את "עייפות החומר", בדיוק בשבוע נתון.

אז מה בכל זאת קורה כאן? מסתבר שלמלכי הרייטינג של הערוץ השני קמו יריבים מרים, כאלה שאפילו הם בברנז'איותם נוראת ההוד אינם יכולים להם. עד כדי כך, שהעדיפו לפרוש ללא קרב. ליריבים הללו קוראים ברגקאמפ ובקהאם, סקולס וראול, האג'י ואואן - ולמי שעדיין לא הבין, במוצ"ש תיפתח בהולנד ובלגיה אליפות אירופה בכדורגל, "יורו 2000", שתביא לפגיעה קשה ברייטינג של הערוץ השני. ומכיוון שזה אינו אוהב להפסיד לגברת הזקנה מרוממה, החליטו כל הזכיינים כאחד להתקפל ללא קרב.

האמת? לא בטוח שזה כל כך רע, ובזכות הכדורגל לא תראו במשך כמה חודשים את הראשון בבידור, שהצליח אמש, שוב, לשבור את השיא ששייך רק לו בתכנית שכולה "תודה לך דודו". "תודה לך דודו", אמר הנער חולה הסי.פי שנלקח לגולני, "תודה לך דודו", אמרה אמה של הילדה חולת הסכרת, "תודה לך דודו", אמרה אמו של החייל שהובל לביתו, "תודה לך דודו", אמרה הילדה השכולה שהוציא לים המלח, "תודה לך דודו", אמר התאורן הנדהם, שעכשיו כל המדינה יודעת על בנו עומר החולה בסרטן.

תודה לך דודו, כי אתה אחד ושמך אחד ושמישהו עוד יעיז להגיד משהו על הכדורגל כאמצעי בידור נחות, כי אל מול הסטנדרטים שאליהם גרר אמש טופז את צופיו, נראים לפתע אפילו החוליגאנים האנגלים כשיא התרבות המערבית.

אבל עם כל הכבוד לראשון בבידור, כוכבת סצינת הפרידה של "קשת" מליל אמש הייתה לימור, אורנה בנאי, שפרשה מהדמות הוירטואלית הגדולה ביותר שכיכבה על מסכינו - ופרשה בשיא.

יש מקומות שבהם אין צורך להסביר מדוע צריך לפרוש בשיא, אבל במקומותינו - למשל טופז שלעיל, שלכבודו ביצעו אמש אלי ומריאנו את "מה יש לך מאורנג'דה, משה?" האלמותי - במקום שכזה קשה להבין איך החליטה אורנה בנאי לשחוט את התרנגולת המטילה ביצי זהב. ועוד מבלי להשאיר ולו סדק דק דרכו יכול להתגנב איזה המשך קטן, נגיד "שובה של הלימור". זהו. אין.

נגמרו מירו ושמעון, אורטל ומורטל, חיננית וריקנית, כרובית וריצפז, עזרא הקטן, השווארמה של הרצל, אופנת ג'יזל - כל אלה נמחו אמש כלא היו, כך שללא כל קשר להמשך דרכה האומנותית של בנאי, צריך להצדיע לה על אומץ הלב. בנאי עשתה את אשר היה ראוי לעשותו, כי לימור הוירטואלית שלה הלכה וסגרה על בנאי האומנית, והפרחה קמה על יוצרתה.

אלא שבדבר אחד טעתה אורנה בנאי, שהטיחה בלימור אתמול: "את וירטואלית, אין מירו, אין שווארמה של הרצל, בדקתי ברחוב אלנבי שלושים ושלוש ואין שם אופנת ג'יזל". יש לימור, ולא אחת, כי אם הרבה לימור ומירו, שהדיעות שלהם על האשכנזים לועסי הסושי שמעדיפים תא משפחתי של שני ילדים וכלב ו"מעשנים את הדשא של השכן", הדיעות הללו מוצקות, ממש כשם שהדיעות של לוחכי הפסטות והסושי על שומעי המוזיקה המזרחית ועונדי הגורמטים הן מוצקות.

מבחינה זו, לימור לא הייתה וירטואלית, ואף לא הייתה גשר בין אלו לאלו. לכל היותר, היא הילכה על החבל המפריד בין שני המחנות, ונתנה לכל אחד את האפשרות לצחוק - מי מסלידה ומי מהזדהות. גם זה הישג לא מבוטל. ובמקביל ל"רק בישראל", שודר אמש בערוץ הסרטים "ספיישל" אסי דיין, מי שלקח ב"חיים על פי אגפא" וב"שמיכה חשמלית ושמה משה" את דמות הערס הישראלי לקיצוניות, המצחיקה הרבה פחות ממירו בעלה של לימור.

בקשת התרבותית-ישראלית, ניצב לכאורה דיין במקום הרחוק ביותר מלימור. רק לכאורה, כי מספיק להיזכר שהיה זה דיין שלפני למעלה משני עשורים חיבר את מילים ל "שיר הפרחה", שהפך בידי צביקה פיק ועפרה חזה ללהיט ענק, כדי להווכח ש"בסוף כל פרחה", כמאמר השיר, "מסתתר סיפור קטן", סיפור ממנו בראה אורנה בנאי את לימור, סיפור שעליו אפשר להתוודות אצל רפי רשף, סיפור שיכול לרגש אצל דודו. הסיפור שלנו.

« ניר קיפניס « אני פרחה « "רק בישראל", תכנית סיום, יום א' 22:00, ערוץ