בא לי לצעוק, אני פרחה

עירית שמגר ("מעריב") מתארת את ברוקוביץ' כ"פרחה אמריקנית מצויה. יותר מדי ציצים בחוץ, בגדים זולים והדוקים, עקבים גבוהים, חסרת השכלה, מובטלת ויש לה פה גדול מלא בגסויות". כל אלה עושים אותה גיבורה אולטימטיבית. מה עוד שמתבססים כאן על סיפור אמיתי ו"מספרים אותו כמו שזה היה, לטוב ולרע", בלי למתן.

אלא שג'וליה רוברטס, "היפהפייה, עם החיוך הזוהר והשיער המבריק הגולש" לא מצליחה לשכנע "בדמות הפרחה הזו, וכך, במכוון או שלא, נוצרת סתירה מוזרה בין האגדה של רוברטס-אשה-יפה לבין זו של ברקוביץ'-זבל-לבן, שניצחה את המערכת". כמו ב"נוטינג היל", זהו סרט "על ג'וליה רוברטס". היא "ממקדת את המבט", אבל "לא מצליחה לשאוב אותנו לעולם הפנימי של הסרט".

חגי לוי ("העיר") חושב שזו "לא הרבה יותר מדרמה משפטית עשויה היטב, בסגנון 'תביעה אזרחית'" (עם ג'ון טרבולטה), אולי קצת "אנרגטי וסימפטי יותר וקצת יותר משעשע ומגרה ויזואלית". הבמאי, סטיבן סודרברג, "חיספס את ברוקוביץ'" ככל שאפשר לחספס כוכבת כזו, "ובסך הכל עשה עבודה מוצלחת, קצבית ומלוכלכת מהמקובל", אם כי "פחות נועזת מהמקובל אצלו".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") לא סובל את רוברטס, אך מודה שבסרט הזה היא "מביאה לידי ביטוי את כל יכולותיה כשחקנית", ו"עושה את אחד מתפקידיה הטובים עד כה". התפקיד, שיש בו אלמנטים דרמטיים, קומיים ורומנטיים, "הוא מתנה לרוברטס, המזוהה עם קומדיות רומנטיות דביקות, אבל הוא גורם לסרט נזק עצום, מפני שהפרסונה הקולנועית שלה כבדה מדי".

כדי להאמין שרוברטס היא ארין ברוקוביץ', היינו צריכים להתנתק מכל הידוע לנו עליה "כצרכני תרבות, ולהתמכר לסיפור", אבל זה בלתי אפשרי. ולמרות זאת, ואולי בגלל, "'ארין ברוקוביץ'' הוא סרט נוח ומהנה לצפייה. הכל צפוי בו מראש ושום דבר לא מאיים על השקפת העולם של הצופים".

אסף ציפור ("תרבות מעריב") סבור שרוברטס "פשוט נהדרת. על נעלי עקב אדומות, בחצאית מיני צמודה ועם מחשוף נדיב, היא יוצרת את אחד מדיוקני הפרחה החינניים ביותר שנעשו אי פעם". ציפור אוהב את העמדה החד-משמעית של הסרט, שבאה לידי ביטוי גם בהצהרה של רוברטס לקראת צאתו, ש"האמהות החד-הוריות הן הגיבורות האמיתיות של העידן המודרני". אבל, לא צריך להיסחף, בכרזת הסרט "התינוקת מוצנעת, הוליווד ממשיכה לטשטש ולהצניע".

כל מה שטוב בסרט הזה "קשור בסיפור האישי ולא בסיפור התביעה, שהוא קיטשי ומניפולטיבי", ובכלל, זה "היה יכול להיות סרט מצוין, אילו הוא לא היה סרט שהלכו בו על 'נוסחה'". מעבר לכך, "יש אקט פמיניסטי יפה בלספר סיפור על אשה שללהט שלה ולכוח החיות שלה יש השפעה חיובית על חייהם של כל-כך הרבה אנשים". עם הבעיות שלו, הסרט "הוא פאן גדול והדמות של ארין היא מרעננת ושובת לב".

בקיצור: ג'וליה רוברטס מקסימה הפעם מתמיד, מפגינה יכולות משחק מגוונות, ובעיקר בזכותה, שווה לראות.