מתקפת גז

באחד מסרטוני הפרסומת הראשונים של חברת פלאפון נוסע חנן גולדבלט ברכבו, תוך שהוא מנהל שיחה, נטולת דיבורית, עם הברוקר שלו. גולדבלט מבקש ממנו למכור את מניות הנפט שבתיק ההשקעות שלו, כשלפתע הוא רואה לצד הכביש זרם אדיר של נפט שחור פורץ ממתקן קידוח. "תקנה, תקנה, תקנה", הוא צועק לבנקאי, בקריאה שמהדהדת עד היום בכל פעם שאנחנו מתבשרים על עוד "סימני נפט".

באותם ימים ספקולטיביים ונטולי אינטרנט, הפרסומת הזו לא היתה רחוקה כל כך מהמציאות. חלק ממשקיעי מניות הנפט בבורסה בתל-אביב נהגו אז לשכור סירות מנוע ולשוט לאסדות הקידוח שמול החופים. שם הם היו לומדים באופן אישי על התקדמות החיפושים, ומודיעים לברוקרים שלהם אם לקנות או למכור.

הצורך להשתחרר מהתלות בספקיות הנפט הגדולות, שהגורל רצה שרובן תהיינה ערביות ועוינות (ולא פחות מזה, הקנאה במדינות המפרץ העשירות והבזבזניות), הפכו את הרצון למצוא כאן מחצב אנרגיה טבעי לכמעט אובססיה לאומית. מאז ימי "חרגולי" השאיבה בחלץ שבנגב (שהצליחו להפיק נפט בערך בכמות שהספיקה כדי להמשיך להפעילם), דרך תקופות החרדה של חרם הנפט ועד אין-ספור הודעות הבורסה האופטימיות של אבג'ק/אבנר/ישראמקו, כל שבב מידע על סיכוי למצוא כאן נפט הקפיץ לשמים את המורל הלאומי.

בחודשים האחרונים התרחשה סוף-סוף הפריצה שכולם חיכו לה: גז בכמויות מסחריות התגלה בקידוחים שמול חופי אשקלון. אמנם עדיין לא נפט, אך גם כך מדובר במחצב טבעי יקר-ערך, ששוויו מוערך במיליארדים רבים של דולרים. לפחות על פי התחזיות המוקדמות, מדובר בכ-50-40 מיליארד מ"ק של גז, שיוכלו לספק את הצריכה המתוכננת של חברת החשמל לפרק זמן של 15 שנים.

אלא שהשמחה אצל המעורבים על עצם הגילוי פינתה עד מהרה את מקומה למאבקים מרים, כמעט סביב כל נגזרת של מציאת הגז: מי ימכור אותו, באיזה מחיר, מי יוביל את הגז, כמה תחנות כוח חדשות צריך להקים, ועד כמה כדאי להסתמך על יבוא ממדינות אחרות, בעיקר מצרים. וכשהתשובה לכל שאלה נמדדת בעשרות מיליוני דולרים, לא פלא שאף אחד מהמעורבים לא מוכן להרים ידיים.

יציאת מצרים ניתן לומר, כי ראשית "פרשת הגז" הישראלית היתה בתחילת שנות ה-90, כאשר החלו לראשונה המגעים הבלתי מסתיימים עם מצרים, לקראת רכישת גז טבעי מהשכנה הדרומית. מי שהכריז על פתיחת התהליך היה שר האנרגיה דאז, משה שחל, שהודיע כי במהלך ביקור במצרים הצליח להגיע להבנות, לפיהן מצרים תספק בעתיד גז טבעי לישראל.

התגובה המקובלת אז להצהרתו האופורית של שחל היתה גיחוך מנומס. העובדה שגז עדיין לא נחשב כאן כמקור יעיל של אנרגיה, כמו גם היחסים הטעונים עם מצרים, גרמו לרבים להשוות את חזונו של השר בעל הצדעיים המאפירים לחזונותיו הבלתי ממומשים של חברו הטוב, שמעון פרס. אפילו טוביה צפיר העלה מערכון שגיבורו הוא שר האנרגיה, שרוצה לתת למצרים לשלוט ב"שיבר" האנרגיה של מדינת ישראל.

מבחינת היחס המצרי לפחות, המקטרגים לא טעו בהרבה. המצרים אמנם ניהלו מגעים ממושכים עם ישראל וניסו לשדר כוונות טובות, אולם כדי להתמודד עם אופוזיציה חזקה מבית, ועם התנגדות חריפה של מדינות ערביות אחרות לכל מגע עם ישראל, הם משכו את המגעים, תוך שהם משדרים לעיתונות המקומית, כי פרויקט הגז המצרי-ישראלי רחוק מהבשלה.

הנחת המוצא של המצרים היתה, שהישראלים אולי יוכלו להמשיך לפתח ולמכור טכנולוגיה עתירת ידע, אבל בכל הקשור למחצבים טבעיים, אברהם אבינו לא בחר עבורם את השטח המוצלח ביותר באזור. הם גם ידעו שהמגעים שקיימה ישראל עם מדינות כמו קטאר, אלג'יר ורוסיה לייבוא גז באמצעות מכליות, הם בעיקר לצורכי מיקוח, שכן מדובר בייבוא יקר פי כמה מייבוא גז ישירות באמצעות צינורות ממצרים השכנה.

אלא שלכל אורך הדרך התקיים "מאזן אימה" בין שתי המדינות. ישראל צריכה גז, ומצרים חייבת למכור אותו. אחרת, היא תישאר עם מיליארדי דולרים פוטנציאליים קבורים במעמקי אזור הדלתא של הנילוס. שני הצדדים ידעו כי האופציה התורכית פחות כדאית מבחינת מצרים, בשל המרחק הגיאוגרפי בין שתי המדינות, ושהשוק הירדני והפלסטיני קטנים מדי, ואין טעם להקים רק עבורם מערכת להולכת גז, בהשקעה של מאות מיליוני דולר, בלי לצרף לקוח שלישי גדול - ישראל.

פריצת הדרך במגעים הקפואים התקיימה לפני כארבעה חודשים. באישון לילה הגיע לארץ מי שהוגדר כ"שליח מיוחד של הנשיא מובארק". עד מהרה התברר, כי מדובר בלא אחר מאשר איש העסקים המצרי חוסיין סאלם, המקורב מאוד לממשל המצרי, כמו גם לאיש העסקים הישראלי יוסי מימן, בעליה של קבוצת מרחב. סאלם ומימן שותפים, בין היתר, בהקמת בית הזיקוק הישראלי-מצרי באלכסנדרייה, שעתיד להתחיל לפעול בקרוב.

ביקורו של סאלם הוביל להודעה של ראש הממשלה, אהוד ברק, ושר התשתיות, אליהו סוויסה, שממשלת מצרים הודיעה לראשונה באופן רשמי, כי היא מוכנה לספק גז לישראל. ההסבר הרשמי לשינוי היה התקדמות המגעים בערוץ הישראלי-פלסטיני, אבל קרוב לוודאי שהסיבה האמיתית היתה גילוי גז "ישראלי" מול חופי אשקלון - גז שסוויסה מיהר לומר, כי יספק את צורכי המשק הישראלי ב-15 השנים הבאות. המצרים, סוף-סוף, נכנסו ללחץ.

פי 3 ממה שצריך באותם ימים חזרו לתמונה שני "גיבורים" ישנים, שערכו ביקור במצרים - פרס, הפעם על תקן השר לפיתוח אזורי, ושחל, הפעם כעורך דין פרטי המייצג את חברת האנרגיה האמריקנית הענקית BP אמוקו, שצפויה היתה להפוך לנפגעת העיקרית מן ההבנות החדשות.

מתברר, כי סאלם ומימן דחקו את רגליהן של אמוקו ושל החברה האיטלקית אגיפ - שתי החברות שקדחו את בארות הגז בדלתא של הנילוס. בעבר הוסמכו השתיים על ידי ממשלת מצרים להקים ולתפעל את פרויקט ההולכה של הגז המצרי עד לגבול ישראל, והן היו אמורות גם להיות אחראיות למכירתו לחברת החשמל ולחברת התשתית הישראלית, שתהיה בעתיד אחראית למכירת הגז לתעשייה הישראלית.

אלא שבסופו של דבר, החברה שתוביל את הגז המצרי היא דווקא חברת צינור הגז הישראלית-מצרית (EMG). מי שיגזרו את הקופונים יהיו יוסי מימן, חוסיין סאלם וחברת הנפט הלאומית של מצרים. אמוקו ואגיפ, שהיו משוכנעות במשך שנים ארוכות כי הן יהיו אחראיות על אספקת הגז, ספגו סטירת לחי מצלצלת.

החשש מאבדן השוק הישראלי גרם לממשלת מצרים לעשות בימים האחרונים כל מאמץ כדי לחתום על הסכם עם ישראל. עד כדי כך, שהמצרים הודיעו כי ממשלתם תערוב לכך שחברת צינור הגז תוכל לספק לחברת החשמל גז בהיקף של עד 7 מיליארד מ"ק לשנה, לתקופה של 20 שנה - כמות גדולה כמעט פי שלושה מהצריכה המתוכננת על-ידי חברת החשמל.

אנשי הקונסורציום המצרי לא התראיינו לכתבה זו, וטעמיהם עמם. את שלהם הם כנראה מעדיפים לומר בחדרי חדרים, ישירות לאנשי הממשל בארץ ובמצרים. ה"שליח" מטעמם אצל ממשלת ישראל הוא בדרך כלל שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני. הוא אומר, תוך שהוא שומר על נאמנות לתפקידו הדיפלומטי: "אני משוכנע שהמחויבות של ממשלת מצרים (לערוב לאספקת הגז לישראל) תסייע להאיץ את קידומו של פרויקט חשוב זה, ובכך לתרום לקידום היחסים בין ישראל למצרים, ולקידום השלום והשגשוג באזורנו".

גם באמוקו, שלה עדיין אינטרסים נרחבים במצרים, מסרבים עד היום לדבר על אבדן הפרויקט המצרי-ישראלי. ועוד פרט אחד: סמנכ"ל חברת מרחב הוא לא אחר מאשר נמרוד נוביק, ממקורביו של שמעון פרס, ומי שנכלל בעבר בחבורת ה"בלייזרים" של משרד החוץ בראשות פרס.

סוויסה עושה שריר לפני כשלושה חודשים החליט סוויסה, שאסור שיהיה ולו רגע דל אחד בפרויקט הגז. הוא הודיע כי לנוכח התגליות האחרונות בארץ ו"התנהגות המצרים", הוא מקפיא את המשא ומתן עמם. סוויסה זעם על כך ששר הנפט המצרי, סאמח פהמי, מעכב פגישה מתוכננת שלהם. המצרים נלחצו, ומיהרו לתאם פגישה. לפני כחודשיים זכה סוויסה לכבוד מלכים בביקור במצרים, והתבקש לחדש את המשא ומתן. הוא הסכים, אך לא חתם על מסמך מחייב.

החשש מאובדן השוק הישראלי גרם לממשלת מצרים לעשות בתקופה האחרונה כל מאמץ כדי לחתום על הסכם עם ישראל. עד כדי כך, שהמצרים הודיעו כי ממשלתם תערוב לכך שחברת צינור הגז תוכל לספק לחברת החשמל גז בהיקף של עד 7 מיליארד מ"ק לשנה, לתקופה של 20 שנה - כמות גדולה כמעט פי שלושה מהצריכה המתוכננת על-ידי חברת החשמל.

מימן הזדרז לומר, כי ההודעה המצרית מבטאת את מחויבותה החד-משמעית של הממשלה המצרית להצלחת הפרויקט, ואת יכולתה לספק לישראל משאבי גז טבעי לעשרות שנים. סוויסה מצדו, המשיך לפזר הודעות מרגיעות כלפי מפיקי הגז הישראלי, לפיהן גז "תוצרת כחול לבן" הוא עדיין בעדיפות ראשונה. הוא גם אופטימי ומעריך, כי בקרוב יימצאו עתודות גז נוספות, ואולי גם נפט.

אלא שסוויסה אולי שוכח פרט חשוב. הלקוחה העיקרית של הגז הטבעי (כ-70%), תהיה חברת החשמל הישראלית, והיא, על פי נהלי רשות החברות הממשלתיות, פועלת כחברה עסקית לכל דבר, על פי שיקולים כלכליים. שיקולים כאלה מחייבים אותה לרכוש גז ממי שיציע את המחיר הזול ביותר, בתנאים הטובים ביותר.

שר הנפט המצרי אמר באחרונה לגלובס, כי הוא מתחייב שמצרים תציע את הגז שלה במחיר זול ממחיר הגז הישראלי. פהמי אמר עוד, כי "מצרים מסוגלת לספק גז לישראל תוך 17 חודש מיום חתימת ההסכם בין הצדדים".

ומה אומרים בחברת החשמל? יוסף דביר, סמנכ"ל הכספים, האחראי על המשא ומתן עם הספקים הישראלים והמצרים, אומר: "ברור שכולנו ציוניים ומעדיפים מוצרים כחול לבן, אבל שיהיה ברור לכולם שאנחנו קודם כל חברה עסקית. אנחנו לא פריירים של אף אחד, ונקנה גז רק במחיר הזול ביותר ובתנאים הטובים ביותר".

השר האחראי עליך לא לגמרי מסכים לעיקרון הזה.

"ברור שאסור להשאיר את הגז הישראלי במעמקי האדמה, ובמקום זה להשתמש ביבוא", אומר דביר, אבל גם משליך הצהרה מפתיעה: "נכון שהחברות שמצאו גז בארץ עושות הרבה רעש, אבל, לדעתנו, כיום אין מספיק גז טבעי עבור כל המשק. ונניח שיש להן כמות מספיקה לחברת החשמל, מה עם התעשיות הישראליות והצרכנים האחרים, שמתכוונים להסב את המערכות מבוססות המזוט שלהם למערכות מבוססות גז? קודם כל, הספקים המקומיים צריכים לגלות עוד גז, לפני שכולם מתחייבים לרכוש רק מהם".

מדברים על כך שמצרים תספק גז רק לתעשייה ולצרכנים האחרים - כ-30% מהצריכה העתידית - ואילו אתם תרכשו את כל הגז שלכם מהספקים המקומיים.

"אני לא יודע מי מוכר את הסיפורים האלה, אולי כאלה שחושבים שאנחנו פריירים, אבל אנחנו לא. כל תוכנית כזו היא כעת לא רלוונטית. בשלב הראשון אנחנו מתכננים לרכוש 2.5 מיליארד מ"ק גז טבעי בשנה. זו כמות שהחברות הישראליות מסוגלות לספק רק ב-15 השנים הקרובות, וכנראה שלא יותר מכך.

המצרים, לעומת זאת, הודיעו כי הם מסוגלים לספק 7 מיליארד מ"ק במשך 20 השנים הבאות, הרבה יותר ממה שהמשק הישראלי זקוק".

גם הפלסטינים רוצים ההתפתחויות שנסקרו לעיל משאירות כיום שלוש קבוצות עיקריות שעשויות לספק גז טבעי לישראל: הקבוצה המצרית; שותפות ים תטיס, שחברות בה דלק קידוחים, החברה האמריקנית סמידן, וחברת אבנר; והקבוצה בראשות בריטיש גז, בה שותפות גם כלל תעשיות, דור כימיקלים, המפעלים הפטרוכימיים, ובכמה מהקידוחים גם ישראמקו.

דביר מנהל בימים האחרונים משא ומתן מתקדם עם כל שלוש הקבוצות. כדי לכסות את חברת החשמל מבחינת דרישות החוק, קיבל דירקטוריון החברה החלטה, הפוטרת אותה ממכרז לרכישת גז טבעי ל-15 השנים הבאות. וכדי להבטיח את עצמה, החליטה החברה לפני כחודש לפרסם מודעה בעיתונות הפונה לכל המעוניינים להציע לה אספקה של גז טבעי. כצפוי, הוגשו שלושה מכתבי כוונות, על ידי שלוש הקבוצות האמורות, אבל הגיעה גם הצעה רביעית, מפתיעה, מצד שותפות שדות ים, שטרם מצאה גז.

נוסף על התחרות המצרית וההצהרות הלוחמניות מצד חברת החשמל, למפיקות הגז הישראלי יש עוד כאב-ראש אחד - הגז הפלסטיני. לפני כחצי שנה אישר ראש הממשלה לרשות הפלסטינית לשתף פעולה עם חברת בריטיש גז ולבצע קידוחים ימיים מול חופי עזה, באזור שנחשב לבעל פוטנציאל רב, אפילו יותר מזה שבו נמצאו כמויות גז טבעי גדולות על ידי שותפות ים תטיס. האישור של ברק הגיע גם בעקבות מכבש לחצים שהופעל מצידה של בריטיש גז, שנשיאה, פרנק צ'פמן, אף נפגש בעניין זה עם ברק, באחד מביקוריו בלונדון.

סוויסה, המנסה עדיין לעזור לחברות הקודחות בישראל, טוען, כי ההחלטה לוותר על הזכויות מול חופי עזה היתה שגויה, אך הוא מעריך כי כבר לא ניתן לשנות את רוע הגזירה, עקב ההבטחה שברק כבר נתן. גורמים במשרד ראש הממשלה אומרים, כי כלל לא ברורה להם ההתעקשות של חברות הגז המקומיות ושל סוויסה לשים מקלות בגלגלי בריטיש גז. לדבריהם, אסור לשכוח שחברת הענק הבריטית היתה הראשונה שהסכימה לקחת סיכונים, הן פוליטיים והן כלכליים, ולהיכנס לפעילות של חיפושי גז בארץ.

צ'פמן אמר לגלובס, כי בריטיש גז מוכנה להשקיע מאות מיליוני דולר בחיפושי הגז ובהפקה המסחרית שלאחריה. כיום, בריטיש גז היא בעלת השטחים הנרחבים ביותר שנתנו אי פעם בישראל למחפשי גז (ראו מסגרת).

אריה פאר, מנכ"ל קונסורציום אנרגית המזרח התיכון (הכולל את החברות הישראליות השותפות עם בריטיש גז), מגדיר את הטענות של שותפות ים תטיס, לפיהן אין לתת לבריטיש גז זכיונות חיפוש מול חופי עזה, כ"שטויות שאינן שוות התייחסות".

"האם הם באמת לא מבינים שממילא כל הגז מיועד לישראל?", הוא שואל. "הרי הרשות הפלסטינית היא שוק קטן ביותר, וכל הגורמים בארץ צריכים להיות מעוניינים שגוף רציני וידידותי, כמו בריטיש גז, יפתח שדות גז גם בעזה".

"לא לקבור את הגז הישראלי"

בשותפות ים תטיס לא ממש מסכימים עם פאר. "ומה לגבי התמלוגים בסך מאות מיליוני דולר שהמדינה תפסיד כתוצאה מהעברת השליטה על הקידוחים לפלסטינים?", שואל נשיא קבוצת דלק, אבינועם פינקלמן. "האם לא עדיף להסתמך על גז ישראלי בטוח?"

קבוצת דלק מעורבת כיום, למעשה, ברוב קידוחי הגז המשמעותיים המתבצעים בארץ, ביניהם קידוחי מרי ונועה 1. לקבוצה יש גם שותפות עם ישראמקו, שמעורבת בקידוח הגז אור 1, שגם בו כבר נמצא גז בכמויות מסחריות, אם כי הכמויות בו קטנות פי חמש בערך מהכמויות במרי ונועה 1.

"ואני ממשיך להתעקש, שאסור לקנות גז ממצרים", אומר פינקלמן, כשהוא נשאל על האפשרות שחברת החשמל, או תעשיות אחרות במשק, יעדיפו את הגז המצרי, במידה שיהיה זול יותר. "אפילו אם המצרים באים ונותנים גז בחינם, אני לא פורש מהמירוץ. המצרים כלל לא מהווים תחרות מבחינתנו, גם בגלל אמינות האספקה שלהם וגם משום שצריך לתת עדיפות לתוצרת הארץ. לא ייתכן שאנחנו נקנה גז ממצרים, שבמשך שנים ארוכות ייבשה אותנו וסירבה לספק לנו גז, בזמן שהגז הישראלי יישאר במעמקי האדמה. לא ייתכן גם שאנחנו נייבא גז, ואילו את הגז הישראלי נייצא למדינות אחרות, כמו תורכיה".

אתה מגלה עוינות כלפי המצרים, בזמן שהקונסורציום המצרי-ישראלי מגלה נדיבות, ומוכן להעמיד לרשותכם את הצינור שייבנה ממצרים לישראל, כדי שתוכלו למכור עודפי גז לתורכיה ולאירופה.

"אין לי שום דבר נגד המצרים. אני גם מצדיע לפעילות של בריטיש גז בארץ ומאחל להם הרבה תגליות של גז, בתנאי שיהיו כמובן בתוך ישראל. לגבי ההצעה לצינור דו כיווני, אני כרגע לא יכול להתייחס לכך ברצינות, כל עוד לא חתמנו על ההסכמים לאספקת גז ולא ראינו איזה עודפים יש לנו".

מדברים על שיתוף פעולה אפשרי ביניכם לבין בריטיש גז, גם במסגרת ההיתרים הנרחבים שלהם?

פינלקמן: "יש דיבורים, אבל אלה עדיין גישושים ראשונים. אנחנו עדיין רחוקים מסיכומים".

כולם רוצים להיות המוביל הארצי ויכוח נוקב נוסף מתעורר סביב השאלה, מי יוליך את הגז לצרכנים הסופיים.

לכאורה, טבעי היה לחשוב שהשותפויות, שגילו את הגז, גם יובילו אותו. אלא שבעבר, כאשר גז ישראלי היה עדיין בגדר חלום והאופציה המצרית היתה היחידה שעמדה על הפרק, פרסמה הממשלה מכרז בינלאומי להקמת התשתית להובלת הגז ממצרים בתוך ישראל. בכך היא למעשה סנדלה את עצמה.

ארבע קבוצות ניגשו למכרז, ביניהן חברות ישראליות וחברות זרות, מהגדולות בעולם בתחום. אלא שהמכרז מעוקב כבר כמה שנים, גם בגלל העיכובים המצריים, וגם בגלל האיטיות המסורתית של הממשלה הישראלית, כשהדברים אמורים בתשתית.

בעוד החברות ממתינות להשלמת הליך המכרז, התגלה גז מול חופי ישראל - תגלית שמפרסמי המכרז המוקדם לא הביאו בחשבון. עכשיו, לשותפויות שגילו את הגז הישראלי אין שום כוונה לוותר על הרווחים הטמונים בהובלתו. הן ממש אינן מעוניינות למסור את ההובלה לקבוצות שניגשו למכרז לפני שנים. בינתיים הודיעה אמוקו, כנראה גם בשל אכזבתה מהחלטת מצרים שהיא לא תנהל את הפרוייקט בצד המצרי, כי היא החליטה לפרוש ממכרז התשתית, שבו התמודדה במשותף עם חברת פז. אמוקו ופז היו משוכנעות, כי בשלב מסוים הן יקבלו לידיהן את הפרויקט כולו - הן בצד המצרי והן בצד הישראלי. בסופו של דבר, הן לא יבצעו אף חלק שלו.

בקבוצות האחרות מעורבות, בין היתר, בריטיש גז (יחד עם קונסורציום אנרגיית המזרח התיכון), חברת אגיפ האיטלקית (יחד עם האחים עופר), וגז דה פרנס הצרפתית (יחד עם אמישראגז ואל פאסו האמריקנית). הקבוצות הללו טוענות, כי לא ייתכן שמציאת הגז הישראלי תביא להקפאת המכרז המקורי.

אז מה יקרה?

כאשר מדובר באזורי חיפוש כה סמוכים זה לזה, וכשעלות הקמת תשתית מוערכת במאות מיליוני דולרים, ההיגיון מחייב שתוקם תשתית משותפת, כפי שנהוג במקומות רבים בעולם. לכל השותפויות המחפשות גז בים הישראלי יש אינטרסים משותפים ברורים, והם ככל הנראה יובילו בסופו של דבר לשיתוף פעולה.

ובכל מקרה, בתעשיית חיפושי הנפט בארץ שוררת אופטימיות גדולה. גורמים בתעשייה, ביניהם פינקלמן, אומרים, כי יש סיכוי טוב שבתקופה הקרובה יימצאו בארץ, לראשונה, גם עתודות נפט מסחריות. בדרך כלל, אומרים הגורמים, כשמוצאים גז טבעי במקום מסוים, יש סיכוי טוב שבשכבות התחתונות יותר יימצא נפט.

הציניקנים מביניהם אומרים, כי אם אירוע כל כך דרמטי ומשמח כמו מציאת גז טבעי הוביל למאבקים כה קשים, הם מתקשים לתאר לעצמם מה יקרה כשבאמת ימצאו נפט בארץ. 0 "ישראל היא יעד אסטרטגי עבור בריטיש גז"

אריה פאר, מנכ"ל קונסורציום אנרגית המזרח התיכון (הכולל את החברות הישראליות השותפות עם בריטיש גז) אומר, כי בימים אלה מתבצעות הבדיקות הססמיות, שמטרתן לקבוע היכן כדאי לקדוח והיכן יש פוטנציאל למצוא גז טבעי, במסגרת היתרי החיפוש הנרחבים הנקראים "היתרי גל".

פאר מעריך, כי בחודשים הקרובים יתבררו התוצאות הסופיות של הבדיקות, ועד סוף השנה תחליט השותפות לגבי איזה אזורים לבקש רשיונות חיפוש סופיים ממשרד התשתיות. על פי החוק, קבלת רשיון מחייבת ביצוע של הקידוח בתוך שנתיים. עלות הבדיקות הססמיות היא כ-2 מיליון דולר, וכל קידוח יעלה לפחות 15 מיליון דולר.

לשותפות בריטיש גז יש שטח חיפוש המשתרע על פני 10,000 קמ"ר - השטח הגדול ביותר שהוקצב אי פעם לחיפושי גז.

בתשובה לשאלה, מדוע לבריטיש גז יש כרגע פחות גז להציע לעומת מתחרותיה, פאר עונה, כי מדובר בחברה מקצועית, ש"התהליכים בה מתבצעים לאט יותר ממה שאנחנו רגילים.

"בבריטיש גז יותר מחושבים. הם לא מסתכלים רק על התמונה הססמית המתקבלת, אלא גם לומדים לעומק את הגיאולוגיה של האזור. ובכל מקרה, החברה לבדה מסוגלת לספק את כל התצרוכת הנדרשת ב-15 השנים הבאות, באמצעות הקידוחים בארץ, בעזה ובמצרים. אני יכול להגיד בביטחון, שאנחנו באמת מרגישים שישראל היא אכן יעד אסטרטגי עבור בריטיש גז, כפי שהחברה הצהירה".

והיא ממשיכה הלאה עם הקונסורציום הישראלי?

"אין הסכם כתוב איתה, אבל בהחלט יש הבנות שהולכים יחד על כל דבר".

בחברת החשמל מעדיפים פחם קיימת הסכמה כמעט פה אחד, שישראל זקוקה לגז טבעי, וכמה שיותר מוקדם. יש לכך כמה סיבות טובות: הגז זול בהרבה מאמצעי יצור נפוצים אחרים של חשמל בארץ - פחם ומזוט; הוא נחשב נקי יותר ומזיק פחות לסביבה; תחנות הכוח הפועלות על גז דורשות שטח מצומצם הרבה יותר, ולהבדיל מהתחנות הפחמיות, הן לא חייבות לשכון לחוף הים ולבזבז שטחי חוף, שגם כך הולכים ומתכלים.

אלא שמי שלא כל כך מצטרפת להסכמה הכללית היא דווקא חברת החשמל. שם סבורים, כי במקביל לתחילת אספקת הגז הטבעי, יש לפתוח גם בתכנון של תחנת כוח פחמית נוספת, שאמורה להיבנות עד 2007-2006. למה? בהנהלת החברה טוענים, כי מדובר בשיקולים מקצועיים בלבד: הגז, שככל הנראה יגיע לתחנות הכוח של חברת החשמל לקראת סוף 2002, לא יספק את צריכת החשמל הצפויה בשנים הקרובות.

אבל העומדים בראש ועד עובדי החברה אינם מתביישים להודות, כי שיקול עיקרי המנחה את מאבקם קשור ברצונם לא לפגוע במצבת כוח האדם של החברה. בגז הטבעי אמורים להשתמש על ידי הסבת תחנות הכוח של חברת החשמל המבוססות על מזוט (באשדוד, חיפה וחדרה) לפעולה באמצעות גז. התחנות המוסבות יהיו יעילות יותר, אבל יעילות פירושה פחות ידיים עובדות ומאות רבות של מפוטרים פוטנציאליים, ביניהם גם רבים מעובדי אגפי התכנון והביצוע של חברת החשמל, שחלק מרכזי של תפקידם הוא תכנון תחנות כוח פחמיות.

נכון לעכשיו, לחברת החשמל אין פרטנר לשאיפות שלה: משרדי התשתיות והאוצר מתנגדים בתוקף לאפשרות של הקמת תחנת כוח פחמית נוספת, לפחות ב-10 השנים הקרובות. התכנונים הם דווקא לבניית תחנות כוח חדשות לחלוטין שיופעלו באמצעות גז, נוסף על תחנות המזוט שיוסבו לגז.

ההכרעה בסוגיה הזו תהיה, איך לא, גם פוליטית, ותיגזר מיכולת העמידה של הממשלה בכלל, ושר התשתיות בפרט, מול הלחץ של הלובי החזק של חברת החשמל.