אנתרופולוגים לא תמיד צריכים לנסוע לאפריקה. למה לבלות אצל שבט הזולו, אם מתחת
לאף, בתוך משרד מעוצב, יושבת תרבות מרתקת ומחכה שמישהו יבוא לחקור אותה? זה
בדיוק מה שעשה גדעון קונדה, דוקטור ללימודי ארגון. שנה שלמה העביר במבוכי האופן-ספייס
של תאגיד היי-טק אמריקאי, בצפייה במתרחש ובשיחות עם עובדים, מנהלים ויועצים.
התוצאה היא לא ספר שיועץ ארגוני היה כותב; גם לא ספר שיועץ ארגוני היה נהנה
לקרוא. "מהנדסים תרבות" חושף את הכוחות התרבותיים שמאחורי חברה השואפת לגרום
לאנשים לייצר כמו מטורפים, ולאורך זמן.
הספר נכתב על סמך תצפית אנתרופולוגית שנערכה בשנת 1985, בחברת היי-טק גדולה
וותיקה, שלצורך הספר ניתן לה השם "טק". מי שרוצה, יוכל לשחק בזיהוי החברה -
יצרנית חומרה (כנראה שבבים), שפעלה כ-30 שנה תחת ניהולו של מייסד מיתולוגי
(שהודח מתפקידו ב-1992). מאוחר יותר נמכרה החברה לחברה דומיננטית, צעירה יותר.
אבל השם המפורש אינו רלוונטי לעניין הספר. הרבה חברות גדולות אחרות יכולות
למצוא בו את עצמן.
בספר קל להכיר את אופנת הסיסמאות הניהוליות של שנות השמונים, שלפיהן העובד
אמור לתת את נשמתו לחברה כאלו היתה כת. על פי הסיסמאות של היום, העובד הוא
כבר יחידה עצמאית חסרת נאמנות, שיכולה לנוע מחברה לחברה. אבל דרך ההטמעה של
הסיסמאות האלה לא השתנתה.
קונדה ניסה לקרוא בין השורות של כל אותם סיסמאות - "מוטיבציה, משמעת, מחויבות,
יוזמה, מסירות" - אותה רטוריקה שהארגון מפמפם לעובדים שוב ושוב, בדרכים שונות.
המסרים שמפיצים ההנהלה הבכירה והיועצים הפנים-ארגוניים, הוא כותב, הם "ניסוחים
אידיאולוגיים ההופכים לרעש רקע קבוע": סטיקרים על המכונית, פוסטרים על הקיר,
שיחות צוות, עלונים פנימיים באי-מייל.
קונדה, כאיש אקדמיה, משקיף מהצד, נייטרלי עד כמה שניתן. מטרתו היא לחשוף את
ה"חוטים" התרבותיים המפעילים את עובדי ההיי-טק. לפעמים החוטים האלה לא נראים,
לפעמים הם בולטים מאוד, לפעמים העובדים עצמם מתייחסים אליהם, לפעמים הם מרשים
לעצמם להתבדח בנושא. אחרי הכל, העובדים הם אלה שצריכים להיות נוכחים בכל ימי
העיון, הישיבות, הפרזנטציות ונאומי המנכ"ל; לדעת מתי לסיים את יום העבודה;
לחזור הביתה ולחלום על המוצר בלילה; לנסות להעביר ביקורת על הממונים מבלי לעבור
את הגבול, לםני שיזכו לתואר "שחוק".
איכשהו, כוורת הדבורים העצומה הזו, של מטרות עסקיות וקונפליקטים אנושיים, ממשיכה
לנוע. בא קונדה ומנסה לפענח את הצופן התרבותי שמאפשר לה להמשיך להתקיים. ומכיוון
שהוא משקיף חיצוני, לא הסתפק בתשובות המקובלות (הם אוהבים לעבוד ומקבלים כסף
על זה). בדרך הוא גם נוגע בשאלת השאלות: מה גורם לאנשים להיות מכורים לעבודה?
את תשובת מיליון הדולר סיפק לו אחד המנהלים: "אתה לא יכול להכריח אותם לעשות
כלום. הם חייבים לרצות. זאת אומרת, אתה חייב להשתמש בתרבות. הרעיון הוא לחנך
אנשים בלי שהם ישימו לב. שיקבלו את התורה בלי להבין מאיפה זה בא להם". החינוך
הזה נקרא בלשון הסוציולוגים שליטה נורמטיבית, ובעצם סיפורה של חברת טק שבספר
הוא דוגמה טיפוסית של שליטה כזו.
יפה, יאמר היועץ הארגוני. זה אומר שטק היא ארגון הפועל כמו שצריך. תראו איך
כולם מסורים לעבודתם. אבל קונדה ביקורתי מעט יותר: "האם תרבות ארגונית חזקה
אכן מטפחת תבנית של השתייכות... או שאינה אלא מסווה חדש לעריצות במקום העבודה...
המונעת על ידי שיקולים מסחריים?... האם האנשים שאנו פוגשים שם הם אוטומטים
מאושרים? יאפים שטופי מוח? בני אדם הממשים את עצמם?... האם מרכז הפיתוח בלינדסוויל
הוא בית כלא או מגרש משחקים?"
אם כך ואם כך, אומר המחבר, יש סתירות רבות בין מה שחרוט על דגל חברת ההי-טק
לבין המתרחש בפועל: דמוקרטיה מול סמכות, מטרות מוגדרות מול עמימות, מוסריות
מול ציניות, ומעל הכל - אירוניה מתמדת של עובדי החברה לגבי התרבות שהחברה מנסה
להטמיע בהם. הוא מסיק כי הנהלת טק משמרת את כוחה דווקא על ידי חוסר הבהירות
והעמימות. הכוונה היא למסרים מעורפלים כמו "לנצח", "לעשות מה שנכון", שמותירים
את העובד בתחושה שלעולם לא ישיג את המטרות הללו, ובמירוץ מטורף לקראתם.
בנסיבות האלה, כך קונדה, חיי העבודה סובבים במעגל קסמים הולך ומואץ: "המירוץ
לעמידה בסטנדרטים הארגוניים להישגים, לקבלת הכרה ארגונית ולהשגת התגמולים הכספיים
האישיים שהתרבות מבטיחה, הופך לדרך היחידה המאפשרת מציאת משמעויות יציבות ופיצוי
על תחושות בלבול, אותנטיות אבודה וריקנות פנימית".
כלומר, אם לא מצאת משמעות בעבודה, תמצא משמעות בעוד יותר עבודה (בקיבוץ, אגב,
קוראים לאידאולוגיה הזו שיטת המפתח הרוסי: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר
כוח; מה שלא הולך בעוד יותר כוח, הולך עם פטיש חמש קילו. התיאוריה תמיד עובדת)
אבל זהו מעגל קסמים, מפני שככל שעובדים יותר - גובר הבלבול בקשר למטרות העבודה.
ואז קורה דבר שכיח - נשחקים. הפרויקט נסגר, שעות העבודה ארוכות מדי, חיי המשפחה
נהרסו. הנשחקים משמשים דוגמה ומופת לאחרים: תראו, הוא חלש, הוא נכשל, הוא לא
החזיק מעמד, אתם יכולים לתפקד טוב ממנו. השחיקה היא הוכחה לסכנות שבהזדהות
עם התובענות של הארגון. מצד שני, חברים רבים מתגאים בכך ששרדו את השחיקה או
שהם מצליחים לחיות עם האיום שבה. הם מדברים על השחיקה כעל "צלקת קרב, עיטור
מופת, קריאה לקבלת הערכה, סימן להשתייכות, להקרבה עצמית מרצון".
דווקא "יועצת התרבות" של הארגון מזהירה את העובדים משחיקת יתר, אבל רק כדרך
להעביר מסר שמחזק את ערכי החברה. "אל תתנו לחברה לסחוט אתכם עד הסוף", היא
אומרת. כולם משתתקים למשמע המסר הנועז הזה מפי נציגת הארגון. ואז היא מסיימת:
"איזה מין חברה היתה מרשה לי להגיד לכם דברים כאלה?" גם בתוך פצצת התבערה של
נציגת המערכת מסתתר מסר קונפורמי.
ומנהל אחר מספר לקונדה: "אני מיסיונר. התפקיד שלי הוא לנסח בשבילם את החזון.
בטח שקריירות יכולות להיפגע. הרבה פעמים נדרש מהם יותר ממה שהם ציפו, אבל הם
יכולים לעזור להעביר את התיאולוגיה לאחרים: תן להם את הכלים ורק תצביע על הכיוון
הנכון. הם כבר ייתנו את הנשמה".
מנגד, מי שמערער על התפיסה המשותפת שחולקים כולם לגבי הארגון, זוכה ליחס חסר
רחמים. כך, באמצע ישיבה קם מהנדס בשם מייק שהפרויקט שלו נסגר, ואומר: "מה זה
כל הדיבור הזה על טק? אני לא רואה שום טק! מה זה ה'אנחנו' הזה? אני עוד לא
פגשתי שום דבר שקוראים לו טק! סך הכל אני עובד עם כמה אנשים ומקבל תלוש משכורת!"
התגובות לאמירה המערערת הזו נעות בין התעלמות ללגלוג. אח"כ מסביר מישהו לקונדה:
"מייק נשחק בג'וב הקודם שלו. עכשיו הוא מחלים".
בהסתמך על דוגמאות רבות כאלה, שואל קונדה האם צורת הארגון ההיי-טקי, הפתוחה
והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש, או שהיא "צורה חדשה ומניפולטיבית ביותר
של עריצות".
קונדה אינו נותן תשובה חד משמעית. הוא אנתרופולוג, ולכן תפקידו הוא לצפות ולנתח,
לא לכתוב מניפסטים. התשובה שלו כפולה: "נראה שאנשים עובדים קשה; נראה שיש להם
קשר רגשי לעבודתם; הם מסתגלים לעמימות; וחלקם אף חווים התלהבות יצירתית. מאידך,
יש רמזים לצד אפל, נסתר יותר". הצד האפל הזה ודאי מוכר לעובדים רבים. עכשיו
הוא פשוט מוצג במילים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
