חזקת השיתוף: יום הפירוד קובע

בית המשפט העליון - בהופכו החלטה של ביהמ"ש המחוזי בחיפה - קובע, כי חזקת השיתוף אינה חלה על השבחת נכס שהושגה לאחר פרידתם של בני הזוג ע"י בן זוג אחד, אפילו המדובר בתקופה שלפני הגירושין. לאור זאת, קובע ביהמ"ש העליון, יש לשערך את זכותו של בן הזוג אחר - מכח עיקרון חזקת השיתוף - לפי שווי הנכס בעת פרידת בני הזוג. צילה (להלן - "צילה") וריצ'רד מרטין (להלן - "ריצ'רד") היו בני זוג, שב-73' התיישבו בנכס (להלן - "הנכס") הנמצא בתחום מושב כרם מהר"ל (להלן - "המושב"), שהיה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"). בסמוך לכניסתם לנכס ערכו בני הזוג הסכם עם המושב, לפיו העמיד המושב את הנכס לרשות בני הזוג תמורת תשלום, אשר כלל דמי חכירה למינהל. הוסכם, כי תוקף ההסכם הוא לאותה תקופה שהאגודה (המושב) תתקיים בכל מסגרת שהיא. ב-76' נפרדו בני הזוג, וב-77' נחתם ביניהם הסכם גירושין ובו נקבע, כי צילה תרכוש את זכויותיו של ריצ'רד בנכס תמורת 100,000 ל"י, אשר ישולמו בתשלומים חודשיים. צילה החלה בביצוע התשלומים לריצ'רד, אך לאחר מכן פיגרה בביצוע התשלומים. ב-85' התגרשו בני הזוג. בין לבין, ב-82', הגיש המינהל כנגד צילה תביעה לסילוק ידה מהנכס, בטענה כי תפיסת החזקה בנכס על ידה נעשתה ללא קבלת הסכמת המינהל ובניגוד לרצונו. בד בבד התנהלו דיונים משפטיים בין צילה לבין המושב בשל חובות כספיים של צילה למושב. לאחר שהושג הסכם בין המושב לצילה, בדבר תשלום החובות הכספיים, הסכים המושב לחכירת הנכס ע"י צילה מהמינהל. בעקבות כך, הסכים המינהל למחיקת התביעה לסילוק יד שהוגשה נגד צילה, וב-89' נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין צילה, במסגרתו התחייבה צילה לשלם למינהל דמי חכירה מהוונים בסכום של 79,600 ש"ח. ב-91' הגיש ריצ'רד תביעה כנגד צילה לבימ"ש השלום. תביעה זו הועברה לדיון לביהמ"ש המחוזי בחיפה. בתביעה תבע ריצ'רד את מחצית הזכויות בנכס, בהסתמכו, בין היתר, על חזקת השיתוף. ביהמ"ש המחוזי (השופט ח. פיזם) קיבל את תביעתו של ריצ'רד והצהיר, כי האחרון הוא בעל מחצית זכויות החכירה בנכס, ציווה על רישום זכויות אלה בספרי המינהל, המושב ורשם המקרקעין, וחייב את צילה לשלם לריצ'רד דמי שימוש ראויים בסך של 29,400 דולר, בניכוי 39,800 ש"ח, שהם מחצית הסכום ששולם ע"י צילה תמורת זכות החכירה. על פסק דין זה הגישה צילה ערעור לביהמ"ש העליון. פסק הדין בביהמ"ש העליון ניתן מפי השופט יצחק אנגלרד בהסכמת השופטים תיאודור אור וטובה שטרסברג-כהן. לב הבעיה המשפטית - קובע השופט אנגלרד - מצוי בשאלה, אם ריצ'רד, אשר עזב את הנכס המשותף לפני יותר מעשרים שנה, זכאי למחצית הזכויות בנכס הנתונות לצילה בעת הזאת. הבעיה מתעוררת בשל העובדה, כי אין זהות בין היקף הזכויות בנכס בעת עזיבתו לבין היקף הזכויות בשלבים מאוחרים יותר. יצויין, כי הרחבת הזכויות באה כתוצאה מפעילותה העצמאית של צילה, שהתרחשה לאחר פרידתם של בני הזוג. ריצ'רד מבסס את התביעה למחצית הזכויות הקיימות על חזקת השיתוף. לדעתו, משתרעת זכות זו גם על זכות החכירה המאוחרת. לחילופין, הוא מסתמך על עקרון עשיית עושר ולא במשפט. טענתה של צילה היא, כי זכויות בני הזוג שקדמו להסכם החכירה פקעו, לכל המאוחר, תוך שלוש שנים מיום שנרכשו, שכן זכויותיו של המושב כלפי המינהל היו מוגבלות לשלוש שנים ונתחדשו מידי פעם. לטענתה, הזכויות הנוכחיות נרכשו על ידה באופן עצמאי. השופט אנגלרד חולק על הנחתו של ביהמ"ש קמא, לפיה חזקת השיתוף משתרעת על כל גלגולי הזכויות בנכס, גם על אלה שהתרחשו לאחר פרידת בני הזוג וביוזמתה העצמית של צילה. נכון, אומנם, שרכישת זכויות החכירה מהמינהל, ב-89', היא תולדה של החזקת הנכס על ידי בני הזוג במסגרת ההסכם מ-73', בינם לבין המושב. אולם, לכל הדעות, מעמדם היה, לכל היותר, כבני רשות ולא כחוכרים. יתירה מזו, גם על מעמדם כבני רשות קמו עוררין, כפי שהעידה תביעת סילוק היד שהגיש המינהל ב-82'. השופט אנגלרד קובע, כי ריצ'רד אינו יכול לטעון לחלק בזכות החכירה, שהוענקה לצילה לאחר מו"מ ממושך עם המינהל. מו"מ זה התנהל, כאמור, שנים רבות לאחר פרידתם בפועל של בני הזוג. בתקופה זו, שבחלקה בני הזוג היו כבר גרושים, אין עוד תחולה לחזקת השיתוף. עם זאת, קובע השופט אנגלרד, אין לקבל גם את טענתה של צילה, כי כל זכויותיו של ריצ'רד נמחקו ועברו מן העולם. עובדה היא, כי כניסתם לנכס היתה משותפת, כפי שגם היו משותפות הוצאות השיפוצים הניכרות שהושקעו בנכס. אין ספק, כי למעמדם המשותף בנכס כבני רשות היתה השפעה מכרעת על קבלת זכות חכירה מאת המינהל. אפשר לתפוס את זכותו המקורית של ריצ'רד, בתור בר רשות בנכס, כזכות המעניקה סיכוי לקבלת זכות חכירה. סיכוי זה הוא בעל ערך כלכלי אותו אין לשלול מריצ'רד. נמצא, כי נקודת המוצא היא זכותו של ריצ'רד למחצית הזכות המקורית בנכס, הכוללת את הסיכוי הנזכר לשינוי מעמדו מבר רשות לחוכר. בהסכם מ-77' העריכו בני הזוג את ערך מחצית זכותם בנכס בסך של 100,000 ל"י. מחיר זה ביטא את מחיר השוק של מחצית הזכויות בנכס, שכללה, כאמור, את הסיכוי להשגת חכירה בנכס. אפשר כי ערך הנכס עלה במשך השנים, כתוצאה מעליית ערך הקרקעות במדינה. אולם, עלייה זו התרחשה לאחר פרידת בני הזוג, ולכן מן הראוי שנקודת המוצא לאומדן זכויותיו של ריצ'רד הינה הערך שהוסכם עליו בהסכם מ-77'. לכן, קובע השופט אנגלרד, זכאי ריצ'רד לסך של 100,000 ל"י לפי ערכם כיום בצירוף ריבית והצמדה מ-77'. אין לנכות מסכום זה את חלקו, כביכול, של ריצ'רד בתשלום של צילה למינהל תמורת זכות החכירה, שכן חכירה זו היא כולה לטובתה של צילה, והאומדן דלעיל לא מבוסס על קיום זכות חכירה בנכס אלא על הסיכוי להשגת חכירה כזו בלבד. אין גם לזכות את ריצ'רד בדמי שימוש בנכס. שכן, עם עזיבתו את הנכס מעמדו כבר רשות בא לסיומו, ובכך באה גם לסיום גם זכות כלשהיא שלו בנכס עצמו, להבדיל מזכות שיפוי מצילה במסגרת עקרון חזקת השיתוף. התוצאה הסופית: הערעור התקבל באופן חלקי, כאמור בפסק דינו של השופט אנגלרד. ע"א 7277/96. בית המשפט העליון. השופטים: ת. אור, ט. שטרסברג-כהן, י. אנגלרד. בשם המערערת: עו"ד צבי וולפסון. בשם המשיב: עו"ד מאיר הפלר.« עו"ד רמי שר-ישראל « חזקת השיתוף: יום הפירוד קובע