לנדוי. האירוניה ההיסטורית

שני פסקי הדין הגדולים והמזוהים ביותר עם משה לנדוי מנוגדים בתוצאתם להשקפת עולמו, אבל מנשיא בית המשפט העליון ניתן לצפות לקצת יותר מאשר מגנדי או קליינר

מכתב המחאה הנזעם נגד אהוד ברק שהניח נשיא בית המשפט העליון בדימוס, משה לנדוי, באוהל המחאה של שרנסקי חשף "טרגדיה" קטנה של כותבו. והסיבה: שני פסקי הדין המזוהים עמו ביותר, השניים שחרתו את שמו בהיסטוריה השיפוטית של מדינת ישראל נפסקו על-ידו בניגוד גמור להשקפת עולמו.

הראשון היה בפרשת 'ברגמן' כשלנדוי ביטל לראשונה חוק של הכנסת. היה זה חוק מימון מפלגות ששלל הקצבה מרשימות חדשות בבחירות לכנסת השביעית. חוק זה הפר את עיקרון השוויון הקבוע בחוק יסוד: הכנסת. בפסילת החוק, לא רק שלנדאו ביצר את ערך השוויון, אלא הניח את התשתית לביקורת השיפוטית בישראל. לימים התגלגלה ביקורת זו ל"מהפכה החוקתית" שגזר הנשיא אהרן ברק מחוקי היסוד של 1992. בפסק הדין המונומנטלי בעניין 'חוק גל', ייחס השופט יצחק זמיר ללנדוי את האבהות על המהפכה. לנדוי השמרן רתח מזעם, התנער מאבהותו והכחיש כל קשר לאקטיביזם מבית מדרשו של ברק. אבל, השורה התחתונה סיפקה אירוניה היסטורית: גדול המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, היה זה שביטל לראשונה, בפסק דין תקדימי ואמיץ, חוק של הכנסת.

פסק הדין השני היה בפרשת דויקאת. לנדוי ביטל הפקעת קרקעות כפר ערבי לטובת הקמת התנחלות אלון-מורה, אחרי שהתברר שמניעי ההפקעה אינם צורכי צבא, אלא מניעים אידיאולוגיים.

עו"ד פליאה אלבק כתבה על פסק הדין הזה: "פסק דין 'דויקאת' הוא פסק הדין היחיד בתולדות מדינת ישראל שבו הורה בית המשפט בישראל להרוס יישוב יהודי. בית המשפט העליון גילה כאן אומץ ראוי לכל שבח, בפסקו בצורה דווקנית על-פי הדין הקיים, בשאלה השנויה במחלוקת פוליטית חריפה בין השמאל לבין הימין במדינת ישראל. התוצאה המשפטית המתחייבת מן הדין, הביאה את השופטים לפסוק פה-אחד בניגוד מוחלט לתוצאה שלפחות חלק מהם היו אולי רוצים בה מבחינת השקפת עולמם".

מכתב המחאה לא הותיר ספק שלנדוי נמנה על השופטים שאליהם כיוונה אלבק. הרטוריקה רואה בערבים פרטנר למלחמה בלבד כשהשלום הוא מזימת חיסול בלבד. זו רטוריקה שמשלבת בין ערוץ 7, רפול, העצני וחסמב"ה: "ויתורים אלה הם צעד גדול קדימה בתורת השלבים של יריבינו, לקראת מטרתם הסופית של חיסול 'הישות הציונית'. אלה שוב מגלים את פרצופם האמיתי וממשיכים לפעול לפי האמנה הפלשתינית, בתערובת של משא ומתן ואלימות. כנגד זה אני רואה בדאגה אצלנו תופעות של חוסר נכונות לעמוד על נפש המדינה. וכבר היו דברים מעולם".

ישראל סגל ('ידיעות אחרונות', 19.7.00) תקף את לנדוי על מכתבו. לעיקר הדברים אני מצטרף: אכזבה מהסגנון, מהפסימיות הרוויזיוניסטית הקודרת, מהקביעות המוזרות, מהנחרצות המוקדמת במקצת, מהפוליטיזציה של השיפוט (גם שופט בדימוס הוא שופט). מנשיא בית המשפט העליון ניתן לצפות לקצת יותר מאשר מגנדי או קליינר.

אבל, בנקודה אחת לנדוי ראוי לשבח. שני פסקי הדין שצויינו קודם הם ההוכחה שלנדוי ידע להפריד בין השקפת עולם לבין משפט. לנדוי שייך לזן השופטים שפסקו לפי החוק גם כשהחוק לא מצא חן בעיניהם. ודווקא אליו תיעל הגורל (או הנשיא) שתי פרשות מסעירות שהניבו תוצאות דרמטיות, ההפוכות להשקפת עולמו של כותבם.

יש משהו בניסיון של סגל לתלות את המידה המתונה של הלחץ הפיזי של ועדת לנדוי בהשקפת עולמו של השופט לנדוי. אבל ניסיון זה מתעלם מהתפיסה הביטחוניסטית הרחבה, לה שותפים לא מעט יונים מהמרכז והשמאל שהתנגדו להחלשת השב"כ. גם בג"ץ לא ביטל כליל את האפשרות להפעיל לחץ פיזי במקרה של "פצצה מתקתקת".

גם הניסיון של סגל לתלות בלנדוי את ה'הכשר' שהעניק בית המשפט העליון לדורותיו למשטר הכיבוש ולהפליית הערבים, מתעלם מ'תרומתם' של מרבית שופטיו למגמה זו. בעניין זה הימניות של לנדוי לא שונה מזו של מאיר שמגר, או מהשקפות מנוגדות (אולי), למשל של ברק, דורנר, חשין ואחרים. ובמילים אחרות: בנושא הערביביטחוני, התיישר בית המשפט לפי מגבלותיו, יותר מאשר הסכים להתיישר בכל נושא ותחום אחר. (אם כי באחרונה, בפסקי דין קציר, הטלטולים וקלפי המיקוח ניכרת תזוזה "פרו-ערבית" בפסיקותיו).

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988