"המגזר החקלאי לא מוכן יותר לשמש כאינדיאני ושומר היערות של המדינה", אומר
שר החקלאות לשעבר, חיים אורון. "אם המדינה רוצה להישאר ירוקה ויש לה אינטרס
שהחקלאות תמשיך להתקיים, היא צריכה לעזור לחקלאים להישאר במקומם. השווייצרים
משלמים לחקלאים בכל חודש משכורת כדי שירעו את הפרות, והבלגים משלמים לחקלאים
על פי אורך הגדר החיה שלהם".
ממש לפני התפטרותו מהממשלה הניח אורון על שולחנו של שר האוצר, אברהם שוחט,
את תוכנית "כפר 2000" המנסה להתמודד עם שאלת דמותו של המגזר החקלאי בשנים הקרובות
לאור השינויים הכלכלים והארגוניים העוברים עליו. התוכנית מבוססת על הנחה אירופית
ואמריקנית לפיה שמירת האזורים הכפריים היא יעד לאומי שמטרתו שמירת ערכי טבע
ונוף, תיירות ומורשת ותרבות כפרית.
על פי תפיסה זו, המשאבים הכפריים נתפסים כמוצר ציבורי בעל חשיבות לכלל האוכלוסייה
ומשום כך יש הצדקה למדיניות ממשלתית שמשמעותה תמיכה במרחב הכפרי השומר על משאבים
אלה. כדי להגשים תוכנית זו, שתופעל על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בשיתוף
ובתאום עם משרדי ממשלה אחרים, הקק"ל והסוכנות היהודית, דורש אורון תקציב של
202 מיליון שקל בכל שנה למשך חמש שנים וכ-1.01 מיליאד שקל לתוכנית כולה. כדוגמא
הוא מביא את משרד החקלאות הצרפתי, שתקציבו 32 מיליארד יורו מהם 22 לצורך פיתוח
הכפר.
אורון, קיבוצניק מלהב, שעובד לאחר פרישתו מהממשלה שלוש פעמים בשבוע כאורז במפעל
הבשר של הקיבוץ, מאמין שרוב ההתיישבות הכפרית, ובמיוחד זו שבפריפריה, זקוקה
בימים אלה לחיזוק ומתיחת פנים כמו זו לה זוכים כיום יישובי קו העימות בצפון.
לדבריו, "גם במרחק שלוש דקות נסיעה מירושלים יש יישובים שמצבם לא פחות קשה
מזה של יישובי הצפון".
תוכנית אורון כוללת עידוד יזמות כלכלית חקלאית ולא-חקלאית במרחב הכפרי, שיקום
וחיזוק יישובים במצוקה, הרחבת הקהילה ההתיישבותית, קליטת דור צעיר בחקלאות,
ארגון ופיתוח חברה וקהילה, תמיכה באיכות הסביבה ותמיכה בכפר הערבי.
בעצם הצגת התוכנית מודה משרד החקלאות, שהמושב והקיבוץ הישראלים התרחקו מרחק
שנות אור מחזון מייסדיהם, וכי העובדה שרק 15% עד 30% מהחברים ביישובים אלה
עוסקים בחקלאות, משנה לחלוטין את כללי המשחק. אורון: "בשנים האחרונות עולה
משקלם של מוצרים מסוג חדש לחלוטין, כמו למשל ריאות ירוקות, שטחים פתוחים, שמירה
על האקוויפר ועוד. למדינת ישראל צריך להיות עניין כולל בשמירה על הכפר שלה,
כדי שלמי שמתגורר בעיר תהיה אפשרות לא רק לצאת בסוף שבוע לאזור ירוק, אלא גם
כדי שאפשר יהיה להראות לילדים מהיכן מגיע החלב ואיך נראית תרנגולת. יחד עם
זאת, אי אפשר לדרוש מהחקלאים שיעשו את כל אלה בלי לדאוג גם לאינטרסים שלהם".
לדעת אורון, כדי לשמור על ההתיישבות החקלאית יש צורך בראש ובראשונה לאפשר לה
להתקיים, אם לא בעזרת חקלאות אז לפחות בעזרת מוצרים משלימים כגון תיירות כפרית,
תעשייה ועוד.
אורון: "אם מושב בגוש שגב מקים מבנה היי-טק, הוא הופך מיד מיישוב נכשל למקום
מצליח. אם קיבוצים כמו ברעם ושמיר מצליחים להקים תעשייה משגשגת זה משנה לחלוטין
את התמונה הקיומית שלהם. אני מכיר את ההנחה לפיה כולם היו רוצים לראות את הקיבוצים
והמושבים כאזורים ירוקים, אך מצב זה לא יכול להתקיים. קיבוץ יראון רוצה לטעת
גפנים ולהקים יקב שישמש לייצור יין ולתיירות. אני חושב שיש בכך הצדקה רבה וזאת
למרות התנגדות הירוקים. ההנחה שלנו אומרת שאחוזים גדולים מההתיישבות הכפרית
יעבדו במקומות עבודה מחוץ לכפר ואחרים יעסקו בתעסוקות שונות כגון מחלבה, יקב,
יזמות אישית, אומנות, חפצי נוי, דגי נוי ועוד".
לדעת אורון, המדינה צריכה להחליט על סדרי עדיפויות ולפעול לפיהן. "אם ההנחה
היא, שמדינת ישראל רוצה שכל השטח הפתוח, עד קו הבצורת יהיה מעובד, היא צריכה
לדאוג למים שיאפשרו זאת. יש פה אינטרס סימביוטי שבו החקלאים רוצים לגדל והעירוניים
רוצים שטחים ירוקים. הדרישה שלנו היא שגם בשנת 2020 המדינה תאפשר מנת ברזל
של 500 מיליון מ"ק מים שפירים לחקלאות כדי שאפשר יהיה להמשיך לקיים חממות ושאר
גידולים שלא ניתן להשקותם במי קולחין. יש כאן ירידה משמעותית לעומת 1.2 מיליארד
מ"ק שהיו מנת הברזל לפני מספר שנים והומרו במי קולחין.
" אני יודע שהאוצר גורס שברגע שמחיר המים יעלה, יעלם המחסור, אך אין זו התשובה
השלמה. אי אפשר למנוע את המים מהחקלאים ועדין לבקש שתהיה חקלאות, וגם אי אפשר
לדרוש מחקלאים להשקיע בחממות בלי להבטיח להם מים. שמעתי גם הצעות בנוסח להעלות
את מחיר המים במרכז הארץ ולסבסד במקומות מסויימים. גם זו שיטה פסולה.
יש לנו ניסיון קשה עם יישובי הגליל, שבהם הוחלט לתת סובסידיה לבעלי לולים.
בפועל נוצר עיוות נורא שבו חלק מהמגדלים הפסיקו לייצר אך המשיכו לקבל סובסידיה".
אורון מאמין שיש לחזק את המועצות האזוריות על ידי הגדלת תקנים ולאפשר להן לתת
שירותים נרחבים יותר, וזאת על רקע החלשות מעמדם של הוועדים הכפריים. הוא דוחה
את הטענה לפיה המועצות האזוריות שולטות על שטחים גדולים, מטפלות במעט תושבים
ומחזיקות באזורי תעשייה גדולים ורווחיים על חשבון הערים. "אי אפשר להכליל את
מקרה גליל ים על כלל הארץ", אומר אורון, "מצבן של המועצות האזוריות אמנם טוב
יותר ממה שהוא מופיע בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל הוא עדיין לא טוב.
"נכון שלמועצות האזוריות יש שטחים גדולים, שלעיתים חסרים לערים השכנות, לכן
מותר שתהיה התערבות לאומית בנושאים אלה, אך עדיין אי אפשר לבוא בטענות למועצות
שהן הורסות את המרקם החברתי".
"גלובס": ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, טוענת שאזורי התעשייה שמקימות המועצות
האזוריות פוגעות פגיעה אנושה בערים, והיא אף פנתה בתלונה על כך לכל שרי הממשלה.
אורון: "אני לא מבין מדוע מתחילים עם הסוציאליזם דווקא אצלנו. לא שמעתי שמישהו
מתלונן על צדק חברתי כאשר לבת ים אין כמעט אזור תעשייה ואילו לחולון יש אזור
תעשייה גדול. מדוע ראש עיריית תל אביב לא מתלונן על כך שרמת גן גונבת לו את
הבנקים. העניין לא יכול להתחיל משאלת הארנונה. אם נותנים לכוחות השוק לפעול
בערים, מדוע שלא יתנו להם לפעול גם במועצות האזוריות. מה ההבדל בין הקמת מפעל
בנשר או בקיבוץ יגור? אם לרמת יוחנן יש מפעל העומד בכללים של איכות הסביבה,
למי זה מפריע? אם המפעל עומד בכללים של תוכנית בניין עיר, בעיני הוא לא פסול".
- כיצד אתה מתייחס לשאלת השימוש החורג?
"אני בעד הפעלה נמרצת של דו"ח קדמון ואכיפה חד-משמעית של כל סעיפיו. המגזר
החקלאי לא יכול להיות אקסטריטוריאלי, ויש להחיל עליו את כל חוקי התכנון והבנייה
במדינה".
- מהי עמדתך בנושא עיגון זכויות החקלאים בקרקע?
"אני מאמין שבראש ובראשונה יש לעגן את זכות המעבד על אדמתו. יחד עם זאת, אין
ספק שאם מישהו אינו מעבד את האדמה צריך לקחת אותה ממנו. אני דוגל בשיטה לפיה
יש להעביר בטאבו על שם החבר את חלקה א' של המושב, ואת חצר המחנה של הקיבוץ
לפי כללי ההיוון עם חוזה לדורות ואפשרות להוריש את החלקה. באשר לחלקות ב' ו-ג',
בעת שינוי הייעוד מחקלאות לתעסוקה, יש לפעול לפי החלטת מינהל 737.
במקרה של שינוי ייעוד למגורים - אני בעד קביעת תקרה ורצפה שהיא הרבה יותר נמוכה
מהמספרים ש'התעופפו' בשנים האחרונות. אני מאמין שבמקרה של שינוי הייעוד מגיע
לחקלאי פיצוי מסוים שאת רמתו תקבע ועדה. אני לא מכיר שום יישוב חקלאי שעלה
על האדמה בגלל שיקולי נדל"ן, ולכן אין זה הוגן כיום להאשים את ההתיישבות החקלאית
בכך שכל מה שעומד לנגד עיניה הוא נדל"ן בלבד.
"אני מצדד במנגנון כמו זה שמציע כיום את דירות הדיור הציבורי לבעליהן. מי שמחזיק
בקרקע למעלה מ-30 שנה יקבל זכויות, ומי שמחזיק בקרקע שנים ספורות ייהנה מהרבה
פחות זכויות. אני יודע שיש דיבורים על מיליונים ומיליארדים של שקלים שעומדים
לעבור לכיסיהם של החקלאים. בפועל מתברר שמדובר בסכומים קטנים הרבה יותר ובעתודות
קרקע קטנות הרבה יותר.
סקר קרקעות שנעשה עבור הסדר הקיבוצים הוכיח, שמגשר-הזיו ועד לשדה-יואב יש 420
אלף דונם, מתוכם 20 אלף דונם ראויים לשינוי ייעוד. לדעתי, אם במשך 20 השנים
הבאות ישונה יעודם של 10,000 דונם, זה יהיה הרבה מאוד".
- ביקורת רבה מושמעת בכל נושא ההרחבות.
"גם כאן אוהבים לנפנף בדוגמא של מושבים במרכז הארץ. אמנם בבצרה מוכרים חלקה
בחצי מיליון דולר, אך זו לא דוגמא שמעידה על הכלל. תפקיד הרחבת המושבים היא
להביא לתוספת אוכלוסייה, לגוון את האוכלוסייה וליצור משאבים לצורך שיפור תשתיות.
באותם מושבים צריך לדאוג לזכויות האגודה החקלאית כדי שהמתיישבים העירוניים
לא ייצרו את צעדי החקלאים".
"גלובס": כיצד לדעתך יראה הקיבוץ של השנים הבאות?
"רוב הקיבוצים ישתנו ברצף שקצהו האחד הקיבוץ ההיסטורי ובקצהו השני קיבוצים
שיש בהם שכר דיפרנציאלי. אני מקווה ומאמין שזה אפשרי. אין ספק שכיום התפקיד
של הקיבוצים והמושבים שונה, ואם אנחנו רוצים שתהיה מאסה של אנשים בנגב ובערבה,
אנחנו צריכים לתת לאנשים האלה אפשרויות לפרנסה. בין סדום ליטבתה חיים כיום
אולי 1,500 נפש, כדי להמשיך ולקיים את האזור הזה יש לתת לו מקורות פרנסה. אני
יודע שיש אנשים שהיו רוצים לשמור על שטחים פתוחים וריקים, אך הניסיון מוכיח
שברגע שאזור אינו מיושב הוא גם אינו מתוייר, הוא הופך נחות ועני".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
