נו, מתי תתחתני כבר?

עמוס קולק עשה את זה. ישראלים רבים ניסו, ועדיין מנסים, לפרוץ את החומה הגבוהה של הקולנוע העולמי, הלא-ישראלי בעליל. גם במאי מכובד כמו עמוס גיתאי הצליח פחות מקולק; סרטיו, שזיכו אותו באחרונה בשבחים ("קדוש", "כיפור"), הם סרטים ישראלים לכל דבר. קולק שונה ממנו. הוא כבר במאי אמריקני, ובניגוד לעמיתיו (בועז דוידזון, אבי נשר) הוא הצליח להתעלות מעל לרף סרטי הטראש, שמקומם היחיד הוא בקלטות וידיאו.

לקולק לא יצא שם טוב כשעשה את סרטיו הראשונים בישראל, והנה עכשיו, עם סרטו האמריקני השלישי, "אוכל מהיר, נשים גנובות", אפשר להכתיר אותו כראשון הבמאים הישראלים שעומד בכבוד באותה שורה של יוצרי קולנוע בעלי סגנון אישי, כישרון ורגישות, שהקהל והביקורת גם יחד נענים לו בהרבה אהבה.

והאהבה נשפכת בכמויות בסרטו החביב. זהו סיפור צ'כובי בעיקרו, עם קריצות מודעות לוודי אלן (שבעצמו קורץ כמעט תמיד לצ'כוב).

האישה הגנובה של הסרט היא בלה (אנה תומפסון), רווקה ניו-יורקית בת 35, שעובדת למחייתה במלצרות בדיינר, שלקוחותיו הקבועים מעניקים לה תחושה של משפחה מעיקה. היא מתפרנסת בקושי ומתקשה להדוף את תביעותיה של אמה הנודניקית - להינשא כבר, ולא משנה עם מי.

בינתיים, היא מנהלת מערכת יחסים עלובה למדי עם במאי תיאטרון חסר-מנוחה וקשיש ממנה (אוסטין פנדלטון), שרק מותיר אותה, פעם אחר פעם, מתוסכלת וחסרת סיפוק.

אבל בלה היא טיפוס אופטימי. קולק, שברא אותה, ותומפסון, שמגלמת אותה, הפכו אותה לצעירה חביבה וסימפטית שקשה לא לאהוב. בלי לציין את זה במפורש, בלה מסתובבת באזור שרוב האוכלוסייה בו היא יהודית. אמה, למשל, יאכנע לא קטנה, מבקשת מידידותיה למצוא לבת האומללה שלה שידוך.

והנה, על אף שזה שידוך כמעט בנוסח הישן והטוב, בלה ממש מתאהבת. המשתדך שלה הוא נהג מונית ממוצא אנגלי (ג'יימי האריס, בנו של השחקן ריצ'רד האריס), גרוש חסר פרוטה, אוהב ילדים, שחולם להיות סופר גדול, אף שלא פרסם עד היום דבר.

הקומדיה הרומנטית הזאת נתמכת בסיפורי-צד, כאלה שמזינים את הסיפור המרכזי, שופכים עליו אור והופכים אותו פרק בסימפוניה שובת לב על אנשים בודדים, כבר לא צעירים, חביבים, אנושיים, שכל רצונם הוא למצוא את בן/בת זוגם כדי להמשיך בנעימים את הפרק הבא בחייהם.

פול (רוברט מודיקה), אלמן קשיש וחביב, מנהל רומן עם אמילי, גם היא אלמנה (לואיז לאסר), שהגיעה אליו באמצעות מודעה בעיתון. חברו הבודד, בן גילו, מתאהב בנערת ליווי, שאת חמדות גופה הוא מגלה בחנויות הסקס הסביבתיות. בין לבין מסתובבת גם זונה פולנייה, שבדרך-כלל מגמגמת, ולבה הוא לב זהב.

אין הרבה חידושים בסיפור של קולק, ודווקא תחושת הדז'ה-וו הזאת מוסיפה לסרט קסם לא מבוטל. קולק אינו מתיימר בשום פעולה קולנועית - לא בבימוי, הסולידי והמצטנע, לא בתעלולי מצלמה או בתאורה נועזת, וגם לא בהמצאות של הרגע האחרון בתחום התסריט. הכול זורם על מי-מנוחות. אפילו הנס המתרחש בסוף הסרט, כשבלה זוכה בירושה מאישה אלמונית, אותה הצילה פעם, גם זה נראה טבעי, מתבקש ומשעשע למדי.

שחקניו של קולק עושים את עבודתם בהתאם - הם פשוטים במובן הנכון של המילה, חפים ממאניירות, ולא מתעקשים למצוא-חן בעינינו. במיוחד אנה תומפסון, שאינה ילדונת, ממש כמו הדמות שהיא מגלמת, אבל נשיותה מתפרצת וכך גם ההומור שלה. תומפסון הופיעה גם בשני סרטיו הקודמים של קולק, שהופקו בניו-יורק ("סו" ו"פיונה"). כבר אז סומן קולק כהבטחה, אף שסרטיו לא הוקרנו אצלנו באופן מסחרי, והוא נעשה במאי חשוב, שפסטיבל קאן מכבד בתחרות הרשמית עצמה, כפי שקרה עם הסרט הזה.

ועם כל הדברים האלה, זו לא יצירה קולנועית שלמה, או מושלמת. לא פעם הסרט נראה כנציג מאוחר של קולנוע משנים עברו: הקצב שלו לא תמיד מקל על הצפייה ועל התסריט, ובעקבותיו הכול סובל מלא-מעט נפילות. אבל אלה הן חולשות של מה-בכך, משום שהאפקט הסופי כל-כך חביב, שופע אהבה לבני-אדם, לקולנוע, לשחקניו של הסרט ולאהבה עצמה, שכל הפגמים הקטנים נסלחים, ואפילו לא מורגשים ממש. מומלץ בחום.

"אוכל מהיר, נשים גנובות". תסריט ובימוי: עמוס קולק. צילום: ז'אן-מארק פאבר. מוסיקה: דייוויד קרבונרה. עם: אנה תומפסון, ג'יימי האריס, לואיז לאסר.