סערה מושלמת ומשעממת

שתי סירות דיג יוצאות להפלגה האחרונה בעונה. הסערה, כמובן, לא מאחרת לבוא ואז מתחיל מאבק הישרדות של האנשים על הסירות, מול איתני הטבע האימתניים.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מביע את דעתו כבר בכותרת - "ים של שיעמום". השיעמום נובע מ"היעדר שיווי-משקל, הן בגלל הצפייה המעצבנת לגלי-הענק, המתארכת יתר על המידה" והן מ"ההיבט האנושי, הלא מספק, בעיצוב הדמויות והדרמה".

הדמויות "סובלות מאנמיה כרונית" ולכן אנחנו "נותרים אדישים" כשהן מתייצבות מול הסערה, "גדולה ככל שתהיה מבחינת האפקטים שלה". גם סיפור האהבה, אילו "היה נרקם טוב יותר", יכלו "האירועים הדרמטיים להיות מסעירים יותר".

הפתיחה, בה מתוארת "פנורמה אנושית ססגונית מחיי עיירת הדייגים", דווקא "מעניינת. אבל מרגע שספינת הדייגים מפליגה אל לב ים, אנחנו שוקעים לאיטנו בים של שיעמום", ועד שהגלים האימתניים מגיעים, "סבלנותנו פוקעת". קלוני, כמו שאר השחקנים, נופלים קורבן "לדיאלוגים בנאליים", ולמרות "אפקטים מרהיבי-עין", הוויתור של הבמאי על "הגורם האנושי" מונע מהסרט מלהמריא ולעניין.

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") טוען, שעל רקע "האפקטים המשוכללים", מתבלטת "דלותו התסריטאית של הסרט ביתר-שאת". מה שמניע כאן את הגיבורים הוא כסף. "הסיפור הוא תקלה. קורה מה שקורה. נגמר איך שנגמר. בדרך חזרה למכונית אתה כבר שוכח שראית סרט".

הסערה הפעם "אכן קשה מאוד", ותירשם כאן "עוד קפיצת מדרגה בשימוש במחשבים לטובת תעשיית הבידור הקל". מגיעים כוחות חילוץ, ויש "קטעי פעולה נפלאים, סוחפים, עוצרי נשימה". אבל, כיוון שהמניע לצרה אליה נקלעו הגיבורים הוא כסף, העלילה חוזרת לסיפור האהבה ונותנת לנו להבין, "שאם כל זה ייגמר בשלום", הזוג המאוהב יקים משפחה, "שזו כבר מטרה שהוליווד הצדקנית חיה איתה בשלום". וקלוני, ש"שחקן גדול הוא כבר לא יהיה", ממחזר "בדיוק את אותם שני וחצי שטיקים שהביאוהו עד הלום".

יאיר רוה ("העיר") סבור, שכל מטרתו של הסרט "היא להוכיח את אפסותו של האדם מול איתני הטבע. שעה ועשר דקות לוקח לו להגיע אל העיקר" - אל הסערה, ו"בזמן הזה אנחנו אמורים להתוודע אל הדמויות ולהתיידד עימן, כדי שנוכל לחוש כאב וצער כשהם ייקלעו לסופה האימתנית הזאת. וכלום". שיממון, ותו לא.

בקיצור: הסערה אולי מושלמת. הסרט ממש לא.