רצועת הפאדיחה

"שישי חי" של מיכאלי, לפחות בעונתה הראשונה, היתה אחת מתוכניות האולפן הטובות והמהנות שנוצרו כאן: נטולת יומרות, משופעת ברעיונות טובים ועם מגישה אחת מלאת כריזמה - שכל הזמן תהית, מה היא עוד תעשה בשביל להדביק אותך למסך.

מאז שעזבה מיכאלי את שישי בערב, סובלת המשבצת הזאת מהתדרדרות מתמשכת בטור הנדסי. קודם נחתה שם עינת ארליך - האישה היחידה שיכולה לגרום לאנשים סוכרת רק מכך שיביטו בה, אחר-כך הגלתה לשם טלעד את רמת אביב ג', כדי שכל צופיה ישכחו אותה היטב, ולפני חודש הונחה על הכל אבן המצבה המכוערת ביותר שאפשר לדמיין: "החוף הדרומי" - סידרה מהסוג שמצריך הקמת ועדת חקירה.

חבל, העניין הזה עם שישי בערב. זה לא שמדובר ברצועה לא מנוצלת, אלא ברצועה המנוצלת לרעה. במשך שנים השתמשו בה הזכייניות השונות, כדי לקבור תוכניות שעל הפקתן התחייבו בחוזים - ורצו להיות בטוחים שאיש לא ימצא אותן. מה יש לומר, ממש רצועת הפאדיחה.

אפילו כשטלעד מייבאת לשם סידרה יוקרתית יחסית כמו "לילות ספורט", עדיין איש לא יודע שהיא קיימת. ואחרי הכל, למה שיידע? הזכיינית הזו הרגילה אותו במשך שנים שאין לו שום סיבה לפתוח את הטלוויזיה בשעה הזאת.

כל זה משאיר את הצופה הנאמן עם רצועות הטלוויזיה החינוכית, שזמן זה של השבוע נחשב, כמה אירוני, למשבצת הדגל שלה בערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית, וזה משהו שבהחלט ניתן לומר לזכותה, היא אולי גוף השידור היחיד בערוץ 2 שבאמת מחוייב להפקה מקורית.

הבעיה היא, שאין לה שום תקציב שניתן לעבוד איתו. לכן, החינוכית מוצאת עצמה משדרת שלל תוכניות אולפן דהויות בנושאים מתחלפים: זומביט, תיק-תקשורת, מבט נשי. כולן עושות את עבודתן בחריצות, וכולן סובלות לנצח מחוסר ברק.

מה שנשאר לחינוכית להתהדר בו הן "דומינו", ו"טעמים" - שתי תוכניות חמודות וצנועות, שאצל כל זכיינית אחרת היו מקוטלגות כ"עוד הפקת מקור", אך אצל החברים מרחוב קלאוזנר נחשבות לפאר היצירה. למה? אולי, כי ליותר מוצלח מזה לעולם לא יגיעו שם.

קחו למשל את "דומינו". מופע האולפן הזה היה יכול להיות השוס של החינוכית. לפני מספר שנים אירחה אותה במה את כנופיית "פלטפוס" האלמותית, שהשתמשה בפלטפורמה החורקת שניתנה לה כדי להפוך לשיחת היום אצל הצעירים. השחקנים שלה (אבי גרייניק, עידן אלתרמן, תומר שרון) הפכו לגיבורי תרבות, המערכונים היו לקלאסיקות, וביטויים כמו "בחביירווות" נכנסו למחזור הדם של הסלנג המקומי.

הצעירים של "דומינו" לעולם לא ישתוו ברמתם לאלה של פלטפוס. נכון שחלקם מוכשרים מאוד (בעיקר רותם יטאח-אשבל ורועי ברנתן), אבל איכשהו נראה שכולם סובלים מאיזושהי חרדת קודש משונה, כאילו עצם העניין שמישהו תקע אותם בפרה-פריים הוא פיסגת חייהם, ועכשיו הם נחושים לא לעשות דבר שידיח אותם מהפיסגה הזאת.

ומה לגבי "טעמים", תוכנית הבישול של צחי בוקששתר? היא בסדר. לא גורמה, אבל גם לא פיתה בעשרה שקלים עם פלאפל שטיגנו בבוקר. "טעמים" היא באמת תוכנית סימפטית. יש לה מגיש חביב ונעדר דידקטיות, צילומי חוץ יפים (הנתרמים לרוב בידי איזו לישכת תיירות של הארץ שמטבחה עולה לדיון), ואפילו סט התפאורה בסדר גמור. הבעיה היא, שזו תוכנית השייכת לדור תוכניות הבישול ששלט בעולם לפני עשור.

מאז, עלו לשידור תוכניות כמו "פלויד", "שתי גברות שמנות" ו"השף העירום", שגרמו לז'אנר הזה להגיע לפסגות מפתיעות. אם בוקששתר היה רוצה, הוא היה יכול להפוך כמו כלום לשף טלוויזיוני מקורי כמו כוכבי התוכניות האלו, אבל הוא לא מעוניין. הפחד שהתבשיל שלו יוקדח, כנראה גדול מדי מבחינתו.