מספרים שבאחת הפגישות הראשונות בין אהוד ברק וביל קלינטון, ביקש קלינטון להפשיר
את האווירה ולהפוך את המפגש לפחות פורמלי. באופן טבעי, לפחות מבחינתו, הוא
חיכה לברק על מגרש הגולף. אבל ברק, שמיוחסות לו מיומנויות אין-ספור - החל מפיצוח
מנעולים, דרך נגינת פרטיטורות וכלה בפתרון כל השאלות של "מי רוצה להיות מיליונר"
- לא יודע לשחק גולף. אז הם שיחקו שח במקום. לא ידוע מי ניצח, אבל בטוח שקלינטון
התבאס.
לכאורה, לא יותר מאנקדוטה. למעשה, הפרשייה הקטנה מעלה שאלות אמיתיות בדבר רמת
המוכנות של מנהיגנו למשימות העומדות בפניו, לחם של ממש לאופוזיציה.
כי אם בכל "משחקי ההדמיה" של טרם ועידה אף אחד לא שאל את ברק אם הוא יודע לשחק
גולף, משהו רקוב בממלכת הג'יימס-קארווילים. וגרוע מכך, גם אם היו שואלים, הרי
שהתשובה היתה שלילית - ואיזו מדינה רצינית תפקיד את עניין ירושלים, על המהמורות
והבורות הרבים שבו, בידיו של מנהיג שטרם גלגל בהצלחה ולו כדור אחד לגומה.
פגישה עסקית של ארבע שעות גולף, למי שטרם הפנים, הוא המשחק של שנות האלפיים.
מה שהיה פעם עיסוק לשעות השעמום של פנסיונרים, הוא כיום כמעט המשחק הרשמי של
מנהלי חברות הנאסד"ק ויזמי הסטארט-אפ.
הזמן שבו נהגים הרעיונות המבריקים ביותר, ובעיקר המקום שבו נרקמות העסקות המוצלחות
ביותר.
תשאלו, למשל, את בריאן קופר, סמנכ"ל ואחד השותפים בפוינט אוף סייל, המפתחת
מערכות תוכנה לנקודות מכירה. "חשוב בשביל הביזנס לשחק גולף", הוא אומר לי בעיניים
בורקות, כשאנחנו יושבים במסעדה היפהפייה במועדון הגולף בקיסריה, בסיומו של
משחק.
"אם אתה מנסה לקבוע פגישה עם מישהו שאתה מעוניין לדבר איתו ביזנס, בדרך-כלל
תקבל רבע שעה, כי לאנשים אין זמן לפגישות ארוכות. אבל רק תגיד לו שאתה רוצה
לשחק איתו גולף, מיד תהיה לך פגישה של ארבע שעות בארבע עיניים. לא תמצא אף
אחד שיכול לפגוש מישהו במשרד לפגישה של ארבע שעות, אז קובעים מראש פגישות במגרש
הגולף".
יש דברים שקל יותר להשיג על הדשא, כשכולם מסתובבים בנעליים הקצת מגוחכות האלה?
"פעם, השותף שלי בארי שקד ואני שיחקנו עם אנשים מחברת ICL, שבדיוק יצאה אז
עם דגם חדש. קבענו איתם, שאם אנחנו מנצחים הם שולחים לנו את הדגמים לפיתוח,
ואם הם מנצחים אנחנו נותנים להם תוכנה בחינם. אנחנו ניצחנו, ובזכות זה היינו
ראשונים בשוק עם התוכנה".
רק מנהלים משחקים?
"אנחנו משקיעים גם בעובדים כדי שיילכו לשחק גולף, ולא רק בגלל שאנחנו כל-כך
אוהבים את המשחק. יש המון עניין סביב זה, יש המון יחסי ציבור וזה עוזר לעסקים.
בארצות-הברית תרבות הגולף מאוד מפותחת. אין מקום סימפטי יותר לעשות בו עסקים
ממגרש הגולף, כי העסקים כאן הם בין אנשים, לא בין חברות.
"נוצר קשר אחר בין האנשים, כי כולם מתנהגים כמו ילדים קטנים. דרך הגולף אתה
יכול להכיר את היושר והאופי של אלה שאיתם אתה משחק. יש כאלה שאתה אומר לעצמך
'איתם בחיים אני לא עושה עסקים', כי בזמן המשחק אתה מיד יכול להבחין במידת
ההגינות והיושר של מי שמשחק מולך".
מאוחר יותר, כשאני חוזרת לדשא עם עוד קבוצה של גולפרים, מסביר לי מרטין קופר,
שהוא גם אחיו של בריאן וגם מנכ"ל אשרות, רשת ארצית של מכללות ללימודי מחשב,
איך נראים אלה שהוא לא יעשה איתם עסקים. "מדובר ברמאים כפייתיים", הוא אומר.
"כולם יודעים שהם רמאים, וגם הם יודעים שהם רמאים, אבל הם כנראה לא יכולים
לשלוט בזה".
הוא מדגים לי "דחיפה" קטנה של הכדור עם הרגל, כאילו לא מכוונת, ואני קולטת
את הרעיון. אחר-כך הוא מראה לי איך יש כאלה שמחזירים את הכדור לא בדיוק לנקודה
שעליה הוא ניצב קודם לכן. רק מלהדגים הוא מתרגז, אבל בעיניי זה דווקא מתחיל
למצוא-חן. עוד טריק או שניים, ויש סיכוי שעד סוף היום גם אני אצליח להכניס
איזה לבן עגול אחד לגומה.
60 קילומטר, 32 מגרשי גולף בשנתיים האחרונות הגיעו למגרש הגולף בקיסריה, לסדרת
היכרות קצרה, בכירים מחברות כמו קומברס, מוטורולה, אינטל, פורמולה, אי. סי.
איי, הכשרת היישוב, בנק אגוד, IBM, הפניקס, מנורה, טלרד, תדיראן, מקסימדיה,
ויזה כ.א.ל, בנק דיסקונט - וזו רק רשימה חלקית, שמעידה על-כך שגם בארץ החלו
להפנים את החשיבות העסקית של המשחק.
גם רשימת חברי המועדון בקיסריה (אלה שניתן היה לחשוף את שמותיהם) יכולה לשמש
כמדריך ל"ניים-דרופר" המתחיל, והיא מונה את בארי שקד, צחי ורינה גילון (יבואני
אופנועי סוזוקי), ריקו דה שפר (מנכ"ל הילטון תל-אביב), צבי משי (לשעבר ויזה
כ.א.ל), יורם ארבל, סם פדרמן האב, אביבה דנקנר, מודי כידון (גיתם), יוסי ארועטי
(דרורי-שלומי-ארועטי), ברונו לנסברג (סנו), יצחק יצחקי (סופר קרמיק), ז'ול
פולק (מנכ"ל דפי זהב), ד"ר גלעד ויינגרטן, והרשימה עוד ארוכה. רבים אחרים אינם
חברים, אך פוקדים את המדשאות מפעם לפעם למשחק מזדמן.
ההתעניינות הגוברת בארץ הביאה להקמתו של מגרש גולף חדש, בגעש, אשר אמור להתחרות
במגרש הוותיק בקיסריה. אבל גם כך, הפופולריות של המשחק בארץ עדיין רחוקה מלהזכיר
את זו לה הוא זוכה בניכר, בעיקר בארצות-הברית.
26 מיליון אמריקנים משחקים גולף, על-פני לא פחות מ-20 אלף מגרשי גולף, שרובם
הוכשרו בשנים האחרונות. רק בשנה האחרונה התוספו בארצות-הברית 500 מגרשים חדשים,
לא מעט בזכות הזוהר שהקנה למשחק טייגר וודס, כוכב-העל הצעיר.
"בשנים האחרונות התפתחה 'תיירות גולף'", אומר אלון בן-דוד, מנכ"ל מועדון הגולף
בקיסריה. "מדינות כמו ספרד ופורטוגל ניצלו היטב את הטרנד הפורח של הגולף, ובקוסטה
דל סול, למשל, לאורך 60 קילומטר, בנו 32 מגרשי גולף, המושכים אליהם אלפי אירופאים
ויפנים".
חסרים לאירופאים מקומות לשחק בהם?
"חסר להם מזג אוויר. בחורף הם לא יכולים לשחק במדינות שלהם".
ויפנים?
"16 מיליון מהם משחקים גולף, והם מציפים את כל המגרשים בעולם כי חברות במועדון
גולף ביפן עולה כחצי מיליון דולר, וגם כך המועדונים מלאים עד אפס מקום. באנטליה
שבתורכיה נבנים בימים אלא חמישה מגרשי גולף. בקלאב מד הבינו שמדובר במשהו שהולך
לכבוש את העולם, והם מכשירים את האתרים שלהם כדי שיוכלו לתפקד כאתרי גולף בקיץ
ואתרי סקי בחורף. רשת מלונות הייאט לא בונה היום מלון ללא מגרש גולף קרוב,
אפילו בטאבה בונים היום מגרש".
ומה אצלנו?
"אצלנו?", עונה לי איש העסקים ג'ול פרס, המשמש גם יו"ר איגוד הגולף, "אצלנו
יש תוכניות מגירה. לא מבינים את הפוטנציאל. במשרד התיירות לא מבינים שמדובר
במהפכה אמיתית. יש תוכניות לשני מגרשי גולף באילת, אחד בדרך לירושלים ואחד
באשקלון, אבל הן עדיין במגירה".
לשבור את הקרח, בעיקר עם יפנים ככל הידוע, את הגולף המציאו במאה החמש-עשרה
בסקוטלנד. נשמע די הגיוני, כשנזכרים בכמות המדשאות שפזורה ברחבי האי הבריטי
ובכמות המשקעים שם. בארץ, לעומת זאת, חם ולח, במיוחד באוגוסט. גם העובדה שאת
שבעת הקילומטרים של המסלול אנחנו עושות על גבי רכב הגולף המשעשע שלנו לא מפחיתה
במיוחד את כמות הזיעה.
הראשון שאנחנו נתקלות בו על-פני המשטח הירוק הוא יורם ארבל, מזיע מאוד בבגדי
הספורט האופנתיים שלו, אך מקפיד על רצינות תהומית ככל שהדברים אמורים במשחק
עצמו. עבורו, סיום המשחק באותו יום היה עגום במיוחד.
הקליק שמשמיעה המצלמה שלנו בלבל אותו, הוא טוען, ובעצם מאשים אותנו באחד החטאים
הגדולים שניתן להאשים בהם בממלכת הגולף: הפרעה לריכוז. קליק בודד של מצלמה
יוציא מריכוז שועל טלוויזיה ותיק שכמותו? קלישותו של הטיעון מתבררת במהירות,
ואנחנו מורשות להמשיך בדרכנו.
בהמשך אנחנו פוגשות את ריקו דה שפר, מנכ"ל הילטון תל-אביב, נח עם חבריו המלונאים
בצל. כולם מנגבים את הזיעה ותרים אחר מעט בריזה מהים. לא קל לשחק גולף, אבל
דה שפר טוען שזה הכרחי לעסקים. "זה עוזר לשבור את הקרח", הוא אומר, "בעיקר
עם יפנים". קרח היה משהו שהוא היה שמח לקבל באותו רגע.
בגומה הבאה מקבלים את פנינו חיוכיהם מדושני העונג של שני יהלומנים, שרכב הגולף
שלהם חונה בסמוך. הם שחקנים טריים, רק שנה במשחק, והם מצטערים שלא גילו אותו
קודם. "תענוג, תענוג", הם לא מפסיקים למלמל, מניפים את זרועותיהם לעבר המרחבים
הירוקים.
"המשחק הזה פותח אותך", מסכם הצעיר מביניהם תיאוריה משלו. "אתה נפתח אל הטבע,
נפתח אל עצמך, התחושה היא שאתה רק צריך לקלף, להשתחרר, ואז תשחק טוב יותר,
תהיה אדם טוב יותר, תשבח את התכונות שלך".
"אתה יהלום גלם", מביא היהלומן המבוגר יותר דימויים מהבית. "הגולף מלטש אותך
עד שאתה זוהר ומבריק".
אחר-כך, ליד הגומה ה-12, בשיא החום, נפגוש גולפאי בודד במשקפי שמש, שזיעתו
ניגרת בכמויות על חולצתו הכחולה. גולף הוא משחק שניתן, באופן פורמלי, לשחק
לבד, אבל באופן פורמלי ניתן גם לפגוש פינגווין בלי הלהקה שלו. איך לומר, זה
לא כל-כך מקובל".
למה לבד? "אני מתאמן הרבה ומשחק הרבה לבד, כי חייבים להיות מעולים. מי שרוצה
לשלוט בניצחונות שלו, צריך לדעת איך לעשות את זה. כשאתה טוב, אתה יודע גם איך
להפסיד, ולפעמים זה מצוין, כי אז האגו של הפרטנר שלך מתנפח ואתה זוכה בעסקה
יותר מוצלחת".
לאט לאט אנחנו מפנימות את המנטליות. שקט שם. על המשטחים הירוקים אפשר לשמוע
את הציפורים, והרוגע נופל עליך פתאום. אנחנו ממשיכות לחרוש את המרחבים הירוקים,
מדוממות את המנוע בכל פעם שגולפאי מופיע באופק, ומקפידות לברך אותו בברכת Good
shot עם סיום החבטה. ככה מקובל.
שלושה יפנים שפגשנו סביב אחת הגומות נהנים במיוחד מהמחמאות שלנו. הם משתחווים
וצוחקים בתענוג, ואפשר לראות קצת את האגו שלהם מתנפח. אולי זאת הזדמנות לשפר
את תנאי
העיסקה?
תראה לי את הגולף שלך לבסוף אנחנו חוזרות למסעדה הממוזגת, מרוות את צימאוננו
ומאפשרות, בין לגימה ללגימה, לגיל פרס, יו"ר איגוד הגולף, לפרוש את משנתו הפילוסופית
על דמות האדם, כפי שהיא מתגלה דרך משחק הגולף.
"כשאני עומד לקבל מנהל או עובד חדש למשרד", הוא אומר במבטא דרום-אמריקני כבד,
"אני לוקח אותו למשחק גולף. דרך המשחק אני בוחן איך הוא מתפקד במצב של כישלון,
איך הוא מגיב להצלחה של עצמו, האם היא ממלאת אותו באופוריה והוא מפסיק לתפקד,
או שהוא דרוך לקראת האתגר הבא. אני יכול לראות האם כישלון מערער אותו, ומה
עושה לו הצלחה של אחרים.
"אפשר לדעת הכול על אופיו של אדם דרך הגולף. אם היתה לו מכה קשה, לא מוצלחת,
אפשר לראות איך הוא יתקן את המצב ואיך הוא יעמוד במצבי לחץ. לפעמים אני בכוונה
מפריע לו בריכוז בזמן המכה, כדי לראות מה הוא יעשה.
"דרך המשחק אני בוחן את מערכת השיקולים שלו, את הצ'אנסים שהוא מוכן לקחת, האם
הוא אמיץ או פחדן? פעם ביקש לעבוד אצלי איש מכירות עם תיאוריות נהדרות. לקחתי
אותו לשחק גולף וראיתי שהוא לא מסוגל לממש אף אחת מהתיאוריות שלו בשטח. ככה
נחסך ממני לפטר אותו מאוחר יותר".
נשמע קצת מוגזם? הנה הסיכום של בריאן קופר. "מבחינתי, גולף זה יותר טוב מפסיכיאטר.
אני אדם אחר אחרי משחק גולף. שיחקתי הרבה ספורט, אבל זה הספורט הכי מסובך.
כאן אין תירוצים, אתה לא יכול להאשים לא את הכדור ולא את השופט. זה אתה נגד
עצמך והיכולות שלך. הגולף מפתח את הריכוז ואת היכולת לסמוך על עצמך".
כתבות
ני"ע
