משקאות בלול

מכל הטענות שאליקים רובינשטיין שומע מיזמי הנדל"ן, הוא מסכים עם הטענה שלהם, שהשימושים החורגים במושבים הם בבחינת תחרות לא הוגנת ליזמים שפועלים על פי חוק, ואינם יכולים להתמודד עם המחיר שמציע המושבניק. למשל, היתרון האדיר שיש למושבניק בארנונה, או העובדה שהמושבניק מספק לשוכר שלו מים בתעריף חקלאי, שהוא זול פי ארבע מחשבון המים הראוי על פי אופי העסק.

השימושים החורגים נובעים מכך שהחקלאים מצויים בעיצומו של תהליך שינוי, שבו אדמה ואמצעי ייצור חקלאיים כבר אינם רלוונטיים, התוכניות להפשרת קרקע עומדות בצל עתירות בבג"ץ ובליבו של ויכוח ציבורי קשה. החקלאי עם הלול הריק ליד הבית מצוי בדילמה, שבסופה הלול הופך למחסן של מפיץ משקאות.

לצד הטיפול באכיפה, ראוי היה שרובינשטיין יגלה יותר מעורבות בשאלות הגדולות באמת של עתיד הקרקע החקלאית ומנגנוני ההפשרה. ב-15 בספטמבר אמורה המדינה להסביר לבג"ץ מהן תוכניותיה בתחום זה, וזאת לאור המלצות ועדת מילגרום. הבעיה היא, שוועדת מילגרום רחוקה מלמסור דו"ח, ובממשלה עדיין לא נערך שום דיון.

התרומה העיקרית של רובינשטיין צריכה להיות בדיוק בכיוון הזה, של פיזור הערפל מנגד עיניהם של החקלאים, על מנת שיידעו מה בדיוק התוכניות וההסדרים לגבי עתיד הקרקע החקלאית.

בצד האכיפה, לא ברור מדוע רובינשטיין מתמהמה ומכנס ישיבות. יש לו ביד פסקי דין חלוטים נגד המבצעים שימושים חורגים, וגם נגד בכירי הרשויות המיניציפליות העוצמים עיניים מול התופעה. מה הבעיה לשלוח את הפקחים למשל למושב רישפון, ופשוט להפעיל את החוק?