ביטול חוזה מחוסר מעש

חוזה הוא מכלול של זכויות וחובות אשר המתקשרים בו מקבלים על עצמם. כדברי מיגל דויטש, בספרו "ביטול חוזה בעקבות הפרתו": "בעריכת חוזה מכפיפים עצמם הצדדים למערכת נורמטיבית אוטונומית, פרי יצירתם". מערכת זו עשויה לבוא לקיצה בדרכים שונות: קיום החוזה, נבצרות קיומו של החוזה, הפרתו, ואפשר גם להזכיר פגם בכריתתו המאפשר את ביטולו. אנו נעסוק בפסק דין המבהיר דרך נוספת להבאתו של חוזה לקיצו: חוסר מעש של מי מהצדדים בביצועו של החוזה למשך תקופה ארוכה, והימנעות הצד האחר להגיב על חוסר מעש. הסוגיה התבררה במסגרת עירעורים מאוחדים 1308/94, 1330/93 אלבז נגד אלבז, שנדון בפני השופטים ת. אור, ד. בייניש וט. שטרסברגכהן. האחרונה בשלישיה היא זו שפסקה ביום 12.6.97, ופיסקה ניתן על דעת יתר שני עמיתיה. הופיעו עוה"ד טוקר ואבירם. אמו של המנוח נסים אלבז ז"ל, בתיה אלבז, הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא הבעלים היחידי של מוסך, על ציודו, וחלק אדמה הצמודה לו. לטענתה, היא זכאית לכך לפי חוזה מתנה שנערך בין המנוח לבינה ביום 26.8.74, עובר לנישואיו של המנוח. יצויין, כי בצוואתו של המנוח ציווה הוא את המוסך, הכולל קרקע, מבנה ותוספת בנייה שהחל בבנייתה לאחר שנחתם חוזה המתנה, וכן הציוד שבמוסך לאמו, תוך שהוא מצווה עליה להוריש את נכסי המקרקעין לילדיו ולא להוציאם מרשותה. על סמך חוזה המתנה הצהיר ביהמ"ש המחוזי על זכותה של האם במוסך, בקובעו כי האלמנה לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה כי חוזה המתנה מזוייף, או כי מדובר בחוזה למראית עין. לדעת ביהמ"ש המחוזי, הנסיבות השונות שעליהם הצביע בא כוח האלמנה מורות, לכל היותר, שהאם לא ביקשה לממש את זכויותיה כל השנים ואיפשרה לבנה להמשיך ולעבוד במוסך לפרנסתו. גם מצוואת המנוח הקובעת שהמוסך יהיה רכושה הבלעדי של האם, ניכר שהמנוח לא שינה כוונתו להעניק לה את המוסך. מטעם זה גם דחה ביהמ"ש המחוזי את הטענה, כי יש לראות את ההתחייבות ליתן מתנה - כבטלה, בשל אי רישומן של הזכויות על שמה במשך 17 שנה, עקב שיהוי בהגשת התביעה למימוש הזכויות לפי החוזה. בא כוח האלמנה שב וטען בעליון, כי חוזה המתנה לא נחתם בידי המנוח. לתמיכה בטענה זו ציין, כי השימוש והאחזקה במוסך נותרו כל העת בידי המנוח; כי במשך 17 שנה מחתימת ההסכם לא דווחה המתנה לרשויות המס; כי המנוח בנה על המקרקעין והצהיר בחוזה הבנייה כי הוא הבעלים; כי המנוח התייחס למקרקעין כנכסיו שלו, גם בצוואתו (בה הוריש, כאמור, את המקרקעין לאמו, כפוף לתניית "יורש אחר יורש", לפיה יועבר במותו לילדיו); וכי חוזה המתנה נחתם מספר חודשים לפני נישואי המנוח, ולא יעלה על הדעת שכיוון לתת לאמו את כל רכושו באותה עת. חוזה המתנה קבע: "נסים מקנה, נותן ומעביר את זכויותיו במוסך לבוהיה (אמו של המנוח - ט' ש'-כ), במתנה וללא תמורה, ובוהיה מקבלת מנסים את זכויותיו במוסך והיא רשאית ויכולה לרשום אותו על שמה. החזקה במוסך תועבר לבוהיה החל מיום החתימה על חוזה זה, ולנסים אין ולא תהיה כל זכות חזרה, או חרטה, בכל הקשור לחוזה זה, וההענקות ו/או ההקניות ו/או המתנה ו/או המתנות ו/או הזכויות ו/או טובות ההנאה המוענקות ו/או ניתנות על פי חוזה זה, הן הענקת מתנות והקניות מוחלטות וסופיות". סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח-1958, מקנה למי שהתחייב לתת מתנה זכות לחזור בו ממנה, כפוף לסייגים שנקבעו. זכות החזרה נותנת יתרון למתחייב לתת מתנה על פני המתחייב החוזי שלא בעיסקת מתנה. האחרון אינו רשאי לחזור בו מהתחייבותו, ואם יעשה כן ללא טעם מבורר המוקנה לו בחוק - ייחשב כמפר חוזה. לא כך המתחייב לתת מתנה, הרשאי לחזור בו מהתחייבותו. אלא שיכול הוא לוותר על רשות זו בכתב, כפי שאכן עשה המנוח במקרה זה, ואז שווה מצבו לזה של מתחייב בחוזה רגיל שלא ביצע את חיובו ונחשב כמי שהפר אותו. אך אין בכך כדי לסייע לאם, משום שהתחייבות שלא נקבע זמן לביצועה, יש לקיים תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). על אף האמור בחוזה, עד ליום פטירתו - 17 שנה לאחר שנערך החוזה - לא נעשה צעד כלשהו למימוש ההתחייבות להענקת המתנה, והאם לא דרשה את מימושה. נהפוך הוא, המנוח לא העביר את המוסך על שם אמו, המשיך להחזיק בו ואף הרחיבו על ידי בנייה נוספת. ייתכן וניתן היה לדחות את תביעת האם בטענת התיישנות היכולה לקום גם כנגד תביעה לסעד הצהרתי (ע"א 5634/90 פינטו נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846), אלא שטענה זו לא נטענה על ידי בעלי הדין, וביהמ"ש לא יעלינה מיוזמתו. אף שאין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, שדחה את טענת הזיוף ואת הטענה בדבר היות החוזה חוזה מראית עין, דעתה של שטרסברגכהן, שלא כדעת השופט המחוזי, היתה, כי חוזה המתנה "שבק חיים" או בוטל בהסכמה מכללא או על ידי התנהגות, או כי האם ויתרה על זכותה לקבל את המתנה. מסקנה זו מתחזקת דווקא לנוכח צוואתו של המנוח, בה קבע שהוא מוריש את המוסך שבבעלותו לאמו. יש ללמוד מהוראת הצוואה, כי המנוח סבור היה בעת כתיבת הצוואה, שהתחייבותו להעביר את המוסך במתנה איננה קיימת עוד. ההסכמה ההדדית לביטול חוזה המתנה, או הוויתור שבשתיקה מצידה של האם על זכותה לפי חוזה המתנה, נובעים מאי קיום ההתחייבות משך תקופה כה ארוכה. חוסר מעש של מי מן הצדדים בביצועו של החוזה במשך תקופה של 17 שנים אינו דבר של מה בכך, ולא ניתן, בנסיבות המקרה, לאפס את משקלו של חוסר המעש על ידי ייחוסו לקרבה המשפחתית שבין נותן ההתחייבות למקבלה. מן העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש עולה, כי המנוח נהג בקרקע מנהג בעלים - בין היתר, ביצע עבודות בנייה - וכי לא נעשה צעד כלשהו למימוש ההתחייבות או לשיריונה בדרך זו או אחרת. כל זאת, במשך 17 שנים, וכאשר צוואתו של המנוח מלמדת שהמנוח סבר כי התחייבותו ליתן מתנה איננה תקפה עוד. במשך שנים אלה חלו תמורות משמעותיות בחייו של המנוח. הוא נישא ונולדו לו ילדים. דווקא לנוכח כל אלה צריכה היתה אמו של המנוח להבטיח את זכותה לפי חוזה המתנה בדרך כלשהי. מה גם שיחסי אמו של המנוח עם כלתה לא היו, ככל הנראה, טובים ביותר. הסברה שהאם ביקשה להותיר בידי בנה את מקור פרנסתו ולפיכך אין לראות באי המעש משום ויתור - אינה משכנעת. ניתן גם ניתן להותיר את החזקה במוסך בידי המנוח שישתמש בו לפרנסת משפחתו ולהעביר הבעלות בנכס על שם האם, או לחילופין, לרשום הערת אזהרה להבטחת זכותה במקרקעין וכדומה. במצב הדברים המתואר, נפסק כי יש לראות בחוזה המתנה משום חוזה שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים על ידי שנים של שתיקה וחוסר מעש. לפקיעתו של הסכם שהצדדים לא עשו דבר למימושו, ראה ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נגד חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (טרם פורסם), שם נקבע כי הסכם קומבינציה שלא הוחל בביצועו כ-12 שנה מחתימתו, ואפילו טרם הושג היתר בנייה - פקע; ע"א 2809/92 פרידמן נגד איבצן, תקדין-עליון כרך 93(3) תשנ"ג/תשנ"ד, 162. ראה גם ע"א 380/84 אלשיך נגד סרוסי (לא פורסם), אשר עניינו ביטול הסכם שלא נעשה כל צעד למימושו בנסיבות משפחתיות. לקבוע שאמו של המנוח ויתרה על זכותה לפי חוזה המתנה. ויתור על הזכות לקבל מתנה לפי התחייבות להענקת מתנה שטרם בוצעה, כוויתור על כל זכות חוזית, יכול להיעשות בעל פה או בהתנהגות, וגם במסגרת משפחתית. כך, למשל, בע"א 522/71 בנין נגד בנין, פ"ד כ"ח(2) 309, 328-332, נקבע כי בנסיבות העניין, הימנעותו של התובע מעשיית כל פעולה להעברת נכסים על פי ייפוי כוח שנתן לו אחיו לצורך גביית חוב, מהווה ראיה משכנעת שהתובע ויתר או מחל לאחיו על גביית החוב. ביהמ"ש דחה טענות שונות שהעלה התובע לתירוץ השיהוי בקובעו: "מדובר כאן לא בחוסר מעש במשך שנים מספר, אלא בחוסר כל פעולה לגביית חוב גדול במשך קרוב ל-17 שנה" (ראה גם ע"א 156/76 שטרן נגד פרידמן, פ"ד לא(1) 572, שם נקבע, כי "ניתן ללמוד מהתנהגותו של צד לחוזה, שהוא זנח את זכותו על פי החוזה וויתר עליה"). עד כאן חוות דעתה של שטרסברג-כהן, שבמסגרתה: א. היא לא נרתעה להתערב בממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי; ב. הבהירה את סוגיית החזרה ממתנה ואפשרות ההתנייה עליה באופן שהמתחייב לתת מתנה לא יוכל לחזור ממנה; ג. הדגישה כי התחייבות למתן מתנה יכולה לבוא לכלל ביטול, עקב התנהגות הצדדים; ד. הציגה את סוגיית הבאתו של חוזה לקיצו מחמת "חוסר מעש". התחלנו את סקירתנו בהדגשת העובדה שחוזה הוא מערכת זכויות וחובות שהמתקשרים בוחרים לעצמם. אף התחייבות למתן מתנה הוא הסדר רצוני שהצדדים בחרו לעצמם - בעצם די שהאחד נותן המתנה בחר, והאחר - מקבל המתנה, לא מיאן. כחוזה המתנה כן כל חוזה, נגזרת בו ממרכיב הרצון של הצדדים שימת הדגש על הציפיות של הצדדים. אצלנו מבחן הציפיות חשוב בהקשר לפסיקת סכום הפיצויים במקרה של הפרתו (ראה, למשל, ג' שלו, "דיני חוזים", מהדורה שנייה, עמוד 578), אולם יותר ויותר בולטת גישה, על פיה לא רק לעניין פסיקת פיצויים, לא רק לעניין פירוש תנאי חוזה, אלא על כל "חיי החוזה" חולש עקרון הציפיות. פסק דינה של שטרסברג-כהן הוא דוגמה לגישה זו. (כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ, פקס 03-7523311