גם חברי ועדת מילגרום החליטו שלא להחליט. בשביל סיכומים לא צריך ועדה, די ברפרנט
שיודע להעתיק. בנסיבות אחרות אפשר היה להתנחם בעוד דיון בעוד ממשלה, בחינת
עוד נדבך בפולמוס הציבורי, אבל נכון לעכשיו הממשלה היא רק עניין של סמנטיקה:
שרי החקלאות והתמ"ס, החינוך, הביטחון, האוצר והתשתיות, ראש הממשלה, אהוד ברק,
ושר האוצר, אברהם שוחט, יצביעו פה אחד. חבל על הבורקסים.
ברק, שניסה לברוח, מינה את כולם (מלבדו) לחברים בוועדת השרים לפתרון בעיית
התמלוגים המופרזים שהמדינה מחלקת זה שנים למושבים ולקיבוצים. כישורי הבוסר
הפוליטיים שלו הושיבו אותו על כיסא שר החקלאות, מה שהפך אותו גם לחבר בוועדה.
ועדת השרים, שהייתה אמורה להיות מורה נבוכים לוועדת מילגרום, נעשתה לעלה תאנה.
ברק שוב באמצע, וכמו תמיד כמעט לבד. אלא שבפעם הזאת דווקא בדידות של ממש הייתה
יכולה להיות יותר מזהרת.
נווה המדבר הפוליטי של ברק הוא לא אחר מאשר מזכ"ל תנועת המושבים וחבר הכנסת
שלום שמחון. שמחון יודע שהמושבים והקיבוצים אינם יכולים להמשיך ולקבל את הכול,
אבל הוא עדיין רוצה הרבה יותר ממה שהציבור מוכן לשלם. ברק יצטרך לבחור בין
החברות (ערך עליון, לכאורה, בסיירת מטכ"ל) לבין השינוי המובטח בסדרים החברתיים
לבין השלטים שהונפו לכבודו בחצרים הקדמיים של הקיבוצים ושל המושבים (התנדבות
ספונטנית, לא תרומות), לבין דיירי השיכון הציבורי, שהלכו אחרי מרצ, שהלכה שולל
אחרי ברק.
הקשר שבין חברי הקיבוצים והמושבים לבין השלטון הוא גורדי. שמינייה אחת בתוך
חבל הטבור של מפא"י ההיסטורית. שמינייה אחרת בנשמה של איש כפר מל"ל, המנהיג
הנוכחי של הליכוד, המכתיב הקבוע של סדר היום ה"התיישבותי" של הימין וגם ממציא
שיטת "מניות הזהב המקרקעיות במושבים ובקיבוצים" - אריאל שרון. הלובי החקלאי
מהדק את הקשר סביב הגרון של כל ממשלה שמנסה לצמצם את חבילת ההטבות. שום ממשלה
לא ממש יודעת מה המחיר הפוליטי של פליק-פלק לאחור, אבל כל הממשלות מפחדות.
העמדות של הציבור והעמדות של חברי המושבים והקיבוצים מקבילות והפוכות בו זמנית.
הן לא יכולות להיפגש לבד, אבל בין שתיהן יכול לחבר חבל מהסוג שמתח באמצע שנות
התשעים ראש הממשלה המנוח יצחק רבין: בתקופה המדוברת נבטו ניצנים ראשונים של
תרעומת ציבורית על הפרצה שמאפשרת לקיבוצים להפשיר אלפי דונמים חקלאיים לבניית
מרכזי מסחר ענקיים. רבין הנדס את הפתרון. ייבדלו לחיים ארוכים, שר האוצר (אז
והיום), אברהם שוחט, ושר החקלאות (דאז), יעקב צור, ניהלו את ההצגה.
מקורבי שניהם לא הפסיקו לייצר כותרות עסיסיות מוויכוחים בדויים: שוחט, ששיחק
את שומר הקופה הציבורית, הצטייר כמי שמבקש לחתוך בבשר החי. צור, בתפקיד חוני
המעגל, צייר עיגול גדול סביב הקרקעות החקלאיות ולא נתן לשוחט להתקרב. צופים
תמימים חיממו את הקרב, ורגע לפני ששני הצדדים כבר לא היו מוצאים דרך אלגנטית
לרדת מהסולם, התערב רבין ו"הכריע" בעד מגבלת 250 הדונם.
ההחלטה ההיא לא שינתה את התמונה (שטחי המסחר הגדולים המשיכו להיבנות), אבל
גם הציבור הרחב וגם ציבור חברי המושבים והקיבוצים האמינו שנפל דבר. אם יש בסיס
להדלפות התורניות עכשיו (פחות פיצויים ויותר איזון בין הפריפריה ובין המרכז),
ברק עשוי בהחלט לנסות ולשכתב את ההצגה.
ההדלפות מדיוני ועדת מילגרום אמנם נועדו לבדוק את כושר הספיגה של הציבור, אבל
בין השיטין אפשר ללמוד, שבחדרי החדרים של הוועדה לא הונח הבסיס לפתרון מסוג
חדש. האבות הביולוגיים של משוואת צמצום הפיצויים והדיפרנציאליות בין הפריפריה
למרכז הם חברי ועדת פוגל. חברי ועדת רונן (הוועדה הציבורית שהקים אריק שרון),
עסקו בפיתוח.
דו"ח ועדת רונן הוא אכן מסמך מרתק, אבל אסור לשכוח שהוא קבור עשר אמות בגנזכים.
אפשר שעל בסיס הקטנת הפיצוי והגדלת האיזון ניתן להנביט את הרעיון שהיגגו חברי
ועדת פוגל, לקביעת פיצוי מרבי לדונם - אבל האפשרות הזאת די דחוקה.
מוועדת פוגל (הוועדה הראשונה שעסקה בסכסוך) עד ועדת מילגרום, עוד לא נולדה
הוועדה שהצליחה לנצח את הלובי החקלאי. ועדת קדמון, למשל, הוקמה כדי לפתור בעיות
שיצרו אלפי עסקים לא חקלאיים (וגם ספק חוקיים) במושבים. שש שנים אחרי כן, אף
אחד כבר לא סופר את רבבות העסקים החדשים שקמו בניגוד לחוק.
באפריל 98' המליצה הוועדה הבין משרדית לבחינת פיתוח מדיניות הכפר לחייב מושבים,
קיבוצים ו"חקלאים" פרטיים להחזיר למדינה 700 אלף דונם חקלאיים, שאינם מעובדים
זה שלוש שנים ויותר. הקרקעות לא חזרו ולא הוחזרו. המלצות ועדת רונן נפלו ממדרגות
ממשלת נתניהו, הרבה לפני שחברי הממשלה הצליחו להבין במה דברים אמורים.
תיאטרון האבסורד רשם שיא, כשההמלצות היחידות שהלובי כשל בטרפודן, דווקא הציבור
הצליח לסכל. היו המלצות שהרעו את תנאי חברי המושבים והקיבוצים במידה ניכרת.
הכוונה, כמובן, לשורת ההמלצות שגיבש במארס 99' מינהל מקרקעי ישראל. פרקליטות
המדינה, שדיווחה לשופטי בג"צ שהמחאה הציבורית איננה מאפשרת ליישם את ההמלצות,
גם יצרה קו משווה וגם קשרה את ידיה של הממשלה.
הלובי החקלאי הגיב מהר: מה שהתחיל בשיחות מסדרון בין שלום שמחון, איש מפלגת
העבודה, לישראל כץ, איש מפלגת הליכוד, הפך חברות אמיצה לשתי הצעות חוק שערורייתיות
להלבנת הבנייה הלא חוקית ולהעברת זכויות בקרקעות החקלאיות מידי הציבור לידי
החברים.
לראש הממשלה ושר הביטחון ושר החקלאות ושר החינוך ושר התמ"ס יש כעת הזדמנות
של פעם בדור ופעם בחיים לעשות סדר.
ואם כבר סדר, כדאי למצוא לו שם קליט. 441, 533, 611, 612, 666, 717, 727, 737,
שנולדו בגלל שיטת המספור של מועצת מקרקעי ישראל, ראויים לככב רק על אוטובוסים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
