כלל הידיעה עדיף

סוגיית המועד הקובע להגשת עירעור הינה בעלת משמעות מעשית חשובה. בעיית קביעת המועד מתעוררת במקרים בהם פסק הדין עליו מבקשים לערער לא ניתן במעמד הצדדים אלא נשלח אליהם על ידי בית המשפט באמצעות הדואר. בעיה זו עולה במלוא חריפותה במקרים, המתרחשים לא אחת, בהם מזכירויות בתי המשפט אינן מקפידות על המצאת פסקי הדין לצדדים בדרך הקבועה בתקנות. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון נקבע, כי המועד בו הגיע עותק מפסק הדין לידי המערער, הוא המועד הקובע להגשת עירעור, על אף שבאותו מועד טרם בוצעה המצאה כדין.

השאלה לה נזקקק בית המשפט במקרה זה (ע"א 4824/00 ידידיה נ' קסט), היא מהו המועד הקובע לתחילת מירוץ הימים להגשת עירעור במקרים בהם לא ניתן פסק הדין במעמד הצדדים - האם מועד ההמצאה הפורמלית של פסק הדין בדרך הקבועה בתקנות הוא המועד הקובע, או שמא המועד בו הגיע פסק הדין לידי המערער ונודע לו על תוכנו, הוא זה הפותח את מירוץ הימים להגשת העירעור?

ומעשה שהיה כך היה: המערער הגיש לבית המשפט את הודעת העירעור ביום 5.7.2000. בפתיח העירעור טען ב"כ המערער כי עותק מפסק הדין הגיע למשרדו רק ביום 21.5.2000, ועל כן מוגש העירעור במועד. המשיבים (בייצוגם נטל חלק כותב שורות אלה) מצידם, הגישו בקשה למחיקת העירעור על הסף בטענה כי הוא הוגש לאחר חלוף המועד החוקי להגשתו. בקשה זו נסמכה על העובדה שעל גבי עותק פסק הדין שצורף להודעת העירעור נמצאה חתימת מכשיר הפקסימיליה של ב"כ המערער הנושאת את התאריך 18.5.2000. על סמך עובדה זו טענו המשיבים כי ככל הנראה, הגיע פסק הדין לידי המערער לכל המאוחר ביום 18.5.2000, וממילא העירעור הוגש שלושה ימים לאחר חלוף מועד ארבעים וחמישה הימים הקבוע בתקנות להגשתו.

בתגובה לבקשה זו הודה המערער כי פסק הדין אמנם הגיע למשרדי עורך דינו כבר ביום 18.5.2000, לאחר שצולם על ידי עובדי משרד עורך דינו במזכירות בית המשפט. עם זאת, המערער הוסיף וטען כי המצאתו הפורמלית של פסק הדין למשרד עורך דינו נעשתה רק ביום 21.5.2000.

בית המשפט הועמד, איפה, בפני הצורך להחליט - מועד הידיעה ומועד ההמצאה, איזה מהם עדיף?

סוגיה זו נדונה כבר על ידי בית המשפט העליון מספר פעמים, ובעשור האחרון אף חל בה שינוי מהותי. בראשית שנות השישים עת שלטה במשפט הישראלי גישה פורמליסטית ונוקשה יותר מזו המקובלת כיום, קבע בית המשפט (ע"א 127/60), כי המועד הקובע הוא מועד ההמצאה, וכל עוד לא בוצעה המצאה כדין על כל פרטיה ודקדוקיה, מירוץ הימים להגשת עירעור איננו מתחיל. ואולם, ברבות השנים ריכך בית המשפט גישה נוקשה זו.

האות לתחילת ריכוכה של גישה זו ניתן כבר באמצע שנות השמונים על ידי השופט בך (בע"א 203/84), אשר הביע דעתו כי יש מקום לאמץ גישה גמישה יותר. המשכה של מגמה זו היה בשורה של החלטות של רשמי בית המשפט העליון אשר ניתנו במהלך העשור האחרון, ואשר הפכו את ההלכה הישנה וקבעו כי מועד הידיעה הוא הוא המועד הקובע לתחילת המירוץ להגשת עירעור (למשל, בש"א 548/94; וע"א 27/99).

מגמה זו זכתה גם להכרה בפסק דינו של הנשיא אהרון ברק אשר קבע (בר"ע 1113/97), כי יש להעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, ועל כן, מהעת בה נמסר למערער, בכל דרך שהיא, עותק מפסק הדין, מיד מתחיל מירוץ הימים להגשת העירעור.

ואולם, לאחר שכבר נדמה היה שחל מפנה, וההלכה בדבר העדפת מועד הידיעה משתרשת וקונה לה שביתה בפסיקת בית המשפט העליון, בשתי פרשות שנדונו לאחרונה בבית המשפט העליון, הוטל ספק בעליונותו של כלל הידיעה. בשתי הפרשות (רע"א 1890/00 מנורה נ' אוליצקי; וע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד), נדונה אותה השאלה, והיא האם הודעה טלפונית על מתן פסק דין עשויה להתחיל את מירוץ הימים להגשת העירעור? בשתי הפרשות ענה בית המשפט על שאלה זו בשלילה וקבע כי אין תחולה להלכת הידיעה במקרה זה.

לכאורה, אין כל סתירה בין החלטות אלה לבין הלכת הידיעה, וההבחנה בין המקרים חדה וברורה. עליונותה של הלכת הידיעה הוכרה במקרים בהם נמסר עותק מפסק הדין למערער והוא יכול היה ללמוד על תוכנו ולערער עליו. במקרים מן הסוג הזה, הידיעה בה מדובר היא "ידיעה של ממש" ואין כל סיבה לדחות את מועד תחילת מירוץ הימים להגשת העירעור. לעומת זאת, במקרים בהם טרם נמסר עותק מפסק הדין לידי המערער, ידיעתו אודות תוכנו של פסק הדין היא ערטילאית בלבד, ועל כן אין תחולה להלכת הידיעה.

דא עקא, בשולי פסק הדין בפרשת מנורה הוסיף המשנה לנשיא ש' לוין הערה ובה הביע ספק בנכונותה של הלכת הידיעה, והעלה את הסברה שמא יש לסייגה ולהחילה רק במצבים בהם עומדת לחובת המערער טענת השתק.

הערתו זו של המשנה לנשיא צוטטה, מבלי לקבוע לגביה עמדה ברורה, בהחלטתו של הרשם א' זולטי בפרשת אנליסט.

והנה בפרשת ידידיה נ' קסט שבה ועלתה בפני בית המשפט סוגיית הידיעה וההמצאה, והפעם בתצורתה הקלאסית - איזה מן המועדים הוא המועד הקובע, האם המועד בו הגיע עותק מפסק הדין לידי המערער, או שמא מועד ההמצאה הפורמלית?

בפעם הזאת הלך רשם בית המשפט העליון, א' זולטי, בעקבות המגמה השלטת בפסקי הדין של בית המשפט העליון בעשור האחרון, וקבע כי מועד הידיעה הוא המועד הקובע. מכאן, שהעירעור הוגש באיחור ואחת דינו - למחיקה על הסף.

קיבועו של מועד הידיעה כמועד הקובע לעניין תחילת מירוץ מניין הימים להגשת העירעור, מאזן כראוי בין זכותו של בעל הדין המערער להתחיל את מירוץ הימים להגשת עירעור מן היום בו קיבל לידיו את ההחלטה השיפוטית ולא קודם לכן; לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לסופיותו של הדיון, קרי, שלא להיות מוטרד עוד בגין פסק הדין בו הוא זכה.

בנוסף לכך, העדפת כלל ההמצאה עלולה לאפשר מניפולציות תוך ניצול העובדה שלעיתים, שאינן נדירות, בתי המשפט אינם מקפידים על ביצוע המצאת פסקי הדין כמתחייב בתקנות. במשטר בו ידו של כלל ההמצאה על העליונה, עלולים בעלי דין להגיש עירעורים זמן רב לאחר שפסק הדין ניתן ואף הגיע לידיהם, בטענה כי הוא מעולם לא הומצא להם כדין.

על מנת למנוע זאת, ועל מנת לשמור על זכויותיו של בעל דין אשר זכה בפסק הדין בערכאה הראשונה, מבלי לפגוע בזכות בעל הדין שכנגד לערער עליו, סבור כותב שורות אלו כי יש להמשיך ולהעדיף את כלל הידיעה הגמיש על פני כלל ההמצאה הפורמלי והנוקשה.

הכותב, ממשרד לשם ברנדויין ושות', נטל חלק בייצוג המשיבים בע"א 4824/00 ידידיה נ' קסט.