בשביל מה לשמוע שירים? לפעמים בשביל שהיופי שלהם ידבר לרגע בחיים שלנו וישנה
את מסלולם, לפעמים בשביל להיזכר לרגע ששק המטלות הכבד והמשעמם שכפינו על עצמנו,
הוא בסך-הכול הדרך למשמעות החיים. או בשביל להיזכר שמידת האהבה שאנחנו משקיעים
בו שווה בדיוק למידת החיים שאנחנו חיים.
קחו את התקליט החדש, המקסים, "שני אנשים", של עובדיה חממה. הוא הוקלט במהלך
חמש השנים האחרונות, פעם בשבוע, באולפן של חבר בכפר סירקין. 12 שירים ועוד
שני קטעים אינסטרומנטליים, שלא מבזבזים לרגע את הפוטנציאל הגלום בחיבוק ישר
וחם של "החיים".
"שני אנשים", אלבום קונספט בהחלט, חוגג את חייהם, אהבתם וקשיי יומם של עובדיה
חממה ואשתו בפירוט שכזה, באמת שכזו, בכנות שכזו, שהופכת אותו למסמך המדויק
והטהור ביותר שתוכלו למצוא על חייהם של זוג נשוי, פלוס ככה וככה ילדים בישראל
2000. וגם ליצירה אוניברסלית על האהבה.
ואם הלב שלכם פתוח מספיק, זה התקליט שיגרום לכם לקנא. ואולי אפילו לחיות. דווקא
כי הזמר לא עולה גבוה וטווסי ויפה כמו תום יורק של רדיוהד. דווקא כי השירים
שהוא מגיש לא מנסים למכור לכם שהוא חי עכשיו באיזו אורגזמת נעורים נואשת ונחשקת.
דווקא כי המפיק המוסיקלי והמעבד לא משתדלים לטרטר לכם איזה חידוש טכנולוגי
מפתה בצלילים.
הזמר-כותב-מעבד-מפיק מוסיקלי הוא, אגב, עובדיה חממה. לפני קצת פחות מ-15 שנים
הוא היה אחד משלושת מקימי להקת הרוק מוסקבה. משם, אגב, יצאו עובדיה חממה ותמיר
קליסקי של אתניקס. ומשם, באמצעות חבר משותף, אני מכיר את חממה ומקיים איתו
קשרי ידידות מתמשכים.
כך שאולי אני פסול לעדות. אבל באמת שלא נותרה לי ברירה. קחו את התקליט החדש,
השובר הזה, של עובדיה חממה. הרדיו לא לקח. הטלוויזיה, הצחקתם אותי. מה יש להם,
לברונים של הכספת עם גבר בן 36 שהולך בשתיים בלילה אל הגיטרה ואל מחברת השירים
שלו, בחיל וברעדה העצומים שבהם אתם הולכים אל הרב, הפסיכולוג או יועץ הנישואים.
מה יש להם עם אחד, עובדיה חממה, שבוכה-מתפלל אל המיקרופון, אל אשתו-אהובתו,
אל שק המטלות - "עוד מעט יפוג הקסם, מה נשאר מזה עכשיו? מתי סוף-סוף נאהב?...
נאהב בשקט, מתי סוף-סוף נאהב?".
איזה תקליט יפה...
ואולי אחרי הכול, בכל זאת, הכנות השופכת והיופי המדוד שביצירה של עובדיה חממה
("...מוסיקה שהיא אנקות ניצחון חרישיות של מלאכים בלתי נראים, שמושכים ענני
גשם בחוטי תפירה", מתאר את זה כל-כך יפה קובי אור על העטיפה האחורית), ימיסו
לבסוף גם את חומות תשומת הלב הציבורית.
הנה, דברים כאלה קורים לפעמים. קחו את התקליט החדש של דייוויד גריי. הוא בן
31 ופועל כבר קרוב ל-10 שנים בזירת הפופ האלטרנטיבי הבריטית. ואחרי שלושה אלבומים
שלא ממש עשו את זה, כשהוא נשאר בלי גב של חברת תקליטים, גריי סגר את עצמו בדירה
לונדונית פתוחה לרחוב, עם הגיטרה והסמפלר, והקליט באופן ביתי מאולתר את אחת
ההצלחות היותר מרשימות של הפופ הבריטי השנה, White Ladder.
ווייט לדר מחזיק 10 שירים, תשעה מקוריים ואחד קאבר נהדר ל"סיי הלו, ווייב גודביי"
של סופט פל. השירים, בלדות אהבה משוטטות, מאוד מזכירים את המיטב של יואן מוריגן.
עטופים באלקטרוניקה אייטיזית תמימה וחסכונית, בגיטרות עדינות ובהגשה המאוד
אמוציונלית, רגישה וסתווית של גריי (הקול שלו נורא מזכיר את קולו של ריצ'רד
אשקרופט, סולן הוורב ז"ל). מדובר באחד האלבומים הכל-כך נדירים, לפי שעה, שמצליחים
לזקק את הקווץ' בלב מפופ 2000 מודרני.
עובדיה חממה, "שני אנשים", פוך; דייוויד גריי, White Ladder, הליקון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
