זכות עירעור?

החברה לטיפול במי קולחין של המועצה המקומית קלאנסווה, פירסמה מיכרז לתכנון, הקמה ותפעול של מכון אזורי לטיהור שפכים. הצעת המשיבה 2 (יהודה שטאנג ובניו בע"מ) היתה זולה משל המבקשת. צוות מומחים שמינתה החברה לטיפול במי קולחין החליט כי יש לפסול את הצעת המבקשת, מאחר שלדעתו הייתה הצעה זו חסרה ולקויה בצורה חמורה. בנוגע להצעת המשיבה 2, דעת צוות המומחים הייתה כי זו עונה על דרישות המיכרז הגם שקיימות בה סטיות קלות הניתנות לתיקון והתאמה. ועדת המיכרזים אימצה את המלצות צוות המומחים, פסלה את הצעת המבקשת והחליטה לבחור בהצעת המשיבה 2 כזוכה.

בעקבות זאת פנתה המבקשת אל בית המשפט המחוזי בת"א, בתובענה למתן סעד הצהרתי בדבר פסלות הצעתה של המשיבה 2, קביעת הצעת המבקשת כזוכה במיכרז, ולחילופין על בטלות הליכי המיכרז. בד בבד עם הגשת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני כנגד התקשרות החברה לטיפול במי קולחין עם המשיבה 2 על פי תוצאות המיכרז. במיסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה אם תידחה הבקשה למתן צו מניעה זמני, יביא הדבר גם לדחיית התובענה העיקרית.

בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. השופט זפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה סיכוי של ממש להתערבות בית המשפט בהחלטת ועדת המיכרזים שבוססה על המלצות של צוות מומחים. בית המשפט המחוזי קבע אומנם, כי הצעת המשיבה 2 אינה עומדת בתנאי הסף להשתתפות במיכרז, מאחר שצירפה להצעתה, כקבלן משנה, גוף שאינו עומד בתנאי סף אלה, אך בד בבד נקבע כי אין למבקשת, שלא תוכל לזכות במיכרז נוכח פסילתה, מעמד בתקיפת זכייתה של המשיבה 2. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות עירעור, וכחמישה חודשים לאחר שניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי הגישה אף בקשה למתן סעד זמני בעירעור. המבקשת טוענת כי לאור ההסכמה הדיונית בינה לבין המשיבות, הרי שדחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני, כמוה כדחיית התביעה העיקרית, וכי לפיכך קיימת לה זכות עירעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לגוף העניין, טוענת המבקשת, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מביאה למצב שבו יזכה במיכרז גוף שהצעתו פסולה, רק מאחר שהגוף שתוקף את זכייתו אמור להיפסל אף הוא.

המשיבות טוענות, בין היתר, כי במהלך התקופה שחלפה מאז שניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי, מומשה זכייתה של המשיבה 2 במיכרז, נחתם עמה חוזה והיא אף החלה בביצוע העבודות.

בית המשפט העליון (השופטת דליה דורנר), התייחס תחילה להיבט הדיוני. השופטת דורנר קבעה, כי ההסדר הדיוני בין הצדדים אינו משמש תחליף לסדרי הדין. הסכמת הצדדים, לפיה הכרעה בבקשה לצו מניעה זמני תשמש גם לעניין התביעה העיקרית, אינה מעניקה למבקשת זכות עירעור, ועליה להגיש בקשת רשות עירעור.

לגוף העניין, קובעת השופטת דורנר, כי יש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני בעירעור. המבקשת נמנעה במשך חודשים ארוכים מלפעול למניעת מימוש זכייתה של המשיבה 2 במיכרז. הבקשה למתן סעד זמני בעירעור הוגשה איפוא באיחור, ומטעם זה אין לקבלה.

החלטת בית המשפט העליון מכריעה אומנם בשאלת זכאותה של המבקשת לסעד זמני במסגרת העירעור, אך אינה מכריעה בבקשת רשות העירעור עצמה. בקשת רשות העירעור מעוררת, שוב, את השאלה האם משתתף במיכרז שלא עמד בתנאי סף שנקבע לצורך השתתפות בו, רשאי כלל לתקוף את זכייתו של משתתף אחר. דומה כי דיון בבקשת רשות העירעור, היה מחייב היענות לה לאור הלכה חדשה שנסקרה כאן (ע"א 8416/99). במקרה זה, על פי העובדות המפורטות בהחלטה, היה על ערכאת העירעור להימנע מדיון בסעד הראשי אותו ביקשה המבקשת לקבל (זכיה במיכרז), לאור אי עמידתה בתנאי הסף, אך לא יכולה הייתה להימנע מדיון בשני הסעדים הנוספים להם עתרה. להכרעה בבקשת רשות העירעור עשויה להיוודע חשיבות, לדוגמא, לצורך יצירת אפשרות של תביעה כספית מצד המבקשת כנגד הרשות.

רע"א 4007/00 רותם פיתוח ובנין (1990) בע"מ נ' החברה לטיפול במי קולחין קלאנסווה - לב השרון ואח'; בית המשפט העליון; 4.10.2000