שביר, מתפורר בקלות

אירועי השבועות האחרונים מעמידים את ישראל בפני תפנית היסטורית, שהשלכותיה עדיין אינן ברורות ; בטווח הקצר, תהליך השלום נפגע, רמת ההשקעות הזרות בירידה, ודעת הקהל העולמית נגדנו. בטווח הארוך, קור-רוח, תיחכום וראייה אסטרטגית עשויים לשפר את המצב

תפניות בחיי אומה מהוות נקודות ציון לבחינת והבנת עמדות פוליטיות וכלכליות. בחלק מהמקרים, המציאות החדשה נותנת תשובה מובהקת למדי לדילמה שעמדנו בפניה בעבר. לעיתים, התפנית "עוצרת" מהלך היסטורי צפוי, ומשאירה אותנו בסימן שאלה "מה היה קורה אילו".

אם נבחן את התשובות הנגזרות מתוך מספר דילמות שליוו אותנו בשנים האחרונות, ומתוך כאלה שעלו בתוך אירועי השבועות האחרונים, אפשר יהיה לבדוק את השלכותיהן האפשריות על ההתפתחות בעתיד. זאת, כמובן, במסגרת הפרספקטיבה ההיסטורית הקצרה כל-כך.

השמאל והפשרה הטריטוריאלית אחת מהנחות היסוד של השמאל הישראלי היתה, שישראל תלך לפשרה טריטוריאלית עבור שלום מלא. ההנחה המובלעת היתה, שארצות ערב והפלשתינים יסכימו לפשרה, ולא ידבקו בקווי 1967. מודל זה הינחה את תוכנית אלון, את מדיניות גולדה ורבין עד 1977, את הסכמי אוסלו, וגם את מדיניות הממשלה הנוכחית.

בשנה האחרונה ניסה השמאל הישראלי את מודל הפשרה. כצפוי, המודל קרס. בתחילה הוצע לאסאד שלום תמורת כל רמת הגולן, אך ללא השטחים "של סוריה" בצפון-מזרח הכינרת. התשובה הסורית היתה ברורה: אין פשרה טריטוריאלית בהסכם שלום.

לפני כחודשיים, נדמה היה לרגע שהפלשתינים מסכימים, במסגרת שלום, לקיומם של גושי התיישבות יהודים בהיקף של 12%-10% מהשטחים, תוך חילופי שטחים סימליים. המציאות הוכיחה, שלא כך הדבר.

הפלשתינים מסכימים, כנראה, לכך שישראל תשמור בריבונותה ערים גדולות בשטחים, אך רק כמובלעות בתוך המדינה הפלשתינית, ובחילופי שטחים בהיקף ממשי. כך הדבר גם בירושלים - הבסיס הוא קווי 67', פשרות סמליות יכולות להיות ברובע היהודי ובכותל.

ישראל של העשור הקרוב תעמוד כנראה בדילמה "המצרית"- שלום בגבולות ה-4 ביוני 1967, או סטטוס קוו בדמות סכסוך מתמשך וקשה, עד הכרעה של אחד הצדדים. אשליית הפשרה הטריטוריאלית הולכת ונעלמת, משום שלא היתה ריאלית גם בעבר. טענת ה"אין פרטנר" אולי נכונה, אך ביחס לשני הצדדים ולא רק לאחד מהם, בגלל הפערים הגדולים בעמדות הצדדים.

דילמת ה"רייטינג" והמדיניות המוניטרית עוצמת והיקף האירועים של השבועות האחרונים מאפשרים לנו ליצור "תנאי מעבדה" לשאלות כלכליות שונות. המעניינת בהן היא השפעת שבירת תהליך השלום על ההשקעות הזרות והצמיחה הכלכלית במשק הישראלי.

תהליך הגלובליזציה של המשק הישראלי הונע על ידי שני גורמים: מדיניות מקרו נוסח מאסטריכט (גירעון מצומצם בתקציב, יעד אינפלציה נמוך, חשיפה והפרטה), ותהליך שלום מואץ, מאז הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן.

מכיוון שתהליך השלום נמצא במצב שביר, נבחנת השאלה האם ימשיכו ההשקעות הזרות, פיננסיות וריאליות? האם צמיחה כלכלית מהירה אפשרית בתנאי גלובליזציה, כאשר יש משבר עמוק בתהליך השלום? לעתיד פתרונים. דילמה נוספת, אשר אולי לא תיפתר לעולם, היא האם המוניטריזם הישראלי, אשר הצליח באופן יוצא מן הכלל ליישם את יעדי היציבות והיעילות, יכול גם להביא לצמיחה מהירה בכל ענפי המשק.

נתוני החדשים האחרונים נראו מבטיחים למדי. התחושה היתה ששיעורי הצמיחה הגבוהים בייצוא, בהיי-טק ובתיירות, יחד עם עליית השכר הריאלי והצריכה, יביאו לצמיחה מאוזנת בכל ענפי המשק, כולל נדל"ן, שירותים עיסקיים וכדומה. אירועי השבועות האחרונים, והיווצרות תנאים לקונפליקט מזרח תיכוני ארוך, ימנעו כנראה את היכולת לענות על "הדילמה המוניטרית". כל אחד מאיתנו יישאר בעמדותיו המסורתיות.

דילמת ההעדפות הלאומיות בשנתיים האחרונות, דובר רבות על הצורך בהעברת הנושאים הכלכליים והחברתיים, כולל האג'נדה האזרחית, לראש סדר העדיפויות, במקום נושאי השלום והביטחון. המציאות של החודש האחרון הבהירה היטב שלא כך הדבר.

עד שלא ייפתרו הסכסוך הישראלי עם סוריה והפלשתינים, והקשיים החמורים שנוצרו ביחסים עם ערביי ישראל, אי אפשר יהיה לתת לתחומים הכלכליים והחברתיים להפוך למרכזיים בחיינו. ספק אם הפגנת חילונים בנושאי ועדת טל (מישהו זוכר את זה?), או הפגנת חרדים נגד חנות במרכז ירושלים, יעמדו מול קונפליקט צבאי ופוליטי באיזור.

מערכת העדפות לאומית נבחנת בתנאים של קונפליקט ותחרות בין יעדים. המצב הנוכחי מבהיר היטב, שעד הסדר שלום, ספק אם נתפנה באמת להכרעה בנושאים אחרים. ברור שיש לדון ולפעול לשיפור המצב החברתי, אך עד בוא השלום, הדבר אפשרי רק בצעדים מתונים וזהירים - על מנת למנוע קונפליקט פנימי קשה מדי, שיתקיים לצד הקונפליקט החיצוני.

דילמת אפקט "סיסו"

דעת הקהל בעולם מונעת על-ידי שני גורמים: העמדה האסטרטגית של כל עם ביחס לסכסוך זה או אחר, והאירועים השוטפים, כפי שהם נראים בתקשורת. בשני המקרים, מצבה של ישראל קשה.

כל עמי העולם, להוציא אולי ארה"ב ומיקרונזיה, תומכים באופן כמעט מוחלט בהקמת מדינת פלשתינית בגבולות 1967. האירועים בשטחים יתנו לפלשתינים הרבה יותר נקודות זכות מאשר לנו. גם אם פה ושם נזכה לכמה ימי חסד, העימות כביכול של חיילים מול ילדים, הוא נתון הרסני לתדמית של ישראל.

בתנאים אלה, ראוי להפעיל הסברה אקטיבית מאוד, אך להיות מודע לכך שבתחום התקשורת הבינלאומית "העיקר להשתתף במלחמה - לא לנצח בה". סיכויינו בקרב זה דלים.

משעשע היה לראות, מסבירנים ישראלים (כולל שרים) מאשימים את הקונסול הישראלי בניו-יורק במחדל ההסברה. כמה הופעות אישיות שלהם היו אולי בעלות אפקט כלשהו, אך ספק אם עשו רושם רב מדי (פרט אולי לשכנוע עצמי).

ראוי להזכיר שדווקא "בארה"ב של סיסו" 90 סנטורים מתוך 100 תמכו בישראל, מתוך הטעם האסטרטגי שהוזכר לעיל, ולא בגלל שר זה, או קונסול אחר. להבהרת הנקודה, ראוי לזכור שרובנו ככולנו תמכנו בקוסובו כנגד סרביה. האם באמת התעניינו במקורות הסכסוך וסיבותיו ההיסטוריות?

דילמת "פסק הזמן"

בחודשים האחרונים אנו עדים לעליית קרנו של המושג "פסק זמן" - פעם לטובת הנושאים החברתיים-כלכליים, ופעם לטובת תהליך השלום. היום מדובר על פסק זמן בתהליך השלום, כנראה למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

הפער העיקרי בין הכדורסל, מקורו של המושג פסק זמן, לבין המציאות הפוליטית-כלכלית, הוא שבספורט שני הצדדים מפסיקים את המשחק גם אם רק צד אחד מבקש זאת. במציאות, "המשחק" ממשיך, והצדדים האחרים מנצלים את פסק הזמן להשגת יעדיהם.

האם מדינת ישראל מאמינה בכנות, שפסק זמן בתהליך השלום ישאיר את מצרים, ירדן, סוריה והפלשתינים בעמדת המתנה? האם הפסקת השיחות, שמטרתה הקמת ממשלת אחדות לאומית היא אכן הפסקה טקטית בתהליך השלום, או שמא מדובר בתפנית אסטרטגית רבת-משמעות, שהשפעתה על מהלכי הצדדים האחרים רבה מאוד.

פסק זמן נוסח זה המוצע עתה, הוא ודאי המהלך הפוליטי-צבאי האקטיבי ביותר שישראל יכולה לעשות בזמן הקרוב. ממילא, השפעותיו על המציאות האזורית והבינלאומית גדולה ביותר.

בפרספקטיבה היסטורית, נראה שמלחמת העצמאות, מלחמות 67' ו-73' והאינתיפאדה היו עימותים שהביאו לתפניות במדינת ישראל. לעומת זאת, מלחמות ההתשה וסיני היו בעלות השלכות היסטוריות מועטות למדי.

אירועי החודש האחרון מבטאים תפנית היסטורית למדינת ישראל, וצפויות השלכות פוליטיות וכלכליות גדולות יחסית. נקווה שלא כך הדבר, ואולם אם נגזר עלינו לעבור תקופת תפנית קשה ומורכבת, ראוי שמנהיגנו יתמודדו איתה בקור רוח, תיחכום וראייה אסטרטגית ארוכת-טווח.

הכותב הוא יו"ר חברת פעילים, והיה הממונה על הכנסות המדינה בשנים 1995-1989