יש מעט מאוד משותף בין אריק שרון ליוסי ביילין. אחד הדברים המשותפים לשניים
בכל-זאת הוא עורך-הדין דב ויסגלס. ויסגלס ייצג את ביילין כאשר זה פיטר בראשית
השנה את מנכ"לית משרד המשפטים נילי ארד, ועם שרון הוא מאז 1983. אז, כפרקליט
צעיר במילואים, הטיל עליו היועץ המשפטי של משרד הביטחון משה קוחנובסקי לסייע
בעריכת החומר לוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסברה ושתילה. אחרי ששר הביטחון שרון
הוזהר על-ידי הוועדה, המשיך ויסגלס לייצג אותו כעורך-דין פרטי.
איך זה שהוא לקח אותך ולא פרקליט ותיק ומוכר, כמקובל אצל קליינט כזה, ועוד
בסיטואציה שבה שמו והקריירה שלו מוטלים על הכף?
"שרון באמת הוזהר לקחת פרקליט ותיק ומנוסה ואני התבקשתי לסייע לו", משחזר ויסגלס.
"זה היה הדבר הנכון לעשות, וכמובן שהסכמתי. אלא שבמשך הזמן נתגלעה מחלוקת עם
הפרקליט צבי טרלו שעזב, ואני המשכתי לבד".
זו היתה ראשיתה של ידידות נפלאה ובסיס ליחסים אישיים ומקצועיים, הנמשכים עד
עצם היום הזה. ויסגלס התאהב בשרון, במיוחד בסגולות שהציבור פחות נחשף להן.
"לאיש קור-רוח ושליטה עצמית מדהימים", הוא אומר. "הוא נותן גיבוי ולוקח אחריות.
לעולם לא יגיד טעינו. תמיד זה טעיתי. ביום שבישרתי לו על התוצאה הקשה של דוח
כהן, הוא קיבל את זה בלי ניד עפעף. ותאמין לי, ראיתי כבר לקוחות שעשו צעקות
אחרי שהפסידו 1,000 שקל.
"הדבר היחיד שהוא מצא לנכון לעשות זה להודות ולשבח את אלה שעבדו איתו, ולחזור
ולהדגיש שאין בין התוצאה לבינינו ולא כלום. אחר-כך הוא יצא לישיבת הממשלה.
כשחזר, תיאר בהומור את השמחה-לאיד של כמה מהשרים".
ובכל זאת, לא היתה לך תחושה שההפסד נזקף לחובתך, כעורך-דין צעיר ובלתי מוכר?
"כעורך-דין צעיר לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הזו, אבל שבועיים אחרי כן נגאלתי
מייסוריי, כששרון צלצל אליי והנחה אותי להגיש בשמו תביעת דיבה נגד העיתון 'טיים'.
תבענו אותם על פרסום ידיעה, שלפיה בנספח הסודי של ועדת כהן נאמר ששרון, בזמן
ביקור תנחומים אצל משפחת ג'ומייל בלבנון, דן איתם בנקמת דמו של בשיר ג'ומייל.
זה מסוג הדברים שמסירים את הספקות".
תביעת דיבה נוספת הגיש שרון נגד העיתונאי עוזי בנזימן ועיתון "הארץ", על פרסום
של בנזימן, שלפיו שרון רימה את בגין במלחמת לבנון. תביעתו של שרון נדחתה בבית-המשפט
המחוזי בתל-אביב, ובימים אלה הוא ממתין לתוצאה בערעור שהגיש לעליון.
ויסגלס אופטימי: "הנקודה השנויה במחלוקת בתיק היא מצב ידיעתו של בגין. פסק-הדין
של טלגם במחוזי התעלם מהעד המרכזי שאיתו שוחח בגין בעניין - ראש לשכתו יחיאל
קדישאי, שאישר בבית-המשפט ששרון לא רימה אותו, אלא להיפך, בגין ראה בו מוציא
לפועל נאמן ונחוש של מדיניותו".
הלקוח תמיד צודק
שרון הוא ללא ספק "מוריד הגשם" של עורכי-הדין של הצווארון
הלבן, והקשר עמו סיפח למשרד קליינטים רבים ומגוונים. אלא שתיאוריית הקשר, אין
בה די כדי להסביר כיצד זה שאין כמעט פרשה ציבורית-תקשורתית אחת במדינת ישראל
שמקומו של ויסגלס נפקד ממנה.
הנה רשימה חלקית של לקוחות ופרשות, רק מהשנה האחרונה: אריק שרון ויאנוש בן-גל,
יוסי ביילין, משה ליאון, אביגדור קהלני, אביגדור ליברמן, גדעון גדות, שמעון
שבס, איתן בנצור, הריבוע הכחול, קופת-חולים, הקיבוצים בעתירה הגדולה נגד הפשרת
הקרקעות.
ביום שישי האחרון פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ' ב"יומן" בערוץ הראשון מכתב
ששלח ויסגלס למתאם הפעולות בשטחים, אלוף יעקב אור, בשם לקוחתו חברת קזינו אוסטריה,
מפעילת הקזינו ביריחו. ויסגלס מחה על הפרסום "הפוגעני" לדבריו, שלפיו מתאר
האלוף את המהמרים הישראלים כמממנים את התחמושת הנורית על חיילי צה"ל, וטען
כי חרף מה שהשתמע, מעולם לא נורו מגג הקזינו יריות על יחידת הקישור של צה"ל.
בתוך הכאוס המוטרף הזה, שבו יש לגלגולי המילה "פיגוע" משמעויות של חיים ומוות,
מרנין לגלות, כדברי אברמוביץ', קצת ציביליזציה, דוגמת השימוש בביטוי "מבלי
לפגוע בזכויות", שהתנוסס בראש המכתב. קשה לדעת אם ויסגלס באמת התכוון, או שמדובר
בגילוי הומור אופייני.
ויסגלס מציע ללקוחותיו הרבה. מעבר לקשרים ולכישורים, יש לו חוש הומור כובש
ופרגמטיות יהודית מהסוג הישן והטוב. אבל מעל לכול, הוא ספוג שכנוע פנימי עמוק
בצדקתם של לקוחותיו, שלעולם סובלים מהתנכלות חינם של המשטרה והפרקליטות. בשעות
קשות, זה בדיוק מה שהלקוחות מחפשים.
קחו את אביגדור ליברמן, למשל. האיש בא ויוצא זה עשור מחדרי החקירות, ועדיין
לא הוגש נגדו כתב-אישום. ויסגלס שמח לתאר את האבסורד הטמון בכל חשד שהועלה
נגד מרשו, ורק קוצר היריעה יגביל אותנו לארבע פרשיות בלבד.
כמנכ"ל עמותת "גשר בעלייה" נחשד ליברמן ב-1991 שלא החזיר הלוואה שקיבל מכספי
העמותה. ויסגלס: "המשטרה פותחת בחקירה על 110 אלף שקל, ומיד מתברר שמדובר רק
בשלושים. ליברמן מציג קבלה שהחזיר את הכסף בדמות מכונית טויוטה שמכר לעמותה.
"מביאים שמאי, שבודק ומגלה שמחיר המכירה גבוה מהמחירון. ליברמן מסביר שיש פלאפון.
רצים לבדוק ומגלים שעדיין יש הפרש. ליברמן מסביר שהרכב ממוגן באופן מיוחד,
בגלל שהוא גר בשטחים. אז אומרים לו שאת המיגון קיבל מהמדינה, וככה מנהלים חקירה
על שטויות, דברים חסרי חשיבות. אם במקום ליברמן היה מדובר בספרן של הספרייה
הציבורית על שם עולי טרנופול, המשטרה בכלל לא היתה מתעסקת עם זה.
"אחר-כך", ממשיך ומונה ויסגלס, "חוקרים את ליברמן באזהרה על איזו הערה שהשתרבבה
בעניין קירשנבאום לתקציר מנהלים בן אלפי עמודים שהכין בעניין רשות השידור.
בפרשת בראון טענו נגדו שהיה הבלדר שהעביר את המסרים המאיימים בין דרעי לנתניהו.
בפרשת ההתבטאויות נגד תנ"ץ מזרחי, סירבה ועדת הכנסת כמעט פה-אחד להסיר את חסינותו".
יש לך מסקנות לגבי השרשרת הזו?
"לליברמן יש. לא פלא שהוא טוען שמנהלים אחריו מרדף אישי. אם לא מדובר במרדף
מתוכנן, אז מה שמעורר דאגה זה שיקול הדעת של המשטרה והפרקליטות בעניינים של
מה-בכך. אתן לך עוד דוגמה, מחקירת שרון-בן-גל. חקרו את אריק שרון בחשד שהתכוון
לסייע ליאנוש להשיג זיכיון להובלת גז, בתמורה לעדות לטובת שרון במשפט נגד 'הארץ'.
בחמש דקות יכלו לבדוק תאריכים ולגלות שאין, ולא יכול היה להיות קשר. והנה,
התפתחה חקירה ששיגעה מדינה שלמה חצי שנה".
שערורייה בקלושמרל
עוד חקירת סרק, לשיטתו של ויסגלס, היא זו של משה ליאון,
גם הוא קליינט, ששימש כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה בתקופת נתניהו. ויסגלס: "אבנר
עמדי הגיש חשבון בעייתי, מוגזם ומופרז על פניו. אף אחד מהפקידים לא רצה לטפל
בזה. הדילמה ברורה, מצד אחד התחושה שהחשבון לא בסדר, ומצד שני, המבוכה הכרוכה
בלטלפן לראש ממשלה בעניין אישי, תחת ההנחה שיש לו עניין בפירעון.
"לאחר שהחשבון החליף כמה ידיים ועיניים, הוא הגיע לליאון, שבדק את נכונות הפרטים
עם עמדי, עזרא סיידוף ושרה נתניהו. לאחר שנוכח ששליש מהחשבון סביר, פנה לוועדת
המכרזים שתאשר את תשלומו. הוועדה קבעה שלא ניתן לשלם לעמדי, אלא עד לגבול הסכום
הפטור ממכרז, כ-50 אלף שקל. והסכום הזה לא שולם עד עצם היום הזה, אחרי שליאון
ביקש מעמדי שיביא חשבונית חדשה.
"אז תגיד לי, למה מכלול כזה שווה חקירה? על זה שיגעו מדינה שלמה. אפשר למצוא
פה כמה צמתים של אי-תקינות, אבל חקירה פלילית? ללואי דה-פינס היה פעם סרט,
'שערורייה בקלושמרל'. זה בדיוק שערורייה בקלושמרל. סערה בכוס מים".
אולי בגלל העניין הציבורי הרב והרוח הגבית של התקשורת?
"כדאי שתבחין בין עניין ציבורי לעניין תקשורתי. אצלנו אין קשר בין השניים.
כבעליו של בניין ברחוב לילינבלום, שבחצרו האחורית נשחטו בשנה האחרונה שתי נשים,
אגיד לך מהו עניין ציבורי אמיתי - עבדות וסחר נשים בישראל. תופעה איומה, אבל
איש לא עוסק בה, כי אין לה פטרון תקשורתי. אלפי העמודים והצילומים שהושקעו
בחשבונית של עמדי ובהלוואות של ליברמן מעידים שהחקירה המשטרתית לא נדחפת על-ידי
העניין הציבורי, אלא התקשורתי".
אתה רומז על קשר לא כשר בין התקשורת למשטרה ולפרקליטות?
"מדובר בחשדות פרטיים שלי, שאינם מבוססים אלא על מה שאני חש ורואה. ואני רואה
שתי רמות של קשרים: קשר עקיף בין תקשורת לגורמי החקירה, המתבטא בכך שעובדי
ציבור 'מחויבים' יותר לתיק שהתקשורת מלווה אותו. הייתי מצפה מאוכפי החוק להתעלם
ממוטיבציית-יתר זו, אבל כנראה שבני-אנוש אינם מסוגלים לכך.
"הקשר הישיר בא לידי ביטוי כשלעתים מזומנות דולפים פרטים מתוך החקירה, שמכוונים
לעבות את החשדות, לעורר דעת-קהל נגד הנחקר ולהדוף ביקורת ציבורית כנגד החקירה.
לדעתי, היחסים הסימביוטיים האלה אינם מקריים.
"אם כי, צריך להודות שמכל הפרסומים על נתניהו, אנשים לא ממש הבינו על מה חוקרים
ראש-ממשלה לשעבר, גם אם הוא מנהל מערכת יחסים ביזארית עם אחד מחצרניו. לכל
ראשי-הממשלה בישראל היו חצרנים שהסתופפו בצל קורתם. אפילו נחום ברנע כתב על
הפרשה הזו, שגם אם הכול נכון מה הסיפור".
ברנע כתב, אבל לפרקליטת המדינה ולעוד כמה פרקליטות שמכירות טוב יותר את התיק
היתה דעה שונה.
"על זה אספר לך אחרי שהכתבה תפורסם".
קהלני? חלק מ"סינדרום נמרודי"
גם ההאשמות המופנות כיום כלפי אביגדור קהלני, השר לביטחון-פנים לשעבר ולקוח
של ויסגלס בהווה, הן לא יותר מהאשמות-שווא, "נגזרת של סינדרום נמרודי, שהפך
מגפה ממש", בלשונו של ויסגלס.
"לא היה לקהלני כל מידע על החקירה של נמרודי, ומה שידע היה ממילא חסר ערך,
כי נמרודי ידע דברים מפי השאל את המפכ"ל? נניח שזה נכון, נניח שזה לא בסדר,
אבל חקירה פלילית?!"
אולי בגלל שבמדינה שבה איש אינו לוקח אחריות אישית, ציבורית או מוסרית, ומנגנוני
הסנקציה המשמעתית רופפים או לא קיימים, כמו במקרה של פוליטיקאים, אין ברירה
אלא להשתמש בכלים פליליים?
"המשפט הפלילי כבודו במקומו מונח, אבל הוא צריך להיות מונח במקום שבו יש גילוי
מובהק של התנהגות פלילית. אם ניקח דוגמה לא אינטליגנטית אבל קרובה, ממערכת
השיקולים הרפואית, הרי שסולם הטיפול הרפואי נע בין טפיחה על השכם לניתוח המורכב
ביותר, והרופא שוקל פתרונות אלטרנטיביים לפני הפתרונות האולטימטיביים. החרב
הפלילית היא כלי הנשק של החברה המאורגנת, והיא צריכה להישלף מנדנה רק כשממש
אין ברירה. כפי שלא היית מצפה משוטר שיוציא אקדח ויירה בך אם הוצאת לו לשון.
"התוצאה של השימוש הלא-נכון והלא-מבוקר בהליך הפלילי היא שאדם, שלחלוטין אינו
ראוי לפרס, כמו במקרים שעליהם דיברנו, הזיכוי מטהר אותו, שעה שהגינוי הציבורי
היה מותיר כתם בגודל הראוי.
"צריך לטפח את הדין המשמעתי, את ביקורת הפנים, את התקשורת שתחשוף ברבים את
הקלון. ויש לי עוד הצעה: לטפח את התביעות האזרחיות כנגד נושאי משרה שסרחו.
באנגליה מקובל להגיש תביעה אזרחית נגד מי שלקח לעצמו ולחבריו שלא כדין. תתבע
אותו המדינה תביעה כספית, קלונו ייחשף ברבים והוא יחזיר את הכסף. בנוסף, אפשר,
כמו בארצות-הברית, להטיל עליו גם פיצוי עונשי. כך נשיג את כל היעדים הציבוריים,
מבלי לשלוף את החרב הפלילית, שמרוב שימוש הפכה לא אפקטיבית".
ההבדל בין ארד לבנצור
אולי אחת הסיבות לשימוש התכוף בחרב הפלילית נגד אנשי צווארון לבן היא הרצון
להמחיש את תחושת השוויון בפני החוק?
"למרות שאני שונא את הביטוי, אשתמש בו: אין מבחן בוזגלו בעבירות ציבוריות.
בוזגלו אינו יכול לעבור עבירות כאלה. כשמתכוונים לעבריין בוזגלו, מייחסים לו
עבירות של גניבה, פריצה או שוד, ואז ממצים איתו את הדין. אצל אנשי ציבור לא
מדובר בעבירות כאלה, מכאן שההשוואה מטעה ומטופשת.
הבעיה האמיתית היא 'מגיפת' ההעמדה לדין של אנשי ציבור על 'משפחת' העבירות הציבוריות
- הפרת אמונים, רישום כוזב, הוצאת דבר במרמה, שיבוש הליכים. מדובר בשיבוש מוחלט
של יישום טבלת הסנקציות החברתיות, במובן שכל דבר שהוא לא אתי ולא מוסרי, הוא
פלילי. התוצאה, כמובן, היא גל הזיכויים הגדול.
"קיים בפרקליטות חוסר הבנה של ההוויה המנהלית שבגדרה מתרחש האירוע, ומכאן ההוצאה
מכל פרופורציה של ההתרחשות, הגורמת לטיפול יתר חקירתי בנושא שכלל אינו ראוי
להיחקר. זה כמו שמניחים את אחד מטלפיו של זבוב תחת מיקרוסקופ ומתקבל מתקן מזוויע
ומטיל אימה, שללא ספק ראוי לטיפול. אחרי הכול, זה בסך-הכול רגל של זבוב". בסופו
של יום, רבים מהקליינטים שלך אפילו לא הועמדו לדין, ורבים אחרים מזוכים. אז
מה פסול בעצם בדיקת החשדות?
"אילו בארץ היתה חזקה אמיתית של חפות, ואדם היה זכאי עד לרגע שהורשע, הייתי
יכול להסכים איתך. אולם מאחר שתהליך ענישתו של אדם בישראל מתחיל ביום זימונו
לחקירה, צריכים המשטרה והפרקליטות לחשוב פעמיים, כי בעצם הזימון נגזר דינו".
ייצגת את ביילין כשפיטר את נילי ארד, וייצגת את איתן בנצור, כשזה פוטר על-ידי
ברק. איך זה להיות משני צדי המתרס?
"בשני המקרים לא הוטל ספק בזכותו של שר לקבוע מי יהיה מנכ"ל משרדו. אלא שאצל
ביילין לא היתה טענה לגבי הליך הפיטורים. הוא נפגש, שמע את ארד וההליך היה
נאות. אצל בנצור התעוררה שאלת הצורה. האם שר חוץ 'מזדמן', המגיע למשרד ל-72
שעות, יכול להחליף מנכ"ל, כשברור שאמונו לא יידרש לאחר שהשר יעזוב".
שופטים חיוורים על חוף לבנון ויסגלס, בן 54, נולד בתל-אביב ולמד משפטים בשלוחה
התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. את התמחותו החל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב
אצל השופט שלמה אשר, והמשיך במשרדו של עורך-הדין ברוך זייגר, מן המובילים שבעורכי-הדין
העוסקים בנזיקין.
ב-1971 הצטרף כשכיר למשרדם של יצחק מוריץ והנריק מרגוליס, וב-1978 הפך שותף.
מוריץ ומרגוליס פרשו ב-1983, ולוויסגלס חבר כשותף עורך-הדין עמיר אלמגור. מאז
השניים שותפים בחלקים שווים במשרד משגשג, שמעסיק 22 עורכי-דין ומתמחה בנזיקין,
ביטוח, משפט מסחרי ועבירות צווארון לבן.
נוסף על התחומים הללו, ויסגלס הוא גם אחד מעורכי-הדין המופיעים דרך-קבע בפרשיות
צבאיות וביטחוניות. בין היתר, ייצג את שאול מופז בחקירת הטבח במערת המכפלה,
את חזי כאלו בחקירת רצח רבין, את אפי פיין בעתירה למניעת קידומו, ואת מפקד
טייסת היסעורים באסון המסוקים.
לפני כשנה ייצג את מפקד שייטת 13 בעתירה נגד מינויו לתפקיד, שאותה הגיש עמי
הולנדר, עורך-דין ולוחם לשעבר בשייטת. הולנדר טען שבמהלך פעולת השייטת בלבנון
היה המפקד אחראי לרצח מחבל שבוי. הסיפור הזכיר את פרשת שיירת הל"ה, כשהותרת
השבוי בחיים היה בה כדי לסכן את חיי הלוחמים בנסיגתם מהמקום. בג"ץ דחה את העתירה
מבלי לדון בה לגופה.
באחת ההפסקות במהלך הדיון, הערנו, העיתונאים, לוויסגלס שהקליינט שלו נראה חיוור
ומתוח יתר על המידה. "ככה בדיוק היו נראים שלושת השופטים על החוף בטריפולי,
500 מטר ממחנה מחבלים", השיב ויסגלס.
נאמן לגישתו האזרחית, סבור ויסגלס שגם מהצבא על המשפט להדיר את רגליו: "אני
שותף נאמן להשקפה שהביע פרופסור מרדכי קרמניצר, שלפיה במקום שבו המערכת הפיקודית
הצבאית נוקטת אמצעים פיקודיים מהירים ויעילים, אין מקום למערכת המשפט הצבאית,
אלא אם המעשה חורג מגדר הסבירות של טעות בשיקול דעת. התערבות המשפט בתוך הרקמה
החיה של השגרה המבצעית היא קטלנית, מפרקת ומחסלת יחסים שנרקמו שנים ארוכות",
הוא אומר.
אולי המעורבות היא תוצאה של קריסת אמון המשפחות השכולות בדרך הטיפול הצבאית,
וחלחול של חוסר האמון הזה לתקשורת?
"חלק מהמאפיינים של מצוקה שנובעת מאסון זה חוסר אמון במערכת שחוקרת את נסיבותיו
- בין אם מדובר במערכת אזרחית או צבאית. כסניגור צבאי ותיק אני יכול להעיד
שאין יסוד לחוסר האמון. הצבא חוקר את עצמו בקפדנות וביסודיות. אם המשטרה היתה
חוקרת את אסון המסוקים זה היה נראה אחרת? השילוב בין המשפחות לתקשורת היה זהה.
החקלאים מגייסים פרקליטים גם בפרשיות האזרחיות שבהן מעורב ויסגלס הוא מוצא
שהתערבותו של בית-המשפט מיותרת. לשיטתו, הפרשיות הללו הגיעו למשפט בגלל מוטיבציות-יתר,
שהותנעו על-ידי התקשורת. למשל, בעניין הקליינט גדעון גדות, יו"ר מפעל הפיס
לשעבר, הממתין לפסק-דין בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.
ויסגלס: "לגדות ובכירים אחרים אושרו תנאי שכר ופנסיה גבוהים מאלה הנוהגים במגזר
הציבורי, אבל לא גבוהים בהשוואה למקובל במשק כולו. ביסוד הדברים ניצבת עמדה
היסטורית של מפעל הפיס, שאיננו חלק מהמגזר הציבורי ואינו חברה ממשלתית או תאגיד
סטטוטורי, אלא גוף מסחרי בבעלות ציבורית. גוף שרווחיו מוזרמים לטובת הציבור,
אבל מתנהג לפי נורמות של המשפט הפרטי.
"אין מחלוקת על כך שכל ההחלטות בעניין שכרו של גדות תקינות, שהן התקבלו בפורום
המוסמך, על-ידי האנשים המוסמכים, וגובו בחוות-דעת מוסמכות. ושוב, כרגיל, בגלל
סערה תקשורתית הוגשה תביעה. נדמה לי שמפעל הפיס, התובע, יתקשה להראות איפה
נפל פגם בהחלטות שלו עצמו".
פרשת קרקעות המושבים והקיבוצים היא אולי הפרשה הציבורית המורכבת ביותר שוויסגלס
מעורב בה. חברת "מהדרין" ו"הקשת הדמוקרטית הישראלית" עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה
של מועצת מינהל מקרקעי ישראל על הפשרת הקרקעות. ה"קשת" טוענת, שקבוצה קטנה
ומיוחסת של חקלאים זוכה בהטבות מרחיקות לכת, על חשבון כלל הציבור.
החקלאים, כמקובל בעתות מצוקה, ערכו גיוס של מיטב הפרקליטים. דורון דינאי מייצג
את המושבים, שרגא בירן את החקלאים, ויסגלס את הקיבוצים. בג"ץ נעתר להם ולא
הוציא צו-ביניים כנגד ההחלטה, תוך ציפייה שהסוגייה המורכבת תיפתר מחוץ לכותלי
בית-המשפט. גם ויסגלס, כהרגלו, לא מבין מה עושה כאן בית-המשפט.
"העתירה נדחתה ללא מועד", הוא אומר. "בג"ץ ממתין לסיום עבודת ועדת השרים, שממתינה
מצדה להמלצות ועדת מילגרום. דא עקא שהוועדה התכווצה על רקע המשבר הנוכחי מחמישה
לשני שרים בלבד, וקשה לראות איך בעתיד הקרוב היא תוכל לגבש המלצות שינחו את
מועצת מינהל מקרקעי ישראל.
"זה עלול לגרום לכך שבג"ץ לא ירצה להמתין עד אין קץ וידון בעתירה לגופה, מה
שבעיניי מאוד לא רצוי. לא ראוי שסוגייה לאומית, היסטורית וחברתית מורכבת ורגישה
ביותר, המחייבת פתרון לאומי במובן הרחב ביותר, תוכרע בבית-המשפט. זו דוגמה
מובהקת לסוג המקרים שאינם צריכים להידון בבג"ץ אם בג"ץ חפץ חיים, והוא חפץ
חיים".
קו אופ כמנהגו נוהג
על השולחן שסביבו מתנהל הראיון נח העיתון "גלובס". אחת
הכותרות באותו גיליון אומרת "קו-אופ כמנהגו נוהג", ותחתיה כתבה של סטלה קורין-ליבר
על "עסקים כרגיל" בקו-אופ, למרות העננים והצללים שמתעבים מסביב.
ויסגלס מייצג את החברה-הבת, "הריבוע הכחול". דוח אינדיג העלה פגמים לכאורה
בהקצאת אופציות לבכירי הריבוע, אבל ויסגלס, איך לא, משוכנע שגם כאן הכול נעשה
כדין: "הגשנו תשובה מקיפה ויסודית לרשם האגודות השיתופיות, ואני מבין שהוא
עדיין מעיין בה.
"ולעניין הכותרת, בוודאי שהקו-אופ כמנהגו נוהג. ומדוע
שינהג אחרת? אין לו דרך אחרת. אם תיקח יצור עם ארבע רגליים וזנב שנוהג לנבוח ותשכנע
אותו שעות ארוכות שהוא נברא לעוף באוויר, הוא תמיד יחזור לנבוח. זה מנהגו. ובמנהגו
של הקו-אופ אין ולא היתה כל בעיה. זה שוב סינדרום התקשורת שדוחפת את המערכת
המשפטית".
כתבות
ני"ע
