הנקראות ביותר

דיוקנאות של אומץ, דיוקנאות של חומץ

בשלהי אוקטובר הנורא, עם תנובת החדשות המדכדכת ביותר זה שנים, הגיע הזמן להעלות באוב את רוחו של ג'ון קנדי. הוא כתב ספר מפורסם, "דיוקנאות של אומץ", ואחת לשנה משפחת קנדי מחלקת את פרס "דיוקנאות האומץ" למנהיגים פוליטיים שהעזו לשחות נגד הזרם.

ג'ון קנדי היה סנאטור צעיר וקל-דעת ממדינת מסצ'וסטס, ומעט מאוד אנשים האמינו שהוא מסוגל, או אפילו רוצה, להרחיק עד הבית הלבן. הדעה בוושינגטון היתה שהוא יישאר סנאטור עד זיקנה. מדוע לא, יש אנשים שבילו בסנאט 35 או 40 שנה מחייהם. קנדי ידע שהסנאט אינו מעניין אותו, ושרק אל כהונה אחת הוא נכסף: הנשיאות. הוא אמר לימים: "את מי זה בכלל מעניין אם שכר המינימום יהיה 1.15 דולר לשעה, או 1.25 דולר. יש רק דבר חשוב אחד, מדיניות חוץ".

בעצת אביו ג'ו, שגמר אומר לכונן שושלת פוליטית, ג'ון קנדי החליט לעשות שני דברים כדי לשוות לעצמו מידה של רצינות: להתחתן - ולכתוב ספר. שתי ההחלטות היו כרוכות בהעמדת פנים: הוא לא התכוון ברצינות לשמור אמונים לאשתו, והוא כנראה גם לא כתב בעצמו את הספר (אף כי אביו איים בתביעות משפטיות על כל מי שהשמיע את הטענה הזו בפומבי). האשה שנשא היתה מושלמת, ז'קלין לי בובייר; וגם הספר שכתב-לא-כתב היה מושלם, "דיוקנאות של אומץ" (Profiles in Courage).

זה היה סיפור העזתם של עשרה פוליטיקאים אמריקנים, רובם סנאטורים, אשר שחו נגד הזרם. הם הקריבו את הפופולריות שלהם, את עתידם הפוליטי, לפעמים גם את נוחיותם, ואפילו את חייהם; הם התייצבו נגד מפלגתם, נגד דעת קהל עוינת ומעוטת-סובלנות; ובייחוד, הם סירבו לכוף את ראשיהם לפני חוכמת אנשים מלומדה. בשביל קנדי, פרסום הספר היה מהלך מוצלח, מפני שהוא עורר מיד את הרושם כי המחבר עצמו הוא אחד מבעלי האומץ האלה. ליתר ביטחון, אבא ג'ו הכול-יכול סידר לג'ון פרס פוליצר, שהוא עיטור הכבוד הספרותי המהולל ביותר באמריקה. למעשה, עד אותו הזמן ג'ון לא זקף לזכותו כמעט שום גילוי של אומץ פוליטי. על אף המיתוס הכרוך בשמו, הוא גם לא היה נשיא אמיץ במיוחד. כך או כך, "דיוקנאות של אומץ" - הספר והביטוי - נעשו מאז נכסי צאן ברזל של התרבות הפוליטית באמריקה, ובמידת-מה גם במקומות אחרים. אחת לשנה, משפחת קנדי מחלקת את פרס "דיוקנאות האומץ" לאישיות ציבורית שהעזה ללכת נגד הזרם. הפרס מחולק רק לאמריקנים, אם כי אולי צריך להתחיל לחלק אותו גם ללא-אמריקנים - ובלבד שלצדו יוענק גם פרס "דיוקנאות החומץ".

"האיש הזה", תגיד לשון פרס החומץ, "החמיץ את שעתו מפני ששחה עם הזרם".

הנה רשימה חלקית של מועמדים לפרס דיוקנאות החומץ, אחרית שנת 2000.

יאסר ערפאת הנער הזקן וההורמונים הוא החמיץ את ההזדמנות להזמין את בני עמו לגלות משמעת והתאפקות. אין זה מעשה של מנהיגות לקרוא לנערים לציית לשטף ההורמונים במוחם. "נערים", אומרת המימרה האנגלית המפורסמת, "תמיד יהיו נערים", הטבע הכתיב להם. זה בדיוק הטעם לכך שנערים אינם מורשים להנהיג ארצות או חברות מסחריות. יש יתרון חשוב לזמן העובר: ההורמונים מתחילים להתאזן.

שעת המבחן של אומה אינה בהתפרצות חסרת שחר של אלימות. היא, בראש ובראשונה, ביכולת להבליג כאשר משהו חשוב במיוחד מונח על כפות המאזניים.

במקום להעניק לנערים את חוכמת הניסיון של זקניהם ואת יתרון ההורמונים המאוזנים, זקני הפלסטינים הלכו בעקבות האימפולסים ספוגי-ההורמונים של ילדיהם. יש פילוסוף רוסי אחד בן ימינו, ששמו גומילוב, המחזיק בדעה שאומות מתנהגות כבני-אדם: הן נולדות, הן גדלות, הן מתבגרות, הן מזדקנות, הן נובלות. זו תיאוריה פגומה, לפעמים גם מגוחכת.

אבל אני מתפתה להחיל אותה על הפלסטינים, אולי לצלילי פזמון ישן שהיה שר גבי שושן, כאשר כותב הדברים האלה היה בעצמו בגיל המתאים. "שש-עשרה מלאו לנער", פיזם השושן.

הכוונה כאן אינה לנערים שכדורים נתקעו בלבם. לאידם אין איש יכול לשמוח. אבל מה אפשר להגיד על אומה, שנער זקן עומד עכשיו בראשה ומנדנד אותה אל פי תהום? "לא נתאבד", אמר בריאיון טלוויזיה יאסר עבד א-ראבו, שר ההסברה הפלסטיני, כאשר נשאל על התנגדות מזוינת לישראל. היה לי הרושם שהמילים ההן לא באו בתשובה לשאלה, אלא הן עצמן היו שאלה. אילו יכול, אולי היה עבד א-ראבו שואל, "האם יצאנו מדעתנו? האם אנחנו נכספים להתאבד?"

האינטלקטואלים הפלסטינים ראויים לפרס חומץ משלהם. דיפלומט אמריקני מפורסם ועוין לישראל אמר לפני הרבה שנים שמשימתה העיקרית של ארצות-הברית היא "להציל את ישראל מעצמה". ייתכן שהמשימה הזו עדיין לא הושלמה, אבל ישראל עשתה מאז כברת-דרך ניכרת להציל את עצמה מעצמה בעצמה. מה על הפלסטינים? מי יציל אותם מעצמם?

בהרבה מקומות, האינטלקטואלים הם העומדים בין העם ובין התהום, לפחות במובן זה שהם מזכירים לו את פגמיו ומעודדים אותו להשתפר. אומות במשבר אינן זקוקות לרחמים עצמיים, אלא לביקורת עצמית. אבל עכשיו נראה שהאינטלקטואלים הפלסטינים הם המקור העיקרי של רחמים עצמיים. "הורגים אותנו - ומבקשים מאיתנו שלא נגן על עצמנו?", חוזרת חנאן אשראווי ושואלת את ריבואות מראייניה בתקשורת העולמית.

מה טוב היה אילו אינטלקטואל פלסטיני היה מסוגל לכפור בעיקר, מבלי לחשוש לחייו. הוא היה יכול להציג את הטענה הבאה: "ידיהם של הישראלים אומנם נוטפות דם, הם חוזרים ומגלים עד כמה הם ששים ללחוץ על ההדק, עד כמה אין הם מחשיבים חייהם של לא-יהודים, עד כמה הם יהירים ואגרסיבים. כל זה נכון בהחלט. אבל את כל זה ידענו גם לפני אינתיפאדת אל-אקצא. את כל זה למדנו על בשרנו עוד באינתיפאדה הקודמת. ואם הספקנו לשכוח, אל-נכון למדנו את זה ביום הראשון, או בשבוע הראשון של האינתיפאדה הנוכחית. כן, הם יורים גם בילדים קטנים. אנחנו יודעים. אבל אם אנחנו יודעים, מדוע אנחנו מוסיפים להרשות לילדינו להיהרג? מי העניק לנו את הרשות להביא ילדים לעולם, ואחר-כך

למשוח את גלגלי המהפיכה שלנו בדמם? מספיק, די. אם הישראלים אינם מרחמים על ילדינו - האם לא הגיע הזמן שאנחנו נרחם על ילדינו"?

לא, קול כזה לא יבקע. הכישלון המונומנטלי של כוח-הרצון הפלסטיני, התמעטות התבונה הקולקטיבית של עם שלם, לא פסחו גם על הציבור האחד היכול להציל עמים מעצמם: האינטלקטואלים.

- שלמה בן עמי הפרופסור שפיספס ואם באינטלקטואלים אנחנו עוסקים, הנה מועמד נכבד לפרס החומץ בצד הישראלי -

אינטלקטואל מחונן, היסטוריון מעולה, איש שחוכמתו היתה יכולה לפרנס את הדורות: שלמה בן-עמי. מה בדיוק קרה לו, לאיש הזה, שהיה יכול להנחיל למפלגתו את המידות החסרות לה כל-כך של סוציאל-דמוקרטיה מערב-אירופית?

נראה בעליל שהוא איבד את עשתונותיו. מן הצד הזה של האוקיינוס ראיתי אותו מאבד את עשתונותיו בעימות טלוויזיה עם שר החוץ המצרי עמרו מוסא (כפי שכתבתי כאן לפני שלושה שבועות). בדיון על ענייני היום, שהתנהל עד לאותו רגע ברוח טובה, בן-עמי הכניס פתאום אלמנט של ספורט תחרותי מזרח-תיכוני: מי עתיק ממי, מצרים מישראלים, או ישראלים ממצרים. "אתם טוענים שאתם נציגיה של ציוויליזציה בת 7,000 שנה", הוא הקניט את מוסא בסגנון היאה יותר לשיחת בית-קפה אחרי כוסית רביעית או חמישית. "מדוע אינכם מקבלים את טענתנו שגם אנחנו נציגיה של ציוויליזציה עתיקה"? וכאשר מוסא השיב לו שאין שום הוכחות היסטוריות או ארכיאולוגיות לעתיקותה של הציוויליזציה הזו, האדים בן-עמי וקרא: זה בתנ"ך, אלוהים נתן לנו את ירושלים! אחר-כך הוא נזף במוסא על הסתייגותו מן התנ"ך, "איך אתה מדבר ככה, בארץ תנ"כית!" (הוא התכוון לארצות-הברית, שמיליוני נוצרים בה מקבלים את כתבי הקודש היהודיים כפשוטם וכלשונם).

אובדן העשתונות של בן-עמי באולפן טלוויזיה ניו-יורקי, הוא כשלעצמו היה משונה ומדאיג. אחר-כך בא הסיפור על התקוטטותו עם סאיב עריקאת, במלון בשארם א-שייח'. אפשר להבין מדוע עריקאת יכול לעלות על העצבים. הוא שייך, במידה לא מעטה, לקטגוריה המתוארת למעלה של אינטלקטואלים פלסטינים, המעדיפים להחניף להמון במקום לקרוא עליו תיגר. על-פי הדיווחים, עריקאת כינה את הישראלים "רוצחים"; בן-עמי התפוצץ, והשיב לו בסרקאזם, "אין כאן מצלמות, אתה יכול להפסיק את הצגות סי.אן.אן שלך".

מה חבל. אנשים רציניים צריכים לפעמים לנשוך את שפתיהם, גם כאשר ברור להם שהם צודקים. עליהם לעשות כן מפני שצריכה להיות ברורה להם העקרות של התקוטטות רטורית; עליהם לעשות כן מפני שרצינותם מחייבת אותם להביא בחשבון שאולי הצד השני מדבר בכנות, גם אם הוא טועה; ולבסוף, הם צריכים לזכור את הכלל הקדמון, שניסחו האנשים החכמים ביותר בדברי ימי העולם, הלוא הם חז"ל: "אל תתפוס אדם בשעת צערו".

שלמה בן-עמי בממשלה ישראלית היה יכול להיות חלומו המתוק של כל אינטלקטואל. היה אפשר לקוות שיהיה תיקו המיניסטריאלי אשר יהיה, הוא יביא אתו תכונות שממשלות ישראליות בדרך-כלל ממעטות להצטיין בהן: כובד-ראש ודרך-ארץ, פרספקטיבות היסטוריות, אבחנות דקות, סובלנות, איפוק, קשיבות, בהירות ניסוח.

רונית ורדי כתבה בגיליון "כסף" לפני שבועיים על "הפרופסור ששתק". היא הזכירה, בצדק, את מומחיותו של בן-עמי באחד המאורעות הקודרים ביותר של המאה ה-20, התהוות הפשיזם הספרדי ונפילת הרפובליקה הדמוקרטית ערב מלחמת העולם השנייה. מאיש כזה, היא הוסיפה, היה ניתן "לצפות שיידע להעריך חשיבותה של מנהיגות מפייסת. והונחה לפתחו ההזדמנות להיבדל מקהל הגנרלים העוטף את ראש הממשלה, ולהוכיח תווי אופי אזרחיים - אבל הפרופסור פיספס. מי שהציג בנצרת יכולת פישור, הרגעה והידברות היה דווקא (מתן) וילנאי. הגנרלו שהפך באחת לאיש המפשר".

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן שנוכחותו של בן-עמי במשרד לביטחון פנים מזכירה קצת את הסוציאליסט הגרמני גוסטב נוסקה, שר הביטחון הראשון של הרפובליקה הגרמנית לאחר נפילת הקיסרות, בסוף מלחמת העולם הראשונה. במקום שנוסקה יעשה קצת סוציאליזציה ודמוקרטיזציה של הגנרלים הפרוסים, הגנרלים הם שעשו פרוסיזציה של נוסקה. הוא היה סובלני במידה שערורייתית כלפי בריונים אלימים של הימין, ועמד בראש הדיכוי הברוטלי של התקוממות פועלים בברלין. בחודשי כהונתו הקצרים הוא הפך מכשיר בידי הימין הלאומני והמיליטריסטי. הוא התפטר לבסוף בלחץ השמאל המאוכזב.

עיתון אחד פרסם בימים ההם שיר סאטירי על נוסקה; להלן תרגומו החופשי:

נוסקה חוגר את החרב על מותניו נוסקה פורץ פנימה נוסקה יורה, בום, בום, בום, נוסקה שועט קדימה נוסקה החמיץ הזדמנות בלתי רגילה להתחיל רפורמה של הצבא הגרמני. אילו יצאה אל הפועל, אולי היתה מונעת את עליית היטלר לשלטון. ממילא נוסקה היה יכול להיות חתן פרס החומץ לשנת 1920.

כתבתי לפני שנה, בתקווה, כי "חזקה על פרופ' בן-עמי שהוא יודע יפה את הסיפור הזה. המעשה בשר הביטחון נוסקה היה טראומה של התנועה הסוציאליסטית האירופית במשך שנים, וראיה שאין זה מספיק להושיב איש שמאל על כיסא. צריך גם לוודא שהוא מסוגל להתנגד לרוח הרעה הנושבת במסדרונות מצד אנשים, אשר התרגלו לראות את עצמם כבעלי חזקה על האינטרס הלאומי, והתרגלו לזלזל בכל דעה שאינה מתיישבת עם דעתם, בייחוד אם היא באה מצד אינטלקטואלים וליברלים".

בין אם ידע יפה את סיפור נוסקה, ובין אם לא ידע, פרופ' בן-עמי הוא עכשיו טוען רציני לכתרו של גוסטב נוסקה.

אל גור האיש שלא תפס את הצבי בקרניו פרס החומץ האמריקני יגיע כנראה לאל גור. בזמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פרסומם, כל סקרי המערב היומיים מראים כי המטוטלת במערכת הבחירות האמריקנית חוזרת ונעה לעבר ג'ורג' בוש.

מערכת הבחירות הזו היתה עד היום הפכפכה במידה חסרת תקדים, ומוטב להיזהר אפוא בהערכת התוצאה הסופית - אבל הואיל ונשארו פחות משבועיים עד יום ההצבעה, והואיל ולא יהיו עוד ויכוחי טלוויזיה, קצת קשה לראות שינוי כיוון נוסף. אילו הייתי צריך להמר היום, הייתי מניח את רוב כספי על בוש, והייתי עושה כן בצער עמוק. לפי דעתי, בחירתו תזיק לאמריקה, תזיק למעמדה הבין-לאומי, וממילא תזיק לביטחונם של ידידיה ובעלי בריתה.

בשעה שהבית הלבן מתרחק והולך ממנו, אל גור אל-נכון תוהה אם כל זה לא היה יכול להימנע. היו לו 24 שנה להתכונן.

בחוכמה שלאחר מעשה אפשר להגיד על גור שהוא מעולם לא הצליח לפתח השקפת עולם ברורה. במידה של רשעות אפשר להגיד עליו כי הוא לא הצליח אפילו לפתח אישיות ברורה. זה התחוור בשנה שעברה, כאשר נודע שמטה הבחירות שלו שכר את שירותיה של נעמי וולף, סופרת פמיניסטית ידועה, אשר השיאה לו עצות כיצד להפוך ל"זכר אגרסיבי" (alpha male). תמורת עצותיה היא גבתה עשרות אלפי דולרים. ספק אם איזשהו פוליטיקאי אמריקני נחל אי-פעם השפלה פומבית גדולה יותר.

אם אומנם יפסיד בבחירות האלה, נראה שהוא יפסיד פחות בגלל מצעו, ויותר בגלל הספקות לגבי אישיותו. הוא מעורר יותר אי-אמון אינסטינקטיבי אצל הבוחר האמריקני ממה שעורר פוליטיקאי כלשהו מאז ריצ'רד ניקסון. האם הוא מסוגל בכלל להגיד את האמת? האם יש לו מעצורים מוסריים? האם הוא מאמין במשהו? האם יש משהו שהוא לא יעשה כדי להיבחר?

אסונה של הפוליטיקה האמריקנית - ואסונה הממשמש ובא של כל פוליטיקה דמוקרטית - הוא סקרי-המעקב המסחררים וקבוצות-המיקוד. הן מאפשרות לפוליטיקאים לעקוב אחר השינויים הקלים ביותר של מצב-הרוח הלאומי, כמעט בשידור חי, ממטבחה של משפחת סמית ישר אל מטה הבחירות. הלהיטות להתאים את המסר להרגלי הצריכה הפוליטיים של משפחת סמית, והפחד מפני אכזבתה של משפחת סמית, מעבירים פוליטיקאים אמריקנים על דעתם. הם מניחים ליועצי הבחירות שלהם לארוז אותם בזהירות כל-כך מופלגת, עד שהם מאבדים שליטה על המסר. במקרה של אל גור, הוא פשוט חדל להיות עצמו (אם נניח שהיה אי-פעם "עצמו").

הנה דוגמה אחת, הנוגעת לאחת המוזרויות הגדולות של אמריקה: הזכות המקודשת לבעלות פרטית על כלי נשק. היא "מקודשת", מפני שהיא מופיעה במפורש בחוקת ארצות-הברית. היא מוזרה, מפני שהזכות הזו נוספה לחוקה בשנת 1791, עשרות שנים לפני מה שהיסטוריונים חושבים לתחילת הזמן המודרני. הקלות העצומה שבה אפשר לקנות נשק באמריקה באופן חוקי לחלוטין מילאה מאז ומעולם תפקיד מרכזי בפשיעה אלימה. בשנים האחרונות, כלי נשק שהתגלגלו בקלות לידי נערים צעירים, שימשו אותם אחר-כך במעשי טבח מקפיאי דם בבתי-הספר שלהם.

על הזכות לשאת נשק מגינה בחירוף נפש השדולה הפוליטית האפקטיבית ביותר באמריקה, "התאחדות הרובאים הארצית" (NRA). יש לה כארבעה מיליון חברים משלמי מס, יש לה תשתית ארגונית מעוררת קנאה, יכולת גיוס, יכולת איסוף כספים, יכולת השפעה על מצביעים.

השמאל באמריקה מנסה זה שנים להטיל הגבלות על נשיאת נשק, וממילא שדולת הרובאים פועלת במלוא המרץ נגד רוב מועמדי הדמוקרטים לקונגרס ולנשיאות. הנשיא קלינטון היה שנוא עליה באופן מיוחד, מפני שהוא יזם את מאמצי החקיקה הרדיקליים ביותר (רדיקלי הוא עניין יחסי. למשל, עיכוב של כמה ימים במכירת נשק, כדי שלמשטרה תינתן ההזדמנות לבדוק את רקעו של הרוכש; או הגבלה על מספר כלי הנשק שאדם אחד יכול לרכוש בחודש. הוא שאמרנו, מוזר).

לאל גור היתה הזדמנות להציב את העניין הזה במרכז מערכת הבחירות שלו. הוא היה מדבר אל לבם של מיליוני הורים חרדים, שהשם "קולומביין, קולורדו" נחרת בזיכרונם. זה היה שמו של בית-הספר התיכון שבו התרחש הטבח המפורסם ביותר של תלמידים בידי תלמידים, ב-1998. גור היה יכול להשוות את עצמו עם ג'ורג' בוש, שסובלנותו כלפי כלינשק פרטיים היא שם דבר. בטקסס אנשים מורשים לשאת כלי נשק מתחת לחולצותיהם, כאשר הם מתהלכים ברחוב, בצהרי-היום. יש שורה של מקרים מתועדים, שבהם פושעים מורשעים הוסיפו לשאת אקדחים, באופן חוקי, והשתמשו בהם לבצע מעשי רצח.

גור לא עשה כן מפני שסקרי המעקב שלו הראו כי הוא עלול לעורר עליו את חמתם של ציידי-צבאים במדינות מפתח במערב התיכון של ארצות-הברית, כמו מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה. שדולת הרובאים טוענת זה חודשים שגור זומם להפקיע את כל כלי הנשק, גם אלה המשמשים ל"ספורט" (זאת אומרת, להריגה מסיבית של בעלי-חיים). במקום לתפוס את השור, או את הצבי, בקרניו - גור התפתל על הרצפה. פעמיים בוויכוחי הטלוויזיה הכושלים שלו עם בוש, כל אימת שעלה עניין הנשק, הוא מיהר להטעים עד כמה אין הוא מתנגד לזכותם של הציידים להוסיף ולצוד. אף מילה אחת - אף לא מילה אחת - על כלי הנשק החבויים של טקסס.

הסקרים האחרונים מן המערב התיכון מראים כי בוש עובר ממילא לעמדת יתרון, אחרי שגור הוביל שבועות רבים. גור נאבק עכשיו בייאוש לחזור ולזכות בתמיכתם של "דמוקרטים מן השורה". אנשים שבמשך שנים הצביעו בעד המפלגה הדמוקרטית ומועמדיה אינם מצליחים לשכנע את עצמם שהאיש המתחפש לזכר אגרסיבי אומנם מייצג אותם ואת שאיפותיהם.

גור עשוי עוד לנצח בבחירות האלה, מי יודע, אם כי מספר המאמינים בזה מתמעט והולך. אבל התנהגותו בשנה האחרונה הופכת אותו לחתן טבעי של פרס דיוקנאות החומץ.

דיוקנאות של אומץ

אכן, תנובת החדשות הרעות של אוקטובר 2000 היתה יוצאת-דופן: שקיעת התקוות במזרח התיכון, הטרור האיסלמי נגד ארצות-הברית, התמוטטות מסע הבחירות של אל גור, הטלטלה המפחידה בוול סטריט וכמעט בכל שוקי הכספים בעולם. בימים כאלה קשה למצוא פוליטיקאים הראויים לפרס דיוקנאות האומץ, אבל הנה שני מועמדים שאני חושב לראויים:

חוסני מובארק כמה טוב שהוא צונן חוסני מובארק. כל מי שהתלונן בעשרים השנה האחרונות, במידה של התחסדות, על "השלום הקר" עם מצרים, מוטב שישתדל בכל כוחו לחזור ולבלוע את המילים ההן. וכל מי שהתלונן על גודל ויתוריו של מנחם בגין לאנוואר א-סאדאת, מוטב שייתקף הרהורי תשובה. השלום עם מצרים היה ההישג האסטרטגי הגדול ביותר של מדינת ישראל.

וכל מי שהתלונן על צינתו המופגנת של הנשיא מובארק, מוטב שיחדל להשתטות. הצינה הזו, בניגוד לרומנטיקה ההירואית של סאדאת, היא שאפשרה לו לעצור החודש את שיטפון השנאה והטירוף שאחז את העולם הערבי. בדיוק מפני שמובארק אינו יכול להיחשד באהבת ישראל, הוא היה מסוגל להזכיר למזרח התיכון את הצורך להיאחז בשיירי השפיות הקולקטיבית. מובארק הוא עכשיו צוק גיברלטר, מפתח לא לשלום האזור בלבד, אלא גם לשלום העולם.

לב מי לא זע למשמע המילים הנשגבות ההן של מובארק: "אני לא אניח לאיש להילחם עד החייל המצרי האחרון" (המלים כנראה לא נשמעו בפומבי, אבל צוטטו בדיווחים על ההכנות לפסגה הערבית). הנה גנרל ורודן, שהלמות תופי הקרב אינה משווה לקולו שום חגיגיות, ואינה מביאה אותו להכרזות על "קץ תהליך השלום". הוא אינו משתמש במשבר עצום- הממדים הזה כדי לבסס את שלטונו, כדי לזכות בלגיטימיות מצד קיצוניו ולוחמי הג'יהאד שלו. כמה היה קל לנגן מארשים צבאיים ברדיו קאהיר, כמה קל היה להודיע לציונים ששעתם מתקרבת והולכת. בשעה אחת הוא היה זוכה ביותר אהדה אותנטית מצד הרחוב המצרי ממה שזכה באיזושהי שעה ב-19 שנות שלטונו.

כמובן, הוא לא עשה כן מפני שהוא פציפיסט. הוא לא עשה כן מפני שהוא מעריץ את שיטותיה המגושמות של ישראל בדיכוי מהומות. הוא עשה כן מפני שאין הוא רוצה לקשור את עצמו, את משטרו, את ארצו ואת אזורו בטבורם של קיצונים משיחיים. והוא רוצה להוסיף ולקבל סיוע אמריקני, וסובסידיות מן הבנק העולמי, ודירוג אשראי חיובי מ"סטנדרד אנד פור". אבל טוב מאוד שיש לו סיבות אנוכיות וחומריות לרצות בשלום, קר כאשר יהיה. שלום יהיה בסביבתנו אך ורק אם לאנשים יהיו אינטרסים חומריים לקיים אותו.

ביל קלינטון חבק אותנו בבקשה ביל קלינטון. האיש הזה הוא חידה. הוא מעורר רגשות כל-כך מעורבים, וכל-כך קיצוניים. לפעמים הוא פשוט מעורר תיעוב, לפעמים הוא מעורר הערצה משיחית.

על סף סיום הקריירה שלו, ביל קלינטון יוצא מגדרו כדי להציל את המזרח התיכון מעצמו. הוא עייף, הוא הזדקן במידה מדהימה בשמונה השנים האחרונות, שקיות עיניו השחירו, הוא נראה כמו לא ישן חודשים, הוא עייף ועצוב ולבו כבד. אבל הוא עולה על מטוס באמצע הלילה, ואלהים עצמו לא יפיל אותו ממנו. והוא נוסע אל קצה המדבר, ומנסה לאסוף את השברים. הוא מתבונן בתדהמה בישראלים ובערבים הצורחים זה על זה בחוסר חן (אמנון ליפקין שחק, אולי תשתוק כבר), הוא מתפתה לעזוב אותם לנפשם, אבל הוא נושך את שפתיו, ונשאר. הוא אינו זקוק להרצאות מג'ורג'י לבית בוש על "האינטרסים של אמריקה". הוא יודע שהאינטרס של אמריקה הוא לעזור לבני-אדם להינצל מן התופת שהם יוצרים בשביל עצמם.

הוא עשה כל-כך הרבה שגיאות בשמונה השנים האחרונות, הוא מעד כל-כך הרבה מעידות, הוא הנחיל כל-כך הרבה אכזבות - אבל הוא התגלה במלוא אנושיותו וחמימותו כאשר התייצב מול קורבנות של שנאה ושל מלחמות. הוא הציע להם חיבוק חם. אל יהיה לבכם גס בערכו של חיבוק, אפילו לא בפוליטיקה. הבעות של צער, של ידידות, של עידוד, אינן מעשים רכרוכיים. הן תמציתה של הרוח האנושית.

כמה שאנחנו עוד נתגעגע אל ביל קלינטון, חתן הפרס הפרטי שלנו לדיוקנאות האומץ.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות