הנקראות ביותר

מצב החסה בשטחים

אזורי התעשייה בשטחים נהנו משקט יחסי, מקרקע זולה, מכוח עבודה פלסטיני זול ומהטבות ממשלתיות. עכשיו נוסעים שם לעבודה עם אקדח טעון על הברכיים, לא מצליחים לספק את הסחורה בזמן, ורואים בעצב איך נתח השוק שלהם נתפס בידי מתחרים. חשבון נפש
מתוך "כסף", מוסף סוף השבוע של גלובס

"לפחות דבר אחד טוב יצא לנו מהמהומות האחרונות", אומר בחיוך ממזרי ראש עיריית אריאל הנצחי (18 שנה), רון נחמן. "פתחו לנו הרבה לפני הזמן את האוטוסטרדה הדו-מסלולית, המקצרת באופן דרסטי את הנסיעה בין ראש-העין לאריאל, ללא שום כפר ערבי בדרך, בעיקר לא בידיה, לעשר דקות בסך-הכול. עשר דקות! תבדוק בעצמך".

בדקתי. 16 דקות. כמובן, אם שומרים על חוקי התנועה, אף שלא נראה לי שמשטרת התנועה תציב בזמן הקרוב מכמונת מהירות על היי-וויי חוצה שומרון. גם אם לא עשר דקות, מדובר בקיצור דרך של ממש, המאפשר נסיעה ללא רמזורים מאריאל לנתיבי איילון וצומת גלילות.

כך שאם אתה בעל מפעל באזור התעשייה בברקן, הסמוך לאריאל, האוטוסטרדה היא באמת דבר טוב שצמח לך מהמהומות האחרונות. אבל אם המפעל שלך ממוקם בכל מקום אחר ברחבי יהודה ושומרון, או רצועת עזה, סביר ששום דבר טוב לא יצא לך מאירועי הדמים. רק הרבה כאב-ראש, לקוחות כועסים והרבה מאוד הפסדים כואבים.

האמריקנים עוד יגיעו לברקן

בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנת 1993 ותחילת תהליך השלום עם הפלסטינים, נהנו אזורי התעשייה בשטחים מכל העולמות: גם שקט יחסי, גם כוח עבודה פלסטיני זול וגם הטבות ממשלתיות מפליגות, במסגרת הגדרתם כאזור פיתוח א'. עכשיו אין שקט, עובדים פלסטינים כמעט אינם מגיעים לעבודה, עובדים ישראלים המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק מתקשים גם הם להגיע באופן סדיר, ורק ההטבות הממשלתיות נשארו. בינתיים. "אנחנו עדיין אזור פיתוח א', ואני מקווה שממשלת ברק, שלא עושה שום דבר בשבילנו, לא תיגע בזה", אומר נחמן.

בימים אלה עושה נחמן מאמצים גדולים לשווק את שלב ב' באזור התעשייה החדיש שלו, הממוקם ממש מול אזור התעשייה הצפוף של ברקן, במרחק של כשמונה קילומטרים ממרכז אריאל. בשש השנים האחרונות הוקמו בשטחים שמונה מינהלות לפארקים תעשייתיים: מעלה-אפרים שבבקעת הירדן, פארק אדומים, צפון השומרון, אזור בנימין, אפרת וגוש עציון, קריית-ארבע, אריאל וגוש קטיף.

אזור התעשייה בברקן נחשב מצליח במיוחד, ולא נותרה בו קרקע פנויה לבנייה. עם המפעלים הפועלים שם נמנים יקבי ברקן, בייגל-בייגל, סלטי שמיר, זרועות ברקן, חברת ברקן הנדסה ועוד רבים.

נחמן, שהקים את ברקן בדיוק לפני 18 שנה, מנסה היום לשווק בהצלחה דומה גם את אזור התעשייה החדש. בינתיים הוא מצליח לא רע. שלב א', המשתרע על-פני 450 דונם, נמכר כולו. עד כה הוקמו בו שבעה מפעלים, ושבעה נוספים יוקמו בחודשים הקרובים. שלב ב' ישתרע על שטח דומה, וחלקו אמור להיפתח תוך חודשים ספורים. במרכזו יהיה אזור היי-טק וטלקומוניקציה.

מחירי הקרקע אטרקטיביים. שמאי ממשלתי קבע שדמי ההיוון באריאל יהיו 62 אלף שקל לדונם. אבל מאחר שמדובר באזור עדיפות א', היזם מקבל הנחה בשיעור 69%, ומשלם כ-19 אלף שקל לדונם בלבד.

עבור עלויות פיתוח, נדרש היזם להוסיף 175 אלף שקל לדונם, שגם הם, לטענת נחמן, מהווים 50% בלבד מעלויות הפיתוח. במילים אחרות, עלות דונם לתעשייה באריאל הוא פחות מ-200 אלף שקל. הרבה פחות מעלויות שטח במרכז הארץ - שנחמן מתגאה בעשר דקות נסיעה בלבד המפרידות את ברקן ממנו.

בנוסף, מפעלים שיוקמו שם ויזכו למעמד של "מפעל מאושר", יוכלו לבחור במסלול הטבות על-פי הקריטריונים של מרכז ההשקעות: פטור ממס למשך 10 שנים, או לחילופין מענק בשיעור של 24% מגובה ההשקעה העצמית. העובדים עצמם יקבלו הנחה של 7% במס-ההכנסה, בתנאי שגם יתגוררו באזור.

השאלה היא רק אם כל ההטבות האלה ימשיכו להיות אטרקטיביות דיין, אם לאורך זמן יצטרכו בעלי המפעלים להתמודד עם התקפות ירי, עובדים שלא מגיעים וצירים חסומים תדיר. נחמן, המודע להשלכות האפשריות של האירועים על הנכונות של תעשיינים להגר אל מעבר לקו הירוק, מבקש להיאחז דווקא בפתרון של הסכמי קבע עם הפלסטינים - הסכמים שבעת האחרונה אפילו אנשי שמאל מובהקים מטילים ספק באפשרות השגתם.

"לי יש תוכניות פיתוח משותפות עם ערביי הסביבה יותר מלכל ממשלות השמאל, ואני רודף שלום בדיוק כמו כל השמאלנים", אומר נחמן. "אני רק מקווה שבמסגרת ההסכמים הסופיים עם הפלסטינים יוחלט שאנחנו, אריאל, לא נחשבים יותר ל'גדה מערבית', ואז נוכל להביא לכאן, אינשאללה, את כל חברות ההיי-טק האמריקניות הגדולות, שהיום יושבות על קרקע יקרה בהרצליה".

למה הן עדיין לא כאן?

"בגלל האיסור המגוחך שהטילה ממשלת ארצות-הברית על חברות אמריקניות לסחור עם יהודים המתגוררים בשטחים. בשכם ורמאללה כן, באריאל לא. אפילו מקדונלד'ס אין לנו".

צרות בצרורות (של קלצ'ניקוב)

זר כנראה לא יוכל להבין זאת. פחות מיממה לאחר שבצומת הסמוך הופעל מטען צד נגד אוטובוס גדוש נשים וילדים תושבי גוש קטיף; שעות ספורות לאחר שעמדה של צה"ל במרחק 25 מטר מהם רוססה בצרור ארוך מרכב נוסע; שעתיים לפני שצרור דומה נורה לעבר מכוניתה של ישראלית שנסעה עם בנה הפעוט בכביש הסמוך; ויממה לפני שפלסטינים השליכו בקבוקי תבערה לחצר סמוכה, שבנס (הכול שם בגדר נס) לא פגעו באיש - מפזזים ילדיו הקטנים של אליעזר ברט וחבריהם בקולי-קולות על קורקינט חדש, כאילו מדובר בפרבר מנומנם בשולי תל-אביב, ולא ברחבת הכניסה ליישוב המבוצר כפר דרום, שבעומק רצועת עזה, המוקף מכל עבר בבתים צמודים-כמעט של תושבי דיר אל-בלאח.

אבל בשונה מילדיו, אליעזר ברט מודאג. ברט, בן 36, תושב כפר דרום זה 13 שנה ומנכ"ל המפעל המקומי המשגשג "עלי קטיף", אינו משדר "עסקים כרגיל", משום שבימים אלה הם באמת אינם כרגיל.

את מפעל עלי קטיף, המצויד במילה האחרונה בתחום הטכנולוגיה, ואשר לפני כשנתיים עבר למשכנו הנוכחי על שטח של כ-4,000 מ"ר בקצה כפר דרום, מנהל ברט מיומו הראשון, לפני כ-11 שנה. המפעל, שבבעלות מכון תורה וארץ, הוא הגדול ביותר בגוש קטיף.

הוא רכש לעצמו מוניטין רב בשיווק ירקות-עלים, בעיקר חסות למיניהן, המגודלים ללא חומרי הדברה וללא חרקים, האסורים למאכל על-פי ההלכה. התוצרת הייחודית, המופקת בתנאים מחמירים, הלכתיים וטכנולוגיים, על-ידי כ-40 מחקלאי גוש קטיף, מיועדת בעיקר לציבורים חרדיים בארץ ובחו"ל, אבל גם חילונים נמנים עם חסידיה, חרף המחיר הגבוה יחסית, בעיקר מטעמי היגיינה.

לעלי קטיף גם קווי ייצור "חילוניים" מובהקים, בדמותם של ירקות מצוננים, חתוכים ומוכנים לסלט, הנמכרים תחת שם המותג "חסלט". תוצרת זו משווקת בין השאר לשטראוס, לקו-אופ צפון ולקו-אופ ירושלים, לרשתות כבורגר-ראנץ', סמי בורקס, נאפיס וקפולסקי ולבתי-מלון.

השנה, שנת שמיטה, חשיבות המפעל עולה עוד יותר בעיני לקוחותיו החרדים, לאחר שקיבל היתר נדיר, חתום בידי שמונה רבנים ופוסקים, המאפשר לו להמשיך לגדל ולשווק את תוצרתו. לכן הצטיירה שנת 2000 בראשיתה כוורודה במיוחד. תחזית שהוכנה דיברה על מכירות בהיקף של כ-15 מיליון דולר, לפחות. בקיץ היה נדמה שהמכירות יהיו אף גבוהות יותר, לאור הביקוש העצום.

ואז הגיע ראש השנה ואיתו אינתיפאדת אל-אקצא. המציאות הביטחונית, שמעולם לא היתה פשוטה שם, הידרדרה לשפל שכמוהו לא הכירו בגוש קטיף, על 17 יישוביו, מאז שהוקם לפני כ-30 שנה.

בעקבות אירועי הירי, תושבי הגוש אינם מורשים לצאת לשדותיהם לקטוף את תוצרתם ללא ליווי צבאי צמוד - וממילא אין מי שיקטוף אותה, מאחר שנאסר להעסיק את מרבית הפועלים הערבים שעשו זאת עד כה, והפועלים התאילנדים הלא-רבים אינם עומדים בעומס. התנועה בכבישים מתבצעת תחת הגבלות חמורות, לרבות בכביש הגישה למחסום צה"ל בכיסופים - עורק התנועה העיקרי לתחומי הקו הירוק - וסחורות חקלאיות רבות "נתקעות" ואינן עומדות בלוח הזמנים.

כלי רכב נעים רק לאור היום, רק בשיירות, במרבית המקרים בליווי רכב ממוגן של צה"ל, שלא תמיד בנמצא - מה שמפריע עוד יותר לניידות. כל אירוע פח"ע (וכמוהו יש רבים מדי יום, הרבה יותר ממה שמדווח בתקשורת) מטיל מיד עוצר פנימי, אין יוצא ואין נע.

על רצפת משרדו של ברט מונח בגלוי רובה אמ-16, עם מחסנית טעונה. אחר-כך יתברר שהרובה שייך לעובד אחר, ושלברט יש אקדח משל עצמו, שבלעדיו אינו זז. בקצה המפעל מתנוסס מגדל שמירה ממוגן של צה"ל, דגם 2000, שמקלעים מבצבצים מחרכיו. את גג המפעל עצמו גידר צה"ל בלוחות פלדה בגובה אדם, והתקין חרכי-ירי לצלפים, על כל צרה שלא תבוא. והצרות שם באות בצרורות. בעיקר של קלצ'ניקובים.

ככה אפשר לנהל עסקים?

ברט: "אני מצפה שהממשלה תעשה מה שהיא צריכה לעשות, ובעיקר תאפשר לצה"ל לפעול במלוא יכולתו, כפי שהוא מסוגל. שתפסיק להכניס מקלות בגלגליו".

מה ההתעקשות? אתה הרי יכול להעתיק את המפעל חמישה ק"מ מערבה, לתחומי הקו הירוק, והכול ייראה אחרת.

"לא יעלה על הדעת".

את מי מעניין שיורים כאן

הירידה הדרסטית בכמויות התוצרת החקלאית הנקטפת וחסימת עורקי התנועה הורידו את פעילותו השוטפת של עלי קטיף ב-50% ויותר. אם המצב לא ישתפר, הירידה בהיקף הפעילות תגיע בקרוב ל-60% - הפסד ישיר של הכנסות של חצי מיליון דולר בשבוע. עד כה מסתכמים ההפסדים הישירים מאובדן הכנסות בשני מיליון דולר לפחות - מכה אנושה למפעל, הפועל גם בעתות שגרה בשוק צפוף ותחרותי.

חלק מההפסדים הכבדים של עלי קטיף נובעים מהצורך להמשיך ולהעסיק את 130 עובדי החברה במפעל שבכפר דרום ובמחסנים ברחבי הארץ - אגרונומים, מקדמי מכירות, ספקים, פועלים, אורזים ונהגי משאיות - חרף הירידה החדה בפעילות. כ-40 מהעובדים הם תושבי גוש קטיף ו-30 הם תושבי העיירות אופקים ונתיבות הסמוכות. לא פעם נתקעים עובדים אלה בדרך לעבודה או ממנה בשל אירוע ביטחוני, והמפעל נדרש לשלם להם שעות נוספות בשל כך, למרות שלא עבדו בפועל.

אלא שההפסד העקיף גדול אף יותר: מתחריו של המפעל, בעיקר בענף הירקות המצוננים, מנצלים את היעדרותו מהמדפים ומנסים לתפוס את מקומו. "אני משתגע", אומר דודי אברמוביץ', הסמנכ"ל. "כל בוקר מצלצלים אליי משטראוס, סמי בורקס, בורגר-ראנץ' ומאיפה לא, ושואלים אותי בזהירות, 'דודי, מה קורה עם הירקות שלך, למה הם עוד לא אצלנו'.

וכל בוקר אני עושה שמיניות באוויר כדי לספר להם סיפורים, למה אני לא יכול לספק את הסחורה למרות כל ההתחייבויות".

ואיך הם מגיבים?

"בינינו, מה אכפת להם מהסיפורים שלי, שיורים לנו מעל לראש ולפעמים גם נמוך יותר. נכון שהם שומעים חדשות ומעודכנים במה שעובר עלינו, ונכון שהם אוהבים מאוד את התוצרת שלנו ומשתדלים לשמור לה אמונים, ונכון שחלק גדול מהם גם מסמפטים אותנו על בסיס אישי או אפילו אידיאולוגי - אבל הפעילות העסקית נמשכת כרגיל, יש להם לקוחות משלהם ואינטרסים מסחריים משלהם, והם חייבים ירקות משובחים, עכשיו ומיד. אז עם כל הצער הרב שהם חשים כלפינו, הם עוברים לאט-לאט לעבוד עם ספק אחר.

"עבורי, 'ספק אחר' זה הסיוט הנורא מכול. עמל של שנים, להפוך לספקים בלעדיים של לקוחותינו, יורד לטמיון. גם אם יום אחד יירגע המצב ונחזור למלוא פוטנציאל הפעילות, הלקוחות שלנו כבר לא יזרקו את המתחרים, שהוכנסו בהיעדרנו. את המכה הזאת אני כואב כבר מעכשיו".

אתם מוקפים בכמעט מיליון פלסטינים. נראה לך שבסביבה כזו תצליחו לחזור ולנהל עסקים באופן נורמלי?

ברט: "תתפלא, היה פה דו-קיום פעם".

אולי היה, עכשיו איננו.

"אני מודה שלא סביר שהוא יחזור, לא בטווח הנראה לעין ולא בסגנון הישן. רבים מערביי האזור התפרנסו אצלנו בכבוד. יותר מזה, פעם, כשהייתי נשאר בבית ללא חלב, הייתי קופץ בלי בעיות למכולת ממול, בדיר אל-בלאח. זו היתה המציאות הטבעית שלנו. וכשרציתי לבנות סוכה, נסעתי למסגר ברפיח והוא בנה לי. הוא התפרנס ואני נהניתי והכול היה נחמד וטוב. גם אירחתי ערבים מהאזור אצלי בבית בלי בעיות.

"אני חושב שגם היום יש שם ציבור מאוד גדול שהיה שמח לחזור לימים ההם. אני מוכן להפגיש אותך עם ערבים מהסביבה שיגידו לך כמה הם אוכלים את הלב ואת הקישקע בגלל המצב. אבל, לצערי, הקיצונים השתלטו על חייהם והם שמכתיבים את הטון. במו ידינו חילקנו להם נשק, בתוקף הסכמים בלתי סבירים, ועכשיו הם יורים עלינו מהנשק הזה גם בכפר דרום וגם בגוש קטיף וגם בגילה שבירושלים".

בכפר דרום, המוקף גדרות כפולות ועמדות שמירה של צה"ל, מתגוררות 40 משפחות, כולן ברוכות ילדים. בסך-הכול כ-280 נפש - ממוצע של כשבע נפשות למשפחה. "אני לא ישן טוב בלילה", מודה ברט, ומוסיף שהוא שם את מבטחו בריבון עולם. יש לו שבעה ילדים. הגדול חגג בר-מצווה לפני חודשיים, הקטנה בת שמונה חודשים. "ההרגשה שלי מאוד רעה. יורים עלינו בדרכים ויורים עלינו בבתים. מה אתה חושב, אני לא מפחד?"

אתה נוסע הרבה בארץ, רואה חיים אחרים. לא עובר לך לפעמים בראש לעבור ליישוב שקט במרכז הארץ, או אפילו לחזור למושב כפר מיימון שבו גדלת?

"חס וחלילה. אשתי מבת-ים, על גבול יפו. תמיד נהגתי לומר שגורלו של כפר דרום קשור קשר אמיץ עם גורלה של בת-ים. אמרתי שאם לא ניאבק על גוש קטיף וכפר דרום, הסוף יהיה שניאלץ להילחם על בת-ים. היו שצחקו לי. היום איש אינו צוחק, לאור מה שקרה ברחוב יפת ביפו, מטר וחצי מבת-ים".

תאילנדים במוניות נוסעים לבלות בעזה

מחוץ לתחום המוגן יחסית של כפר דרום ממוקמות ארבע החממות החכורות של עוז לב-רן, שבהן הוא מגדל חסה, שמיר וצמחי תבלין, המשווקים לעלי-קטיף. הגישה לחממות נעשית באמצעות כביש משובש, לא מאובטח, שפיתוליו הרבים והצמחייה העבותה שלצדיו מקנים לנוסע תחושה מוחשית מאוד של איום. לב-רן, בן 24, לשעבר קצין בסיירת גולני ובחור המצטייר כעשוי ללא חת, אינו לוקח שום סיכון: לחממות הוא נוסע כשאקדח טעון מדגם "גלוק" 9 מ"מ מונח על ברכיו.

החממות עצמן מגודרות ומוגנות בשתי עמדות שמירה חדשות של צה"ל. את מרבית עבודת הקטיף עושים עובדים תאילנדים, שגם מתגוררים במקום, וכמה פועלים ערבים ותיקים. מסתבר שהתאילנדים לא ממש מעורים בפרטיו של הסכסוך היהודי-ערבי המקומי, והם ממשיכים לנסוע חופשי-חופשי לעזה, במוניות צהובות מקומיות, לקניות או לבילוי.

לב-רן הוא בן מושב גדיד שבגוש קטיף, הבכור מבין שישה אחים ואחיות. ההורים וכל אחיו דתיים. הוא עצמו הסיר את הכיפה, אבל "ממשיך להכיר בקיומה של ההשגחה", כלשונו. הוא נשוי לצעירה דתית מרמת-גן ("על גבול בני-ברק"), קדרית במקצועה, ואינו מוצא כל סתירה בין אורח חייהם הדתי והמחמיר של הוריו ואחיו, לבין דרכו העצמאית החדשה.

החקלאות טבועה בעצמותיו וגם מפרנסת אותו היטב: הוא עובד קשה, אבל מגיע למחזור מכירות של כמיליון שקל בשנה, עניין של כ-80 אלף שקל בחודש. כ-35 אלף שקל בחודש הוא מוציא על שכר עבודה לפועלים תאילנדים וערבים (השומרים לו אמונים ומתייצבים לעבודה כרגיל, חרף האירועים), ו-20 אלף על הוצאות גידול שונות, כך שבידיו נשארים, בחישוב גס, כ-30 אלף שקל בחודש, לפני מס. לא המון, אבל גם לא רע, בטח בשביל בחור צעיר בראשית דרכו העסקית.

בשל שנת השמיטה, הגידולים עצמם נעשים בעציצים, שמתחת להם פרוסות יריעות ניילון עבות, המנתקות אותם מהקרקע. כל זה בתוך חממות אטומות לחרקים, דבר המוסיף לאווירה החמה ממילא עשר מעלות צלזיוס לפחות, ומזניק את הטמפרטורה הפנימית עד ל-40 מעלות.

אתה מסתובב כאן כמעט לבד, בלב אזור ערבי עוין. הסיכון לא גבוה מדי?

"תתפלא, אני מרגיש כאן בטוח לגמרי. אני מכיר את השכנים שלנו ואת הפועלים שלנו, לא מהם תצמח הרעה. אני הפרנסה שלהם. מי שרוצה שיהיה לו מה לאכול בבית, בא לעבוד אצלי. אנחנו תלויים זה בזה, בלי פוליטיקה ובלי מחלוקות שברומו של עולם".

לא עדיף להסתכן כמקובל אצל בני גילך, במסע תרמילים מסביב לעולם?

"אני מתכנן".

גם לתאילנד?

"גם".

תוכל לבקר שם את הפועלים שלך.

"בדיוק. כמה מהם הבטיחו לי לקבל אותי כמו מלך".

עושה רושם שהם אוהבים אותך.

"מה הפלא, אני הופך אותם לעשירים במושגים של תאילנד: הם חוזרים לשם עם מספיק כסף כדי לקנות אדמה ובית ולהתחיל חיים של ממש".

מה פתאום חקלאות בעידן ההיי-טק? לא מרגיש מיושן?

"אבא שלי אומר שחקלאות היא לא עיסוק, היא מחלה, ואני מסכים עם כל מילה. אני אוהב את זה. תראה, השתיל הזה של הכוסברה הוא כמו ילד. אתה שותל אותו, מדשן, משקה, ומקווה שיצמח לתפארת. אשכרה".

חקלאות זה נחמד, אבל יורים כאן יום ולילה. למה לא להסתלק מהתופת ולהקים משק חקלאי באזור שקט, בגליל למשל?

"בגליל? אזור שקט? אתה לא שומע חדשות? החקלאות היא שהקימה את הארץ הזאת והיא שהגנה על המדינה 52 שנה. איפה שהיתה חקלאות משגשגת, בסוף היה גם שלום. ככה היה בעמק בית-שאן, ככה בעין-גב, ככה בגליל וככה בסוף יהיה גם כאן, ממש כאן, מטר וחצי מדיר אל-באלח".

הבנקים אינם דורשים יותר ביטחונות

בקצה אזור התעשייה הכמעט שומם של קריית-ארבע ממוקם מפעל המיצים "פריפר" (Prifer). כ-16 סוגים שונים של מיצי פירות טבעיים מיוצרים במפעל, המתפרש על כ-2,000 מ"ר, במרחק 15 מטרים מבתיה של חברון, ופחות מ-100 מטר מהמסגד השכונתי. יממה לפני ביקורנו רוססה חצר המפעל בצרור ארוך, שנורה מגג סמוך. איש לא נפגע. אחד העובדים היהודים דיווח שכדור שרק ליד אוזנו.

את המפעל הקים לפני כשנה וחצי ומנהל עד היום ארז ריבקין, בן 27, שנולד וגדל בקדומים שבשומרון. אביו הוא נחמן ריבקין, אל"מ במיל', מבכירי סיירת מטכ"ל לשעבר וממקימי ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ביישובים היהודיים בשטחים.

היום מתגורר ריבקין בשכירות (250 דולר בחודש) בקריית-ארבע, יחד עם אשתו שימרית, בת המקום. עדיין אין להם ילדים. ריבקין, קצין לשעבר בסיירת מובחרת, אינו בעליו הראשי של המפעל, שנבנה בהשקעה של אנשי עסקים יהודים המתגוררים באירופה - כ-100 אלף דולר הושקעו במבנה, וסכום דומה ברכישת מכונות סחיטה מאיטליה - אולם גם הוא השקיע בהקמתו הרבה כסף אישי שחסך.

לא רק כסף השקיע ריבקין במפעל: הוא עובד בו מדי יום משעה שלוש וחצי לפנות בוקר ועד סמוך לחצות. "טוב, מה כבר יש לכם לעשות פה חוץ מלעבוד? אין כבלים, אין בית-קפה, אין בית-קולנוע", אני מקנטר אותו, והוא מהנהן בראשו.

גם ריבקין, בדיוק כמו לב-רן מגוש קטיף, הסיר את הכיפה מעל ראשו. אין לו הסבר נחרץ לכך, בכל אופן לא מול רשמקול פתוח, אבל גם הוא אומר שאין הדבר מעיד על כך שנפגמה אמונתו בקיומה של השגחה עליונה.

השגחה או לא, גם הוא נע דרוך בשטחים, כשאקדח טעון בהישג יד. שמשת החלון הקדמי במכוניתו מנופצת, תוצאה של אבן שנזרקה לעברו על-ידי ערבי ב... צומת פורדיס, למרגלות זכרון-יעקב, במוצאי יום הכיפורים. צחוק הגורל.

מאז ראש השנה נזרקים לחצר המפעל בקבוקי תבערה ואבנים, בעיקר בשעות החשיכה. צה"ל מיקם בקרבת מקום עמדה שאמורה לספק ביטחון-מה לעובדים. ארז מספר שלפחות פעם ביום הוא שומע כדורים שורקים, אם לא ממש בשטח המפעל שלו, אז לפחות בסביבה.

ככה אפשר לנהל עסקים?

"מצלצלים אליי מאירופה בעלי המפעל, מבוהלים ממה שראו בטלוויזיה, ושואלים בקול לא רגוע במיוחד, 'ארז, מה קורה'. אני עונה להם, 'חבר'ה, תירגעו, לא קורה כלום'. ובאמת, מה שקורה מעבר לשער לא מעניין אותנו: אנחנו עובדים מסביב לשעון, אנחנו מייצרים, אנחנו מתפרנסים ואנחנו מאפשרים לאחרים להתפרנס.

"אפילו שאני יכול לצמצם הובלות, בכבישים הלא-מי-יודע-מה סימפטיים, אני לא מצמצם, כי אני דוגל בהמשך חיים בשגרה, כאילו בחוץ לא קורה כלום. אחרת אין לי זכות קיום, אין לנו זכות קיום. וזה מדויק בדיוק כפי שזה נשמע".

איך מתייחס אליך הבנק בימים אלה? דורש יותר ביטחונות?

"אנחנו עובדים עם סניף בנק לאומי בהרצליה, ולא שמתי לב שהתעוררה אצלם איזו דאגה מיוחדת, פרט לדאגה טבעית לשלומי האישי".

גם השכנים עוד ישתו מיץ מקריית ארבע

פריפר הוקם לפני שנה וחצי. הוא פועל בטכנולוגיה אמריקנית חדישה, המאפשרת לשאוב את המיץ מהפרי באמצעות ריסוק חלק מהקליפה, בלי שלזו תהיה השפעה כלשהי על טעמו, ובעיקר בלא שתוסיף לו מרירות. המפעל מייצר היום כ-200 אלף ליטר מיץ בחודש, ויכול להגיע לתפוקה של 600 אלף ליטר. מחזור המכירות שלו הוא כ-600 אלף שקל בחודש. הציפיות הן להכפיל את ההיקף עד סוף השנה.

התוויות שעל בקבוקי המיץ נושאות הכשר כפול. הן של הבד"ץ והן של הרב דוב ליאור, רבה של קריית-ארבע, שהתפרסם בעבר בשל התבטאויותיו הקיצוניות נגד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. ובכל זאת, על התוויות לא מצוין שהמפעל ממוקם בקריית-ארבע. התוויות נושאות כתובת סתמית, תא דואר בירושלים.

מתביישים בכתובת האמיתית?

"מסיבות שונות החלטנו שלא לציין שאנחנו מקריית-ארבע", עונה-מתחמק ריבקין. "אבל אנחנו לא מסתירים את זהותנו. עובדה שבחרתי לארח אותך בגלוי, דווקא כאן".

ובכל זאת, קריית-ארבע בולטת בחסרונה על התווית.

"מי שצריך לדעת מאיפה אנחנו, יודע. מצד שני, אני לא מנסה דרך המוצר הזה להטיף להתיישבות בקריית-ארבע. המטרה היא להקים עסק כלכלי, מנותק מכל אידיאולוגיה. אני לא רוצה למתג את המוצר כמוצר של קריית-ארבע".

היום משווקת רוב הסחורה לציבור הדתי, בעיקר בבני-ברק ובירושלים, עם פזילה גדולה לעבר השוק החילוני, כולל המוסדי. מרכז ההפצה הראשי של החברה ממוקם באזור התעשייה תלפיות בירושלים. מערך השיווק מבוסס במידה רבה על מכירה מדלת לדלת, ללקוחות קבועים. "מסיבות שונות, לא הצלחנו עדיין לחדור לכל רשתות השיווק", מנמק ריבקין.

הפירות שמהם מופק המיץ מגיעים מכל חלקי הארץ: החל מרצועת עזה, דרך מרכז הארץ ועד הגליל. התנועה בקטע שבין ירושלים וחברון נעשית בימים אלה רק לאור היום, וגם היא איננה נחשבת בטוחה.

בעצם, יכולתם להקים את המפעל גם בתחומי מדינת ישראל. הרי שום פרי אינו גדל דווקא בסביבה, וממילא אתם לא מעסיקים ערבים. רק תאילנדים.

"באנו לכאן מסיבות אידיאולוגיות. נכון, חשבנו להקים את המפעל באלקנה, חמש דקות מפתח-תקווה, שגם היא נמצאת בתחומי יש"ע, אבל איננה נהנית מהטבות כשל קריית-ארבע (בשל קרבתה לקו הירוק, י' ל')".

ואכן, קריית-ארבע מוגדרת אזור עדיפות א', ופריפר מוגדר מפעל מאושר. הוא קיבל מהמדינה מענק בסך 25% מהשקעות בעליו ברכישת ציוד טכנולוגי, וממשכורות העובדים מנוכה מס-הכנסה מופחת - 7% פחות ממהמס בתחומי הקו הירוק. הטבות כספיות נוספות קיבל המפעל מהסוכנות היהודית.

חרף המצב הפוליטי-ביטחוני, ריבקין אופטימי ביחס להצלחה הכלכלית. "אנחנו תופסים היום 5% משוק המיצים הטבעיים בארץ, ומקווים שעד סוף השנה נכפיל את חלקנו", הוא אומר.

למה שלא תמכרו לשני מיליון תושבי השטחים הערביים?

"בשלב זה לא יקנו תוצרת שלנו".

והמדינות השכנות?

"לא יכול לפרט, אבל אנחנו נמצאים במשא-ומתן מתקדם עם מדינה ערבית שכנה, שתשמח לשתות מיצים טבעיים מתוצרתנו".

והם יודעים שאתם מקריית-ארבע?

"כן, הם יודעים".

"הוצאתי מזומן וחילקתי לעובדים"

יום אחד, לפני עשר שנים, החליט התעשיין ישראל טויטו מהרצליה שהוא רוצה להתפתח מעבר למפעל העץ שלו, שהיה בתחומי הקו הירוק. הוא בדק אופציות שונות, בין השאר בעפולה, ולבסוף בחר בברקן, בעיקר בשל הקירבה למרכז הארץ וההטבות שקיבל. פוליטיקה ואידיאולוגיה לא עניינו אותו. רק ביזנס.

הוא הקים את "טויטו פלסט", מפעל משגשג לייצור אביזרים משלימים מפלסטיק למערכות מיזוג-אוויר, ש-20% מתוצרתו מיוצאים לאירופה וארצות-הברית. מחזורו, לדברי מנהליו, עשרות מיליוני שקלים בשנה, ובימים כתיקונם הוא מעסיק 120 עובדים, כמחציתם תושבי השטחים. מרבית האחרים עולים (בעיקר עולות) ממדינות חבר-העמים, תושבי אריאל.

משרדי המנהלה והמכירות של המפעל ממוקמים באזור התעשייה סגולה שבפתח-תקווה.

המהומות והסגרים שמטיל צה"ל בשטחים צמצמו את מספר העובדים בחצי. הערבים אינם מצליחים להגיע, היהודים נמנעים מלהגיע מאריאל הסמוכה בגלל החשש מנסיעה בדרכים. תפוקת המפעל נפגעה קשות וירדה לכ-30% מהתפוקה הרגילה. ההכנסות צנחו בהתאם.

למרות הקשיים, עובדים פלסטינים לא מעטים מגיעים בכל זאת למפעל ועובדים כרגיל. מדובר בעיקר בוותיקים, העובדים עם טויטו שנים ארוכות, חלקם כבר בתפקידים בכירים. אחד מהם, למשל, המתגורר ליד רמאללה, משמש היום כמנהלו הישיר של קצין צעיר שהשתחרר לפני שבועיים מצה"ל, לאחר שירות ממושך בשטחים. טויטו מעיד שהיחסים ביניהם חמים.

אירועי התקופה האחרונה לא גרמו לך להרהור מחודש ביחס לכדאיות ההשקעה בשטחים?

טויטו: "לא, הם רק חידדו את הדילמות".

איך היחסים עם הפועלים הפלסטינים?

"הדוקים. לפני כמה חודשים החלטתי לארגן סוף-שבוע במלון באילת לכל עובדי המפעל. התעקשתי שגם העובדים מהשטחים יגיעו, והם אכן הגיעו. בחיים לא היו במקום כזה. מה שאני רוצה לומר הוא שהיחס שלי לכולם הוא שוויוני. לכן אני כואב את המצב.

"תראה את שולחנות העבודה. רובם ריקים. אין פועלים, אנחנו לא מצליחים לעמוד בלוחות הזמנים שהתחייבנו עלהם בפני הלקוחות שלנו. האמינות שלנו בעיניהם נפגעת קשות. פה ושם אנחנו מצליחים להסביר שזה לא תלוי בנו, אבל ברור שלאורך זמן הפגיעה בנו תהיה קשה מאוד. הרי הלקוחות שלנו, בארץ ובעיקר בחו"ל, לא בדיוק יחכו לנו עד שנתעשת. חסרים מתחרים שלנו שיקפצו על המציאה?"

טויטו מתחבט בקושי נוסף בימים אלה. תוצרת רבה שלו נמכרת בשטחים, לערבים מקומיים, ותמורתה קיבל המחאות של בנקים בשטחים. אלא שהבנקים אינם ממהרים לכבד אותן, מנימוקים שונים. כך או אחרת, כסף הוא לא רואה, והדבר מסב לו נזק כספי כבד. "אבל בסך-הכול הם קליינטים טובים, ואתה בהחלט יכול לעשות איתם עסקים", אומר טויטו, "אלה רק האירועים האחרונים שהכניסו את כולנו למערבולת".

מנהל המפעל של טויטו בחמש השנים האחרונות הוא עמי ולצ'יק, קיבוצניק מנען. בלילות מתוחים במיוחד הוא נשאר ללון במפעל, בין השאר מחשש שיהיה מי שינסה להתנכל לעובדיו. במפעל שכן פרצה לא מזמן שריפה, שנגרמה ככל הנראה על-ידי ערבים מכפרים סמוכים. "המתח מרחף כל הזמן באוויר", הוא אומר. "מעולם לא היינו בסיטואציה דומה בעבר".

"גם בהרצליה אנחנו מתוחים", קוטע אותו טויטו. "לא רק בברקן. כשהבן שלי הולך שם לחבר, אני לא נרגע עד שאני לא שומע שהוא הגיע אליו בשלום וחזר ממנו בשלום. ברקן ואריאל אינם יוצאים-מן-הכלל מבחינה זו".

"בקיבוץ שלי לא מבינים למה אני ממשיך לנסוע למרכז השטחים", אומר ולצ'יק בחיוך. "הם חושבים שהאדמה כאן בוערת".

והיא לא?

"לא. עוד לא".

אתם חשים מאוימים ברמה האישית?

טויטו: "אני מרגיש שפגעו בביטחון העצמי שלי. אין לי בעיה לנוע כאן בדרכים, אבל הבעיה מורכבת ועמוקה יותר. חבל, חבל על הדרך הארוכה שעשינו כדי ליצור איזשהו דו-קיום, ועכשיו הכול עלול להתפורר. חבל, פשוט חבל.

"המפעל שלנו מבוסס על דו-קיום אמיתי. אנחנו מפרנסים 50 משפחות של ערבים, והמהומות ממיטות עליהם רעב. מקום העבודה הזה חשוב להם, והם חשובים לי. אומר לך משהו: לפני כמה ימים הלכתי לבנק, משכתי סכום כסף גדול במזומן וחילקתי אותו בין העובדים הערבים, כדי שגם אם ייתקעו בבית ולא יצליחו להגיע אלינו לעבודה, יהיה להם בינתיים כסף לאוכל. עשיתי זאת כאות הערכה להם. מה אתה מסתכל בי ככה? כן, עשיתי את זה למרות כל אירועי הימים האחרונים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות