קודם-כול, ברכות על הגשם שניתך במלוא עוזו, הודו ויופיו ממש עכשיו, בעת הכנת
הרשימה. ומי ייתן לנו גשם אבסולוטי כזה יום יום, שעה שעה. כי תחשבו על זה,
גשם אולי לא יעשה שלום, אבל יקרר וירטיב קצת, אולי גם את המצב.
אם כך, תקליט החורף הראשון שלנו השנה הוא החדש של הגיטריסט, המלחין והזמר-לעתים
ג'ורג' בנסון. למעשה, האלבום כבר לא חדש, חצי שנה בשוק הבין-לאומי. לארץ הוא
הגיע באופן רשמי רק באחרונה, ובדיוק בזמן בשביל לשים באוטו את התמהיל הקריר
והמצועף הזה של ג'אז קל, על גבול האיזי ליסנינג, צלילות גיטרה א-לה ווס מונטגומרי,
ויציאות גרוב לטיניות, כמו שלטיני צריך להיות.
לשים באוטו את Absolute Benson, זה אומר שחייבים לקפוץ העירה לקנות כמה דברים
ולהריח את הגשם על הכביש. להישאר כל הערב ליד החלון בעונה הזו, עם התקליט הזה
ברקע, זה אומר שנכנסים לשפעת רומנטית קשה. ללכת לישון עם המוסיקה הזו, זה אומר
- או לה לה לה...
שום דבר חדש בתקליט הזה, מצד האיש שאגף שלם במוסיקה הפופולרית רשום (גם) על
שמו. במהלך קריירה מצליחה, שנמתחת על 46 שנה, בנסון מנגן פנטסיה אורגנית, שמכליאה
ג'אז פיינשמקרי עם פופ מצעדים דיסקוטקי, בעיסת גטו מצוחצחת, בסאונד ובאיכות
הנגינה המוקפדת של המרטיני, שנשות המיליונרים אינן מעזות לחלום עליו.
זה הצליל של סמטה עזובה והצליל שרוחשות הספות של בית-המלון היוקרתי. זה רחש
השתיקה של המוסלמים הסופים ואנחת החרמנים. מקור ההשראה שלו הוא גיטריסט הג'אז
הענקי ווס מונטגומרי. אבל הוא עצמו, הילד המחונן מפיטסבורג, התחיל את דרכו
בשואו ביז, כאנטרטיינר של מועדוני לילה מקומיים.
ממונטגומרי בנסון ירש את ההקפדה הכמעט קלאסית על סאונד הגיטרה הממושמע שלו,
ואת קרירות-העד של ההבעה המוסיקלית שלו. ממועדוני הלילה בנסון סחב איתו כנראה
את הטריקים שעשה ב-breezin (אלבום המופת שלו מ-1976), אלבום הג'אז הראשון אי-פעם
שמכר מיליון עותקים.
כמו למשל הטריק של לשיר לייב עם סולו הגיטרה המתפתל שלו. "אנחנו היינו באולפן
עם הלהקה", הוא מזכיר, "והתחלתי לשיר עם הגיטרה בדיוק את התווים, וכולם פרצו
בבוז גדול".
"בריזין" (שכולל את העיצוב השמיימי של בנסון ל"מאסקרייד" של ליאון ראסל, ובאמת
אם אתם אוהבים את מה שבנסון עושה - רוצו בשלוליות להשיג את התקליט), הפך לפתע
את גיטריסט הג'אז, הנחשב לפיגורת פופ שיש להתחשב בה. בשנים שאחרי, בנסון זז
עוד יותר לכיוון התעשייה, ונהנה ממספר להיטי דיסקו-נשמה (Give Me The Night)
מצליחים.
אבל את המעמד המיתולוגי שלו כדמות יסוד בהתפתחות המוסיקה המודרנית, בנסון קיבל,
כך נדמה, רק לפני משהו כמו עשר שנים. ובעצם, בלי מעשה מיוחד מצדו. זה קרה עם
התחייה של המוסיקה האפרו-אמריקנית המסורתית (פאנק, ג'אז קל, נשמה) בדיסקוטקים
של אירופה.
וכך, במהלך שנות ה-90, הקטלוג של ג'ורג' בנסון - קריר, מהוקצע, נקי, גרובי-אבל-איזי,
הפך ל"מאסט" בשביל דיג'ייז מודרנים אנינים, כמו בשביל מסמפלי היפ-הופ ואסיד
ג'אז משני עברי האטלנטי.
בנסון, אם כן, מגיע לאלבום האחרון הזה, "אבסלוט בנסון", במעמד של דון. וזה
מתלבש עליו כל-כך טבעי. הנה, בסט המולטימדיה שקיבלתי עם הדיסק כלול וידיאו
שצולם במהלך הקלטות האלבום. ג'ורג' בנסון, רחוץ ומטופח, שולט בנגני הצמרת שאיתו
ככה קל. שולט במבט נינוח, שולט בחיוך, אם אתם מבינים אותי.
ואז הוא יוצא לסולו. ופתאום המבע משתנה, מתקלף. הראש למעלה לכיוון נקודה אלמונית
בשמים, ואז עולה החיוך הטראגי של הדוד תום. נגמר הסולו, בנסון מתעשת. לרגע
מבוכה, ואז הוא שוב חוזר לחיוך היצוק בבטון-מזוין הזה של הדון. ובין חיוך לחיוך
זורם לו התקליט החדש של בנסון.
הוא נמצא בשליטה מלאה. פה הוא משתף פעולה עם ליטל לואי וגה, ועם קנדי "דופ"
גונזלס ("מאסטרס את וורק") ברימייק חצי לטיני וסוחף של "דה גטו", שם הוא נכנס
לצלילת ווס מונטוגמרי, או מלהטט בטריק שירה וגיטרה, או מתכנס לג'אז בתימלון
של מיליונרים. או שלרגע החיוך של הדון מתקלף ומתחלף לחיוך ההוא מהווידיאו,
ובנסון מרים את הראש למעלה לכיוון נקודה אלמונית בשמים, והיא מחייכת בחזרה.
ג'ורג' בנסון, Absolute Benson, הליקון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
