שמואל סיסו. הקונסול הכללי יוצא לאם כל המלחמות

בשבוע שעבר נאלצה ההסברה הישראלית בניו-יורק לוותר על שירותיו המיוחדים של הקונסול הכללי שמואל סיסו, שנטש לכמה ימים את המערכה כדי להתייצב לקרב חשוב מזה, בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. סיסו אומנם התקשה להינתק מחדר המלחמה הניו-יורקי שאמור היה להנהיג, אך שניים וחצי הלוחמים שבכל-זאת עובדים שם, המשיכו לקדם במהלך השבוע את מעמדה הבין-לאומי של ישראל, שעובר בשבועות האחרונים, לאט אבל בטוח, מ"סתם-רע" ל"בכי-רע". סיסו יצא למלחמה החשובה באמת, וספק אם מישהו בניו-יורק הרגיש בהיעדרו.

אבל למה להתגולל כך על קונסול ישראל בניו-יורק? מה חטאו ? כולם יודעים שהוא מינוי פוליטי של מי שהיה שר החוץ, דוד לוי.

דוד לוי מינה בשעתו את סיסו לקונסול ישראל בניו-יורק. ב-1997 הצליח המינוי לעבור את משוכת הבג"ץ באמצעות פרצה בחוק, שכבר נסתמה מאז. שנתיים אחר-כך האריך השר את חוזה העסקתו של הקונסול בשנה נוספת.

חלפו ימים, וסיסו ביקש להישאר שנה נוספת, רביעית, בניו-יורק. הוא פנה לדוד לוי, וזה אמר שיהיה בסדר. מה אכפת ללוי להשאיר את סיסו הנאמן בניו-יורק?

אלא שלוי לא הספיק להעביר את החלטתו לנציבות שירות המדינה. הוא הניח כנראה שיהיה בסדר. למה לא? אחרי הכול, היו לו, לדוד לוי, עניינים חשובים לעסוק בהם, כמו למשל החלטתו לעזוב את הממשלה ולחזור לבית-שאן.

ימים אחדים אחר-כך מינה עצמו ראש הממשלה, אהוד ברק, לממלא מקום שר החוץ.

דב ויסגלס. חיבר טקטיקה - שונה לבן צור ולסיסו אבל בינתיים, רק סיסו ידע הצלחה במהלכיו לברק היה בשנים האחרונות יועץ קרוב למדי, הכתב המדיני לשעבר אלון פנקס. ברק נענה לבקשתו של פנקס להפליג למקסימה שבקונסוליות הישראליות, והבטיח למנותו תחת סיסו.

באותו שבוע, כזכור, ביקש ברק לטהר את שירות החוץ משארית המינויים שהותיר אחריו דוד לוי. כך ביקש להיפרד מאליהו בן-אלישר, שהיה השגריר בפריס, ממנכ"ל משרד החוץ איתן בן-צור ומשמואל סיסו. אליהו בן-אלישר נפטר כזכור בבית-מלון פריסאי. שני האחרים שכרו את שירותיו של עורך-הדין דב ויסגלס, ויצאו למלחמה.

ויסגלס עיצב עבורם שני ערוצי פעולה שונים ונפרדים. איתן בן-צור השתדך לתנועה לאיכות השלטון, שעתרה לבג"ץ בעניינו וטענה נגד תקינות ההליך מבלי לבקש סעד. ממילא, שבועות אחדים אחר-כך תם חוזה העסקתו, ולא חודש. אבל את סיסו אי-אפשר היה לשדך לתנועה לאיכות השלטון, משום שזו עתרה בשעתו לבג"ץ נגד מינויו לתפקיד. סיסו ביקש צו-ביניים נגד החזרתו ארצה, ובמקביל הגיש תביעה נגד המדינה. סיסו, רק סיסו ולא בן-צור, ידע בינתיים הצלחה במהלכיו.

דוד לוי. אולי באביב הוא ישוב חזרה לכן כדאי לסיסו להשתהות ולמרוח את ההתדיינות חן מיוחד יש לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. רחוק מכותרות העיתונים, הרחק מאשפות הרעל של חצי בעלי הטורים, מתנהל בית-הדין לעבודה בדרכי פשרה ונועם. בית-הדין הזה נוהג לשלוח את המתדיינים בפניו לשיחות פישור, גישור ופשרה. למה שלא תנסו להגיע לאיזו פשרה בעצמכם? נוהגים לומר שם, שבו בשקט וסכמו ביניכם.

בשביל סיסו, זו כנראה אווירה אידיאלית. בלי בג"ץ, בלי משה הנגבי, בלי ליווי עיתונאי צמוד, אפשר למרוח את ההתדיינות לאורך זמן, ובינתיים להמשיך בחיים בניו-יורק. הרי כל יהודי בעיירה מזרח-אירופית יכול לומר: תמיד

טוב להשתהות, כי או שהפריץ ימות, או שהכלבים ימותו, או שיהיו בחירות. ואולי באביב הם (כלומר דוד לוי והוא) ישובו חזרה. למשרד החוץ.

כל זה אירע באוגוסט. אז הצליח סיסו לחלץ צו שניתן במעמד צד אחד והקפיא את המצב הקיים, שעיקרו: סיסו נשאר בניו-יורק.

שמואל הולנדר.

הגיע לדיון בניסיון להגיע לפשרה אבל בעצם, המדינה אינה מתכוונת להאריך את מינוי סיסו אפילו ביום ביום רביעי שעבר הגיע נציב שירות המדינה שמואל הולנדר לדיון בעניינו של סיסו אצל השופטת ורדה סאמט. כצפוי, רמזה השופטת כי טוב יעשו הנצים אם יתדיינו ביניהם בטרם תידרש היא לעניין. על-כן התכנסו האדונים סיסו, ויסגלס, הולנדר ועורכת-הדין מטעם המדינה גלית שיפר בלשכת השופטת, בניסיון להגיע לפשרה.

נציגת המדינה טענה כי סיסו אומנם מונה במסגרת מכסת המינויים הפוליטיים המוסכמת במשרד החוץ, אלא שהמדינה סבורה כי גם אותם מינויים פוליטיים דורשים כישורים מיוחדים, דוגמת כישוריו של המזרחן פרופסור שמעון שמיר, שמונה לשגריר בעמאן. לסיסו, גרסה המדינה, אין כישורים כאלה, לכן אין לחתום עמו הסכם התקשרות חדש.

אז איפה הייתם כשמוניתי בפעם הראשונה? שאל סיסו, מדוע אישרתם אז את המינוי?

נציב שירות המדינה: גם אז התנגדתי.

בשלב מסוים התרשמה המדינה כי סיסו מוכן לחזור לתל-אביב תמורת פיצוי כספי.

"לא נכון", אומר עו"ד ויסגלס, "לא הצענו כדבר הזה".

אבל הצעתם שסיסו יחזור באפריל.

"כן, הצענו פשרה על מחצית הזמן, אך עוד לא קיבלנו תשובה".

ובאמת, מדוע שאלון פנקס ימשיך להמתין עד אפריל? למה? המדינה, יכול ויסגלס ללמוד מהכתוב כאן, אינה מתכוונת להתיר לסיסו להמשיך בכהונתו אף לא רגע נוסף. אם היא תפסיד בדיון בבית-הדין האזורי, היא תערער לארצי, ולא תהסס לפנות לבג"ץ. אלא שאם תזדקק המדינה לכל זה, יעבור עוד זמן רב, וסיסו יצחק על כולנו, באנגלית הולכת ומשתפרת, אגב.

יוסי ביילין. מספק נימוק חדש נגד ממשלת חירום "כי אם נלך עם שרון, יגידו שטעינו"

לפני שבוע בדיוק, ביום חמישי בערב, התכנסו אנשי שמעון פרס לישיבת חירום בבית מפלגת העבודה. ראש הממשלה אהוד ברק הופיע בפני הנוכחים, דליה רבין התנשקה עמו, וחבר הכנסת לשעבר איתן כבל הינחה בממזריות מחושבת את האירועים. כבל, העוסק היום ביזמות נדל"ן, ממשיך לקוות כי ראש הממשלה ימלא את הבטחתו וידאג להכניסו לכנסת. בזה אחר זה עלו אנשי פרס לבמה, והתחננו לברק שיוותר על רעיון ממשלת האחדות.

הגדיל לעשות שר המשפטים, יוסי ביילין, שנימק את דבריו בלהט רגשני. "הרי מה יגידו עלינו", אמר ביילין. "אם נלך עם שרון, יגידו שטעינו".

הרשו לי להפנות את תשומת לבכם לטיעון המרתק הזה: מדוע אסור ללכת לממשלת חירום? "כי יגידו שטעינו".

ולא היה שם אחד שיעיר: אז לא טעינו? סתם הגענו למשבר הזה?

כליל עבוד. נועד להיות החבר הערבי בוועדת הבדיקה רק שהתחקירן של ברק חיפף, ועבוד בעצם נוצרי ולא מוסלמי בשעה טובה. ועדת הבירור לבחינת האירועים במגזר הערבי נפגשה השבוע לישיבה ראשונה. ראש הממשלה, שדיבר על הקמת הוועדה בישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, הדגיש גם את מה שנראה לו חשוב: בחירתו של ערבי לוועדה, שברק ציין את שמו - השופט בדימוס כליל עבוד. עיקר כוונתו של ברק היה לרמוז לרוב המוסלמי כי בכוונתו לעודד חקירה אובייקטיבית, שאולי גם תגרום להטבת זכויות האזרח שלהם במדינה. רמז רמז, אבל באו הפרשנים וגיחכו את רמיזותיו.

יתרה מזו, שעה קלה אחרי שפרסמה לשכת ראש הממשלה את שמו של החבר הערבי בוועדה, החלו להגיע טלפונים של חברי מפלגה נזעמים מהגליל. בעצם, לא נזעמים היו הטלפונים, אלא מיואשים. שוב היתה כוונה טובה, אמרו, ושוב פעלו בחאפ-לאפ. השופט בדימוס אומנם מצויד בשם ערבי, אלא שהתחקירן של ראש הממשלה חיפף כנראה, והציג מועמד ערבי-נוצרי. הרוב המוסלמי, שאהוד ברק ביקש לפנות אליו, למד שראש הממשלה אינו מסוגל כנראה להבחין בין נוצרי למוסלמי, ובין מה שמבחין ביניהם בגליל.

ועל עניינים שכאלה אומר יוסי ביילין: "הרי מה יגידו עלינו? יגידו שטעינו".

יהודה וילק.

פינוק קטן לכבוד הפרישה נגיד, תפקיד בכיר בהתאחדות הכדורגל האירופי נחמה אחת, מפנקת מאין כמוה, כבר סידרו חבריו של המפכ"ל היוצא יהודה וילק ליקירם. וילק נמנה עם חבורת האליטה של הכדורגל הישראלי, זו שמנהלת את הפוליטיקה והעסקים המקומיים מהטריבונה של מגרשי הכדורגל.

וילק אף כיהן בעבר כיו"ר איגוד שופטי הכדורגל בישראל. הוא אומנם לא לבש את המדים השחורים בעצמו ולא סבב על כרי הדשא, אך תפקיד היו"ר אינו דורש ניסיון אישי מעין זה. מדובר בתפקיד ציבורי שחביב על 'פריקים של כדורגל' כמו האלוף מיל' דורון רובין, שכיהן אף הוא כיו"ר הארגון. אגב, מי שכיהן בשעתו כמפקד הכריזמטי של מחוז תל-אביב של המשטרה, גבי לסט, פועל אף הוא בשורות האיגוד.

עכשיו, כשווילק פושט את המדים, הוא יכול לחזור למגרשים, ואפילו לאלה של מנצ'סטר יונייטד ויובנטוס. איך זה ייתכן? ייתכן.

מי שהיה מנכ"ל האיגוד בשעתו, יעקב הראל, טיפס לצמרת העסקונה האירופית ומכהן כבר זמן לא מבוטל כמנהל בכיר בהתאחדות האירופית העשירה. זהו תפקיד מתוק מאין כמוהו. משרדי ההתאחדות יושבים בז'נווה. ישיבותיה

מתנהלות בדרך-כלל שם, אבל גם בערים אירופיות אחרות. הראל, מתברר, יודע להיות חבר טוב. באחרונה הצליח לסדר לווילק חברות בוועדה לענייני ביטחון ואבטחה של ההתאחדות האירופית.

כן, מדובר בתפקיד התנדבותי. אבל הישיבות מתקיימות בז'נווה, טסים אליהן במחלקות היקרות, ושוברי התשלום מגיעים למשרדי ההתאחדות האירופית. יתרה מזו: האירוח, הכיבוד, כרטיסי הכדורגל למשחקים החשובים - כולם מסופקים בסטנדרט גבוה, על חשבון ההתאחדות.

כנראה שווילק רשאי ליהנות מכל זה, מבלי שתהא כאן בעיה אתית. אבל הרבה גברים מביטים בו בעיניים כלות. לווילק, עם הכרטיסים האירופיים, יהיו חברים בכמות לא פחותה מזו שהיו לו כמפכ"ל.