מנהיג עמימי

לפני כמה ימים הודיע ראש הממשלה לבג"ץ שהאלוף עוזי דיין, אותו מינה ברק קודם לכן להיות ראש המועצה לביטחון לאומי, ייצא לחופשה מצה"ל. זאת בעקבות עתירות שהגישו לבג"ץ לפני כמה שבועות התנועה לאיכות השלטון, התנועה להגינות שלטונית והאזרח יעקב איטח. העתירות לא כוונו נגד מינוי האיש, אלא נגד הכוונה שישרת בתפקיד כאלוף במדים.

אבל בג"ץ לא הסתפק בהודעה זו, ואתמול (ד') מתחו שופטיו ביקורת קשה על מינוי האלוף דיין "בעודו בשירות סדיר בצה"ל וכפוף לרמטכ"ל, וזאת חרף יציאתו לחופשה ללא תשלום". בג"ץ דרש מראש הממשלה לנמק - תוך 40 יום - את המינוי.

הבעיה, אם כן, היא זו: המועצה לביטחון לאומי אמורה להיות גוף אזרחי המייעץ לראש הממשלה בנושאי ביטחון. כלומר, זהו למעשה הגוף האזרחי העליון בנושאי ביטחון. זה לא אומר, כמובן, שאיש צבא לשעבר אינו יכול לכהן בגוף הזה או לעמוד בראשו, כי איש צבא לשעבר, והדגש הוא על "לשעבר", הוא בגדר אזרח. אדם המשרת בצבא, לעומת זאת, גם אם הוא בחופשה, הוא עדיין בגדר איש צבא, ובתור שכזה הוא כפוף לרמטכ"ל.

כאשר מעמידים איש צבא הכפוף לרמטכ"ל בראש המועצה הביטחונית העליונה, זה גורם לשיבוש חמור של מה שקרוי בז'רגון הצבאי "הלו'פ", כלומר לוח, או שרשרת, הפיקוד. העובדה הפשוטה הזו ברורה לבג"ץ, והיא היתה ברורה גם לרמטכ"ל - שהתפרץ בשעתו בזעם על המינוי. למעשה, היא ברורה על פניה. אז למה אהוד ברק לא הבין זאת?

השאלה מחמירה עוד יותר כאשר זוכרים שאין זו הפעם הראשונה. נחזור לאסון צאלים ב', בו נהרגו ונפצעו חיילים בעת תרגיל הכנה למבצע צבאי גדול מטיל שנורה בטעות, בין השאר בגלל העדר סידורי ביטחון תקניים. מבקר המדינה, שבדק את האסון, פטר בצדק את מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, מהאשמה כי ברח ממקום האסון.

אבל המבקר אישר האשמה אחרת. ברק, קבע המבקר, גרם לעמימות בפיקוד, לשיבוש הלו"פ, בכך שמינה פרוייקטור למבצע בדרגת אלוף, כאשר מפקד המבצע והתרגיל היה בדרגת רב-סרן. וכך נפלו עניינים רבים בין הכסאות, אולי גם עניין סידורי הביטחון.

עמימות היא אלמנט שעובר כחוט השני כמעט בכל מעשיו של ברק. גם השבוע, בפרשת ממשלת האחדות. עוד הוא מדבר עם אריאל שרון, מגיע איתו אל סף הסיכומים, ומישהו לוחש על אוזנו והוא כבר אצל אלי ישי, מגבש הסכם רשת ביטחון, ומצליח לבלבל את כולם.

האם זה בא במקום ממשלת אחדות או בנוסף לה? ואם זה בא במקום, אז אין ממשלה, נכון? ואם אין ממשלה, אז למה תשמש הרשת? כולם מבולבלים, כולם מעומעמים, והכי מבולבל, הכי מעומעם מכולם, הוא האדם הגורם לבילבול ולעימעום.

ראש ממשלה של כולם, מנהיג עממי, זה מה שברק הבטיח שנקבל כאשר נבחר בו. אבל מה שקיבלנו הוא לא מנהיג עממי, אלא מנהיג עמימי.

דליה ויובל, החברים של שבס

בדיווחים על הקראת פסק הדין במשפטו של שמעון שבס הודגש, במלים ותמונות, שהיו שם, באולם, דליה ויובל רבין. דליה ויובל הם חברים של שבס, והם גם, כמובן, ילדיו של ראש הממשלה המנוח. שבס היה המנהל הכללי של יצחק רבין, ובמסגרת תפקידו זה, ביצע את המעשים עליהם הורשע בניסיון לקבל שוחד, מירמה והפרת אמונים. כלומר: שבס מעל, בצורה המכוערת ביותר, באמונו של רבין ופגע בזכרו.

נוכחותם של דליה ויובל נועדה להפגין שהם תומכים בשבס. לא כידידיו של שבס. לדבר הזה אין שום משמעות. אבל גם אם דליה ויובל באו לבית המשפט כידידיו של שבס, הם היו צריכים להבין, ובוודאי גם הבינו, כי שבס רצה אותם שם לא כידידיו, אלא כילדיו של רבין.

משמעות נוכחותם של דליה ויובל בבית המשפט היתה שהם, כילדיו של רבין, תומכים בו, בשבס, למרות שמעל באמון אביהם ופגע בזכרו. בכך גרמו דליה ויובל לפגיעה נוספת בזכרו של אביהם. אז נכון שידידות זה דבר יפה, וידידים שבאים לתמוך בחברם בעת צרה זה דבר עוד יותר יפה. אבל לא כאשר זה בא על חשבון כיבוד זכרו של האב.

עשן משטרתי

מריק גבריאלוב נרצח לפני כמה ימים בלינץ' אכזרי ליד רמאללה. למחרת פורסם באמצעי התקשורת, כי המשטרה בודקת אפשרות שהרצח היה על "רקע פלילי", כנראה עניין של סחר בסמים. מאיפה הגיעו כל הידיעות הללו לתקשורת? משיחות רקע של המשטרה עם עיתונאים. שימו לב: הכל היה בנוי על "אפשרות", על "כנראה".

עכשיו כבר ידוע בוודאות שהלינץ', בצורה שנעשה, היה על רקע לאומני. אז למה היתה המשטרה צריכה לדבר על אפשרות פלילית? מהמשטרה נמסר שזה נעשה בשם זכות הציבור לדעת. באמת? למה אי אפשר היה להסתפק בהודעה שנערכת בדיקה לגבי נסיבות הלינץ'? למה אי אפשר היה להמתין לתוצאות הבדיקה, על מנת למסור לציבור מידע בדוק?

מה שקרה זה שהמידע שמסרה המשטרה לציבור היה לא נכון, אבל מספיק כדי להכפיש את קורבן הלינץ'. הרי עכשיו כבר שום דבר לא יעזור, בזיכרונו של הציבור מריק גבריאלוב ימשיך להיות סוחר סמים. כי הרי "אין עשן בלי אש", הקלישאה הנוראה והמופרכת הזאת שהיא בעצמה כולה עשן ללא אש.

מתי תבין המשטרה, ויבינו כולם, שזכותו של הציבור לדעת דברי אמת, לא ספקולציות, ובוודאי לא כאלה המכפישות את הפרט, שגם לו יש זכויות, ביניהן הזכות לשמו הטוב.

העברית הארמית של לימור

בבוקר יום ד' השבוע התראיינה לימור אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. הוא שאל אותה את השאלה הבאה: אם מרכז הליכוד יאשר את הסיכום של שרון עם ברק (שאת מתנגדת לו), האם תודיעי שאת לא מצטרפת כשרה לממשלה?

לימור השיבה כך: "אם אתה רוצה שאני אדבר איתך בעברית ולא בארמית, אז אני אומר לך באופן הברור ביותר - ההנחה שאני לא אוכל להצטרף לממשלה שאני איננה רואה בה תכלית היא הנחה שיש לה בסיס". כה אמרה לימור "בעברית, לא בארמית", ו"באופן הברור ביותר". ובאמת, קל מאוד להבין את משמעות הדברים: אתה נורמלי, רזי? אתה באמת חושב שאני אוותר על כיסא בממשלה? למה מה? כבר אי אפשר גם להתנגד וגם להצטרף?

אה, כמעט שכחתי: זאת לא לימור של אורנה בנאי, זאת לימור של לבנת.

מנהל החשבונות

אני לא רוצה להיכנס לפרטי הסיכסוך בין הציבור הערבי בישראל לבין ניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. יש להניח שרון עושה, בדרך כלל, מאמץ לבצע את תפקידו בתנאים לא פשוטים, כשם שאפשר להניח שלא תמיד טענותיהם של ערביי ישראל כלפיו משוללות יסוד. אבל לפני כמה ימים, לאחר המהומות בצפון, אמר רון: "אנחנו נסגור חשבון עם המסיתים".

זו אמירה חמורה ביותר. תפקידה של המשטרה לשמור על החוק, ובתוך כך לתפוס ולהעניש סוגרי חשבונות. לא להצטרף אליהם. עכשיו זו שאלה מאוד רצינית, אם מפקד מחוז יכול וצריך להיות מופקד על האנשים איתם הוא רוצה לסגור חשבון.

תה וחוסר סימפטיה

שעת צהריים, או בוקר, או לפנות ערב. יש לך פגישה עיסקית בבית קפה או במסעדה, אתה מדבר אל בן שיחך, הוא מדבר אליך, אבל אתם לא ממש מצליחים לשמוע האחד את השני. "מה אתה אומר?", "דבר בקול רם!!". כשגמרתם את הפגישה, אתם יוצאים מהמקום עם עצבים מרוטים וגרון ניחר. למה? כי בנוסף לקפה ולכריך או לארוחה העיסקית, קיבלתם בונוס: מוסיקת "רקע", בדרך כלל משופעת בהמון תופים וחצוצרות.

בעולם הגדול, הפרימיטיבי, יש חלוקה ברורה: יש מקומות אליהם באים אנשים לרקוד ולשמוע מוסיקה - בדרך כלל בערב - ויש מקומות אליהם באים כדי לדבר ולעשות עסקים. ושם לא מפריעים עם בום-בום. אם כבר רוצים להנעים את השהייה במקום, משמיעים לכל היותר מוסיקה חרישית ונעימה לאוזן.

אבל במקומותינו הרי לא מקובל לעשות מה שטוב לאחר. לכן אמרה לי המלצרית באחד מבתי הקפה: "אבל אני אוהבת את המוסיקה הזאת". דגש על ה"אני".