צוחקים עד מוות

המחזה האחרון שכתב חנוך לוין עוסק, כמו רבים ממחזותיו האחרים, במוות. הפעם הוא כתב מנקודת ראות אישית כואבת ואמיצה, כשהוא עצמו על ערש דווי.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מתייחס אל המחזה הזה, שנכתב על-ידי לוין כשהוא "מישיר מבט בפני מותו שלו" - כאל "ייסורי חנוך לוין ומותו... השיר החוזר במחזה כמה פעמים על הרגע הנפלא של רעדת הלב (מבוצע באופן שובר לב על-ידי אשר צרפתי וגבי עמרני), המופיע גם בספר השירים 'חיי המתים' הוא תמצית הכאב, והמחזה כולו הוא מין אנדרטה והצדעה ומחווה לזכר". בשל כך, ומתוך הערכה לאומץ ולנכונות של רונן "להתמודד עם מיתוס תיאטרוני ישראלי מתוך כבוד", הנדלזלץ לא בוחן את ההצגה "בקני מידה רגילים של עשייה תיאטרונית".

ובכל זאת, ועל אף שמה שנאמר קודם לכן הופך את הבכיינים "אירוע חובה" - הנדלזלץ בדעה שלוין, שניסה "בכל דרכו התיאטרונית ליצור את ההתנגשות בין הצחוק והכאב, לצקת פאתוס מתוך הגרוטסקה, את הסבל מתוך הגיחוך ואת השגב מתוך הזוועה", לא תמיד "כמחזאי וכבמאי, הצליח בכך".

אילן רונן לא מצליח "ליצור את המיזוג הסגנוני בין אימת המוות המגוחך של גוססים צפופים במיטה בכלכותא, ובין הטרגדיה של ייסורי אגממנון ומותו, שמציג לפניהם צוות בית החולים". הוא גם לא מצליח למצוא "את הטון הנכון לטרגדיה של המוות של כולנו", אף על פי שבחלקה השני, ההצגה "צוברת עוצמה תיאטרונית".

מירב גרובר "מעיקה במיוחד וקשה להבנה", אבל לכמה שחקנים (שונוולד, עמרני וצרפתי) "יש רגעים רוטטים יותר... והמוסיקה יפה ומושרת יפה על-ידי צוות גדול". התוצאה הסופית אינה מספקת כהצגה בפני עצמה, אך איכותה קשורה יותר "להיותה צוואה ועדות של יצירה ייחודית של יוצר גדול שהלך מאיתנו".

אליקים ירון ("מעריב") דווקא מתרשם מהבימוי של אילן רונן, שהוא, לטעמו, "ההישג העיקרי" של ההצגה: "בבימויו אנו צופים בהצגה מרשימה וסוחפת שעושה צדק למחזה, אך גם מבליטה כמה מבעיותיו". ובכל זאת "ההצגה גוברת על החולשות הדרמטיות של המחזה".

יש כאן "חלל מדהים, שמשלב תיאטרון ובית חולים, מוסיקה מרשימה ולהקה גדולה של שחקנים". ההצגה של רצח אגממנון, מוצגת לחולים כדי להקל על ייסוריהם, אך "העימות בין סיפור הבכיינים ופרשת אגממנון לא תמיד עובד". גם כאן ירון בדעה ש"התיאטרון גובר" והצגת הטרגדיה של אגממנון "מרשימה בתנופתה הבימתית ובמיטבה - היא הופכת לטקס פולחן מרשים". באשר למשחק: צרפתי, נבון, עמרני וחורי "נפלאים", גרובר "מרשימה" ושונוולד "בעלת נוכחות מהפנטת". המוסיקה "מלהיבה" ובסך הכל זו "הצגה מרשימה, מצמררת, שבה צוחקים עד מוות".

בקיצור: מחזהו האחרון של חנוך לוין אינו נטול בעיות, אך כצוואה וכיצירה אינטימית זהו אירוע חובה. מבחינה תיאטרלית, חילוקי הדעות נעים בין "לא מספק כהצגה בפני עצמה", לבין "הצגה מרשימה ומצמררת".