גרמניה, מונדיאל 2006: עד כה הושקעו 1.4 מיליארד דולר בבנייה ובשיקום איצטדיונים

האם הדבר משתלם מבחינה כלכלית? ברנד מייאר, מהקתדרה למדעי הכלכלה ולמקרו-כלכלה באוניברסיטת אוסנבריק, מעריך שחובבי הכדורגל שיגיעו לגרמניה מחו"ל בימי האליפות, יוציאו 1.46 עד 1.76 מיליארד מארק על רכישת כרטיסי כניסה, כרטיסי נסיעה ברכבות, לינות במלונות, חפצים רועשים שונים (לשימוש קהל עידוד במשחקים) ואביזרים דומים להוכחת נוכחותם, וכמובן על נקניקיות ובירה. אבל עד שיקרו כל דברים המשמחים האלה, צריכים המדינה ואנשים פרטיים להשקיע הרבה כסף.

ההשקעה הגדולה ביותר תהיה באיצטדיונים. 64 משחקי האליפות ייערכו בכ-10 עד 12 איצטדיונים. התאחדות הכדורגל הגרמנית (DFB) עומדת לקבוע במאי 2003, אלו איצטדיונים יזכו בכבוד לארח אותם.

בינתיים, נבחרו למטרה זו בוודאות רק שניים: האיצטדיון שבמינכן, שבו יתקיים משחק הפתיחה, וזה שבברלין, שם ייערך משחק הגמר.

14 ערים נוספות, 13 במערב גרמניה ולייפציג היחידה במזרח גרמניה, מתמודדות על הכבוד ועל הרווחים העתידיים. אבל לדברי ה-DFB, רק באחת מערים אלה, המבורג, האיצטדיון כבר עומד בתנאים הדרושים, ובשנת 2002 יצטרף אליו גם האיצטדיון של גלזנקירכן.

שתי ערים, לייפציג ומנכתלדבך, מתכוננות לבנות איצטדיונים חדשים. שאר האיצטדיונים - בערים פרנקפורט, נירנברג, דיסלדורף, דורטמונד, לוורקוחזן, קייזסלאוטרן, ברמן ובנוכר - טעונים שיפורים ושיפוצים. ההשקעה הכוללת במלאכה זו נאמדת בשלושה מיליארד מארק.

האם תשתלם השקעה גדולה זו? בימים כתיקונם, מתקיימים מדי שנה בכל האיצטדיונים הנ"ל 17 משחקי כדורגל - המשחקים הביתיים של קבוצת הכדורגל המקומית - ופה ושם משחק נוסף.

תכיפות נמוכה כזאת מצדיקה בקושי את ההשקעה הגדולה. לכן אפשר להבין, מדוע שבע מ-16 הערים, המועמדות לארח את משחקי אליפות העולם, אינן שואפות להקים או לשפץ איצטדיונים שישמשו רק למשחקי כדורגל, אלא מעדיפות איצטדיונים רב-תכליתיים, קיימים או חדשים, המתאימים גם למטרות אחרות.

למשל, האיצטדיון של גלזנקירכן, ביתה של קבוצת שאלקה 04, שמושביו וגגותיו ניתנים להזזה, יכול לשמש גם לקונצרטים של פופ, להקרנות טלוויזיה, לתחרויות אגרוף, לאליפויות טניס ולכנסים מפלגתיים או כנסייתיים. בנייתו של איצטדיון כדורגל בסטנדרטים בינלאומיים, עולה 300 עד 500 מיליון מארק. הריבית על ההשקעה והתחזוקה השוטפת עולים יחד, לפי אומדן "הבנק הצפון-גרמני", לפחות 35 מיליון מארק בשנה, מכירת הכרטיסים ודמי ההשכרה רחוקים מלכסות הוצאה זו, ורק תמיכה ציבורית יכולה לאזן את החשבון.

בעניין זה האיצטדיון בגלזנקירכן הוא דוגמא מאלפת. סכום ההשקעה בבנייתו - 358 מיליון מארק - כוסה רובו ככולו על-ידי גורמים פרטיים, אבל באמצעות אשראי בסכום של 225 מיליון מארק, ש-80% ממנו - 180 מיליון מארק - ניתנו בערבות מדינת נודרריין-וסטפליה.

גונטר פורנהולץ, אנליסט של נדל"ן לצרכי פנאי, מונה מספר קריטריונים לבחירת מקום מתאים לאיצטדיון כדורגל גדול - הביקוש בקרב האוכלוסייה, רמת ההכנסה שלה, נוהגי הבילוי בשעות הפנאי, וכדומה. הוא קובע על דרך ההכללה, ובאורח לא מפתיע, כי ההשקעה משתלמת רק בריכוזי אוכלוסייה גדולים.

אם אנגליה היא מולדת הכדורגל, הרי ארה"ב היא המולדת של מספר רעיונות להחשת ההחזר של ההשקעה באיצטדיונים של כדורגל - רעיונות הקונים להם עתה אחיזה גם בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה. למשל, הקמת מתקנים בעלי ערך מסחרי באיצטדיון עצמו ובעיקר בסביבתו הקרובה: חנויות כלבו גדולות למזון, מלונות, בנייני משרדים, אולמות נעירה, וכדומה.

מקור הכנסה אפשרי אחר הוא השכרה ארוכת טווח של מקומות ישיבה ביציע של האיצטדיון, אבל זוהי הכנסה קטנה למדי: באיצטדיון של גלזנקירכן, למשל, מהווים מקומות אלה רק 3% מכלל המושבים, אם כי בנסיבות אידיאליות, כלומר אם יושכרו כולם, הם עשויים לתרום 30% מכלל ההכנסות ממכירת כרטיסים.

דרך מימון נוספת היא "שיטת ה-founder": בנקים או גורמים פיננסיים אחרים מוכנים לשלם כסף רב תמורת הזכות להצהיר, כי יש להם חלק בפרויקט של איצטדיון. לדוגמה: בנק ARN-Amro ההולנדי, המקיים שותפות כזאת באיצטדיונים האולימפיים בברלין ובסידני, גם השקיע 20% מעלויות הבנייה באיצטדיונים של גלזנקירכן ושל אמסטרדם.