קיבלת מתנה מהחותנת? תתנהג יפה

זהו גם מן החוקים היחידים הקובעים, כי מערכת יחסים בין המוכר לקונה - או נכון יותר, בין הנותן לבין המקבל - אינה מסתיימת עם קבלת המתנה, אלא גם לאירועים שיתרחשו לאחר מכן יש משמעות.

הכוונה לסעיף 5 ב', ג' לחוק המתנה הקובע: התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, הנותן רשאי לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על זכות זו. מכאן, שכל זמן שהזכויות לא הועברו למקבל המתנה, ההתחייבות לתת מתנה מותנית וניתנת לבטול בגין "הרעה " אצל נותן מתנה או "התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה. וכן, כל זמן שמקבל המתנה לא שינה מצבו לרעה, לדוגמה לא מכר את המתנה שקיבל, עדיין יכול מקבל המתנה לבטל את המתנה.

להוראה היגיון בצידה, באשר היא יוצאת מנקודת הנחה, כי מי שממילא לא שילם בעד מתנה שקיבל, לא ייגרם לו נזק מיוחד (למעט נזק רגשי) אם יפסיד את המתנה. זאת, בתנאי שמקבל המתנה לא עירב צד ג', שירכוש בתמורה, ואף בתום לב, את הנכס ממקבל המתנה.

אחת הנסיבות שבהן ניתן לבטל מתנה היא התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי נותן המתנה, בבחינת "הקיבלת וגם ביישת?"

מקרה כזה נדון בפסק דין בעניין ה.פ. 1806/95 סטריקוף פאני נ' אנריקה אברבוך ואח' (טרם פורסם).

בעניין הנ"ל, העבירה העותרת, גב' פאני, במתנה דירה שרכשה בשעתה לבתה (משיבה 3) וחתנה (בעלה של משיבה 3, הוא משיב 1). גב' פאני הייתה כה משוכנעת ברצונה לתת את המתנה, שבמעמד החתימה על תצהירי המתנה, חתמה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת הבת והחתן, ואף חתמה על צוואה ובה צוינה גם העובדה שהיא מעבירה את הדירה לידיהם.

כלומר, לפי הנסיבות לא היה ספק, כי המתנה נמסרה, למעשה, עם החתימה על התצהירים, באשר לפי הפסיקה - מתן ייפוי כוח בלתי חוזר מנותן מתנה למקבל המתנה הוא סימן למסירת המתנה ומעין תחליף לוויתור על זכותו לחזור בו ממתן המתנה (לעניין זה ראו: ע.א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי ואח' פד"י מא (2) 477).

בצוואה צוין כי גב' פאני תהיה רשאית לגור בדירה עד למותה, ובינתיים נרשמה הערת אזהרה לטובת הבת והחתן, אך עדיין לא נרשמה הבעלות על שם החתן.

והנה ימים עברו (כחמש שנים מיום החתימה על תצהירי המתנה), הבת והחתן הסתכסכו ביניהם וניהלו הליכי גירושין, והחתן עזב את הבת לטובת אישה אחרת. החתן הגדיל לעשות ודרש מהחותנת (אם אשתו) שלו לשלם דמי שכירות בגין מגוריה בדירה שנתנה לו במתנה. ואם לא די בכך, הרי הלה עוד העביר את הזכויות שקיבל במתנה מחותנתו לאישה האחרת.

נוכח מעשים אלו ביקשה החותנת (העותרת) מבית המשפט להצהיר, כי המתנה שהעניקה לחתן ולבת מבוטלת וכי היא אינה חייבת לשלם דמי שכירות כלשהם לחתן.

השופט גבריאל קלינג קבע, כי עצם העובדה שבמעמד אחד נחתמו תצהירי המתנה, ייפויי הכוח וגם הצוואה מלמדת, כי מדובר במסמכים הקשורים זה לזה, ועל כן יש לראות בהוראה בצוואתה, שלפיה החותנת יכולה להתגורר בדירה עד יום מותה, כהוראה שגם היא חלק מהמתנה. ולכן, אין להעלות על הדעת, כי החותנת התכוונה לנשל את עצמה ממקום המגורים היחיד שיש לה בחייה.

כמו כן, קבע השופט קלינג, כי החתן בייש את חותנתו בכך שהגיש נגדה תביעה לדמי שכירות, ולא זו בלבד, אלא שאף העביר את מה שקיבל ממנה במתנה לאישה אחרת שהעדיף על פני הבת. השופט קבע, כי כאן נוצרו כל היסודות של סעיף 5 (ג) לחוק המתנה, המקנות לעותרת זכות לבטל את המתנה.

יודגש, כי העניין יכול היה להסתבך, לו החתן היה מנסה למכור, במכר מלא ובתמורה, את המחצית שלו, אך אז על הקונה היה להוכיח תום לב וכי לא יכול היה להסיק ממצב שמישהו מוכר חצי דירה - כשאשתו זכאית להירשם כבעלת החצי השני - שמשהו אינו כשורה.

ועוד, לפי הפסיקה, הרשות לנותן המתנה לחזור בו ממתנתו עומדת עד להעברת הזכות הקניינית בפועל (ראו: ע.א 350/96 א' וייסר נ' שביט ואח' פד"י נב (5) )797). ומה היה קורה, לו במקרה של גב' פאני, ההתנהגות המבישה הייתה באה אחרי שהחתן רשם את זכויותיו בלשכת רישום מקרקעין, או אם החתן היה מוכר את זכויותיו כמות שהן - בלא שנרשם כבעלים - לצד ג' בתמורה ובתום לב?

האם גם אז התנהגות מחפירה יכלה להיות בסיס לביטול המתנה?

במקרה של פאני, אולי צד ג' לא יכול היה לטעון לתום לב, כי לחתן הייתה רק הערת אזהרה ולא בעלות, ולכן אין לו אלא להלין על עצמו שעשה עיסקה עם מי שאינו רשום כבעלים ועל שלא בדק את העניין עם הבעלים הרשום, קרי גב' פאני.

אבל אילו החתן היה רשום כבעלים והיה מוכר לצד ג' בתמורה ובתום לב, קשה להניח שהתנהגות מחפירה הייתה יכולה לבטל את העיסקה עם צד ג'.

מכאן ניתן ללמוד, שמתנות יש לדעת למי לתת ומתי להעביר את הבעלות הסופית.

הכותב הוא גם אדריכל וחבר בוועדת קניין ומקרקעין בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ומרצה לדיני מקרקעין.