פינוי - פיצוי

אחרי שהתסריט הגרוע ביותר התממש - התקפות פלשתיניות על התנחלויות יהודיות - המסקנות הפוליטיות והכלכליות מצביעות על כך שהמדיניות היתה מוטעה, שהערכות המצב היו מופרכות, ושיש לשקול ברצינות את פינויין של כמה מההתנחלויות * אחרי שהושקעו מיליארדים בדיור מסובסד, במיגון צבאי, ובסלילת כבישים עוקפים שלא שירתו את המטרה, חייבים לשלם גם את מחיר האשליה

בימים האחרונים מתפתח בשטחים הקרב על ההתנחלויות - התסריט הגרוע ביותר מכל האלטרנטיבות האפשריות. מדובר במלחמת גרילה בליווי מטעני צד, המזכירה את ימינו בדרום לבנון, אלא שהפעם יעדן של חוליות קטנות וניידות הן ההתנחלויות, המתנחלים ודרכי הגישה אליהם.

מלחמות גרילה כאלה מאופיינות בהיותן ממושכות ומתישות. צבא, חזק ככל שיהיה, אינו יכול לסיים אותן ב"זבנג וגמרנו". לכן, קריאת מועצת יש"ע לממשלה "לתת פקודה לצה"ל לנצח", חסרת שחר.

לא צריך להרחיק עדות. ישראל וצה"ל שלטו במשך עשרות בשנים על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, ולא הצלחנו לחסל את מוקדי הטרור, עוד הרבה לפני אוסלו. אין פתרון צבאי לבעיה הזו, אלא רק פתרון מדיני, שיכלול פינוי התנחלויות שמזמן פסקו להיות נכס, והפכו לנטל ביטחוני כבד. מרחב התמרון לפשרה הטריטוריאלית עתידית עם הפלשתינים עומד על כ-7%-3% מהגדה.

דומה כי מודעות זו הופכת לנחלת הכלל. בשבוע שעבר, פורסם בערוץ 2 סקר לפיו כ-51% מהישראלים מוכנים לפינוי ההתנחלויות בשטחים במסגרת הסכם שלום עם הפלשתינים, ובתנאי שהמפונים יקבלו פיצויים הוגנים.

התוצאות מפתיעות למדי, בהתחשב במצב - עד לאחרונה פינוי התנחלויות היה בבחינת טאבו. עובדה היא, שמאז אוסלו ועד עצם הימים האלה שום התנחלות לא הוזזה ממקומה, ומספר המתנחלים הוכפל (ראה טבלה מצורפת). הבנייה בהתנחלויות נמשכה מנימוקי עיבוי וריבוי טבעי. ואכן, הריבוי הטבעי בהתנחלויות גבוה, ועולה על 4% בשנה.

ראש הממשלה הראשון שהעז לנגוע בטאבו זה של פינוי התנחלויות היה, למעשה, אהוד ברק, שהעלה את האפשרות שגושי התנחלויות גדולים ליד גבולות ישראל יסופחו. לפי הצעה זו, כ-20% מהמתנחלים יפונו. כלומר, מדובר בפינוי של כשליש מההתנחלויות וב-40 אלף מתנחלים. אולם, גם ברק דיבר על כך רק בחצי-פה, ובעיקר בשיחות חשאיות.

לא מן הנמנע, שעוד לפני השגת ההסכם עם הפלשתינים, יתעורר הצורך לפנות מספר התנחלויות באורח חד-צדדי ומסיבות ביטחוניות. בוודאי יכול להתעורר גם הצורך לפנות את הנשים והילדים. לפעמים אין ברירה, אלא "לקצר את החזית". מכל מקום, צה"ל יתקשה לפצל את כוחותיו כדי להגן על עשרות התנחלויות בודדות, ועל הכבישים העוקפים הרבים שנסללו בשנים האחרונות.

אחרי 450 ק"מ מאז 1994, התברר שקונספציית הכבישים העוקפים קרסה. כבישים אלה, שנועדו לחבר בין היישובים היהודיים ולהבטיח נסיעה בטוחה למתנחלים דווקא בתקופות של מהומות, לא עמדו במבחן בשבועות האחרונים. מכיוון שנועדו לשרת רק את היהודים, זיהוי המכוניות הנוסעות בכבישים העוקפים קל יותר למפגעים.

כך, שוב בא הצורך להגביר את השמירה על הכבישים, או לחילופין לסגור אותם לתנועה, מה שאכן קורה בפועל רוב הזמן. התוצאה: חלק גדול מההתנחלויות נמצא במצור. הפתרון החדש: "עוקף מעקפים". צריך לסלול עוקפים לכבישים עוקפים. ביטחון לא נקבל מכך, אך בדרך יישפך כסף רב.

המתנחלים זקוקים לניידות רבה ולמשכורות רבות מתקציב המדינה. את העובדות האלה ניתן ללמוד מסקרי כוח-אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסקרים מראים, כי בהתנחלויות ישנם כ-66 אלף מפרנסים. מהם מרבית המועסקים, כ-55%, מוצאים את פרנסתם מחוץ להתנחלויות, בעיקר מעבר לקו הירוק.

במילים אחרות, כ-36 אלף איש נוסעים יום-יום לעבודתם מחוץ ליישובם. בימים אלה, הם מתקשים להגיע לעבודתם. הפרנסה בסכנה, וחיי המתנחלים שובשו לחלוטין. הכתר והסגר לא עזרו. אפשר גם להעלות על הדעת תסריטים גרועים מאלה, אם המצב הנוכחי בשטחי הגדה ובעזה יימשך גם בעתיד.

כ-30 אלף מפרנסים מקבלים את שכרם מתקציב המדינה, ישירות או בעקיפין. הם מועסקים בחינוך, במינהל הציבורי, בשירותים קהילתיים, בשירותי רווחה ובבריאות.

מכאן עולה, שמבנה התעסוקה בהתנחלויות מעוות לחלוטין: במיגזר הציבורי מועסקים כ-45% מכלל המפרנסים בהתנחלויות, לעומת כ-30% המועסקים במיגזר זה בכלל האוכלוסייה. הדבר בולט במיוחד בשיעור המועסקים במינהל הציבורי - קרוב ל-12% בהתנחלויות, לעומת 5% בכלל האוכלוסייה; ובשיעור המועסקים בחינוך - 23% מול 12%.

בראיה רטרוספקטיבית, מתברר שהקמת ההתנחלויות היתה בזבוז מבחינה כלכלית, ואיוולת מבחינה פוליטית. בהקמתן התערבבו נימוקי ביטחון, לכאורה, עם שיקולי פוליטיקה פנימית וקואליציונית. לכל אלה התווספו גורמים אידיאולוגיים של "ארץ ישראל השלמה", עם קורטוב של משיחיות דתית.

כל הממשלות הוסיפו התנחלויות משלהן. ממשלות העבודה עד 1977 בנו בבקעת הירדן, בגוש עציון ובגולן. ממשלות הליכוד הוסיפו על גב ההר וברצועת עזה. כך נוצר מצב, שבו אי-אפשר להיפרד ולהתוות קו גבול בינינו לבין הפלשתינים בלי פינוי התנחלויות, או האלטרנטיבה הגרועה יותר - להשתלט מחדש על השטחים.

אולם, איש לא עשה את חשבון העלויות הכלכליות של המדיניות הזאת. אין נתונים מוסמכים כמה כסף הושקע בהתנחלויות. לפי אומדן שערכנו בהסתמך על עלויות הבנייה למגורים, שלא למגורים ובתשתיות הקשורות בכך, לרבות כבישים, הגענו לאומדן זהיר: מאז 1970 ועד היום הושקע בהתנחלויות סכום עתק של 5 מיליארד דולר.

מזה, 4 מיליארד דולר הושקעו בדיור ל-49 אלף משקי בית (בממוצע 125 מ"ר לבית בעלות של 80 אלף דולר), בבנייה שלא למגורים (מבני ציבור, מבני תעשייה ומלאכה, בתי עסק, בתי הארחה ומבנים לחקלאות) הושקעו עוד 550 מיליון דולר, ועוד כ-450 מיליון דולר בתשתיות היישובים (דרכים וכבישים, מים, ביוב, חשמל וכו').

הקמתן של ההתנחלויות עלתה מיליארדים, ופינוין יעלה מיליארדים. זהו המחיר לאשליות העבר, למדיניות מוטעית ולהערכות מצב מופרכות. האם פינוי סיני וימית יחזור על עצמו בגירסה חדשה?

הסימנים מראים, שמתחילים "להצביע ברגליים" - לפחות אלה מבין תושבי היישובים שמעבר לקו הירוק, שהגיעו לשם בחיפוש אחר איכות חיים ודיור זול. מדובר בכרבע מהתושבים המכונים "מתנחלים לא אידיאולוגיים", המוכנים לעזוב תמורת פיצוי.

אולם, הממשלה מהססת עדיין לשלוף ממגירות האוצר תוכנית פיצויים שהוכנה לפני מספר שנים - אם בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים, ואם בגלל האשליה שההתנחלויות יכולות לשמש קלף במיקוח העתידי עם הפלשתינים.