זכות במקרקעין או חוזית

פאולינה ליברמן ז"ל (להלן: "המנוחה") הייתה בעלת הזכויות בדירה ברחוב ניצנה בבת-ים (להלן: "הדירה"). בפסק דין מיום 24.6.70 הצהיר בית המשפט המחוזי בת"א, כי הזכויות בדירה הן של המנוחה.

הזכויות בדירה היו רשומות אצל החברה המשכנת (חברת עמידר), ורק בשנת 1976 נרשם הבית, שבו נמצאת הדירה, כבית משותף. ביום 5.3.86 נפטרה המנוחה.

אקסלרוד דולורס (להלן: "המשיבה"), בתה של המנוחה, ירשה את כל זכויותיה על פי צוואה, אשר קוימה ביום 12.5.87.

בשנת 1968 נשא יעקב ליברמן (לימים: "המנוח") את פאולינה, שבאותה עת כבר הייתה בעלת הזכויות בדירה. ביום 27.8.98 נפטר המנוח וירשה אותו ניצה בן-דרור (להלן: "המבקשת") על פי צו קיום צוואה. לאחר מות המנוחה טיפלה המשיבה בקיום צוואת אמה, וביום 22.8.89 נרשמה הדירה על שם המשיבה.

המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בת"א בתובענה על דרך של המרצת פתיחה, ובה עתרה להצהיר, כי היא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה, בהיותה היורשת היחידה של המנוח שהיה זכאי למחצית הדירה. התובענה נדונה בפני השופטת שרה גדות.

הצדדים הישירים לתיק, אלה שידעו את העובדות והפרטים, הם המנוח והמנוחה, ולאחר פטירתם כל שנותר הן עדויות שמיעה של המבקשת, של המשיבה ושל עדים נוספים.

אחת הטענות המרכזיות של המבקשת התבססה על דברים שאמר לה המנוח, שלפיהם הדירה שייכת לו ולמנוחה בחלקים שווים.

גירסה זו ביקשה המבקשת להוכיח באמצעות מיסמכים, טיעונים, עובדות והשערות, הכול כמפורט בהמרצת הפתיחה ובתצהיר שצורף אליה. מאידך, אחת מטענותיה המרכזיות של המשיבה הייתה, כי יחסיה עם אמה המנוחה היו קרובים, והיא לא שמעה מעולם על כך שאמה העבירה את מחצית הזכויות בדירתה למנוח, אלא מדברי אמה עלה, כי הדירה הייתה שייכת לאמה בלבד.

השופטת גדות קובעת - לאחר שמיעת העדויות - כי אין בדעתה לבסס פסק דין זה על עובדות המופיעות בתצהירים או בעדויות בבית המשפט, המבוססות על דברים שנאמרו לבעלות הדין ולעדים (או לא נאמרו) על ידי המנוח, ושאינן נתמכות בראיות אובייקטיביות.

עם זאת, גדות מציינת, כי אינה מאמינה לעדות המבקשת, שלפיה היה ידוע לה כי המנוח נתן למנוחה כסף, ובתמורה היא רשמה לו את מחצית הדירה.

מיסמכים שהציגה המבקשת מעידים, כי המנוחה נתנה למנוח מתנה, ללא תמורה, ואילו ידעה המבקשת כי המנוח נתן תמורה למנוחה בעד מחצית זכויותיו בדירה, הייתה מציינת זאת בתצהיר, מאחר שמדובר בפרט מהותי ביותר.

עם זאת, ואף שלא ראתה השופטת גדות לקבל את גירסת המבקשת, אין היא סבורה כי יש בכך כדי לקבוע שגירסת המשיבה היא הנכונה, ומכל מקום, גירסת המשיבה אינה יכולה להכריע במחלוקת, שכן לגירסת המשיבה היא מעולם לא שמעה על העברת מחצית הדירה במתנה למנוח, ועובדה היא שהייתה העברה שכזאת.

המבקשת הציגה מוצגים שמהם עולה בבירור, כי המנוחה נתנה במתנה מחצית מזכויותיה בדירה לבעלה.

מסמך ת/1 הוא ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מינואר 71', שייפה את כוחו של המנוח לעשות את כל הפעולות הדרושות להעברת מחצית הזכויות בדירה על שמו.

מסמך ת/2 הם שני מש"חים שאינם נושאים תאריך, אך גם בהם מבקשת המנוחה להעביר מחצית מזכויותיה לבעלה.

ת/3 היא הצהרה על מכירת דירת יחיד, המשקפת את רצון המנוחה להעביר מחצית מהזכויות בדירה לבעלה וכך גם ת/4. שני מסמכים אלה גם הם מינואר 71'. מסמכים אלה מוכיחים, כי רצונה של המנוחה היה לתת לבעלה במתנה את מחצית זכויותיה בדירה ללא תנאי, ככתוב במסמכים.

אין חולק, כי בשנת 1971 הבית טרם נרשם בלשכת רשם המקרקעין, וזכויות המנוחה בדירה היו זכויות חוזיות בלבד אצל החברה המשכנת.

משקיבל הבעל לידיו את המסמכים ת/1 עד ת/4, עברה ה"בעלות" במחצית הזכויות האובליגטוריות בדירה מידי אשתו לידיו, ובכך הוקנתה המתנה ו"נגמרה", על פי סעיף 2 וסעיף 6 לחוק המתנה.

השופטת גדות מתבססת על ספרו של פרופ' ראבילו, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, חוק המתנה, תשכ"ח-1968, האומר: "יש להבחין בין מתנה של זכות במקרקעין, שעליה יחול גם סעיף 7 (א) לחוק המקרקעין, לבין מתנה של זכות חוזית (אובליגטורית) למקרקעין. זכות חוזית זאת ניתנת להעברה מיד (סעיף 2 לחוק המתנה). כל עוד הזכות בדירה, למשל, אינה רשומה במרשם המקרקעין, מדובר רק על זכות חוזית (כגון זכות כלפי החברה הממשכנת), ולא בזכות במקרקעין, זכות חוזית מועברת בדרכים שונות מאלה שנקבעו בחוק המקרקעין".

לאור האמור ניתן לקבוע, כי תוכן המסמכים ומסירתם לידי המנוח העידו על נתינת המתנה לאלתר, שנגמרה במסירת המסמכים לידיו.

רצונה של המנוחה לתת את המתנה קיבל ביטוי נוסף על ידי מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ביחד עם שאר המיסמכים, המעיד כי המנוחה התכוונה לוותר גם על זכותה לחזור בה מהמתנה.

משניתנה המתנה והסתיימה בהקניית "דבר המתנה" על ידי מסירת המיסמכים, כי אז לא ניתן עוד לחזור מהמתנה, והמשיבה, כיורשת של המנוחה, אינה יכולה לחזור בה מהמתנה. מחומר הראיות האובייקטיביות שהוצג ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי המנוחה לא ביטאה כל רצון או רמז לחזור בה מהמתנה.

המתנה ניתנה על ידה בשנת 1971, והבית שבו מצויה הדירה נרשם כבית משותף בשנת 1976, ועד 1986, מועד פטירתה, היא לא עשתה צעד או פעולה כלשהם המעידים על רצונה לחזור בה מהמתנה ולרשום את זכויותיה בדירה על שמה בלבד.

המשיבה טענה "לשיהוי" מצד המנוח. לא ניתן לראות בהתנהגות המנוח משום שיהוי, שיש בו כדי לדחות את התביעה. המתנה ניתנה למנוח בשנת 1971, ועד 1986 - מועד פטירת המנוחה - לא עשה איש מבני הזוג פעולה כלשהי המתייחסת לרישום הדירה.

המנוחה לא חזרה בה מהמתנה, והניחה כי מחצית הדירה עברה לבעלה, ואילו הוא סבר כי יש לו זכויות במחצית הדירה, ולכן לא פעל כדי להעבירן על שמו.

גם העובדה שהמנוח המשיך לגור בדירה עד פטירתו, בשנת 1998, ולא פעל להעברת מחצית הדירה על שמו, אינה מהווה שיהוי שיש בו כדי לדחות את התביעה.

המנוח המשיך לגור בדירה והמשיך לקיים יחסים חמים עם המשיבה ומשפחתה, ואי העברת מחצית הדירה על שמו איננה מבטאת, בשום פנים וכן לא על פי חומר הראיות שהוצג, ויתור על זכויותיו בדירה. אין גם ממש בטענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה.

המבקש סבר, כי הזכויות במחצית הדירה שייכות לו, ואף החזיק במיסמכים המעידים על כך, המאפשרים לו להעביר את מחצית הזכויות בדירה על שמו. רק מרגע שהתעוררה כפירה בזכותו זו - החל מירוץ התיישנות.

הכפירה בזכותו של המנוח על מחצית הדירה התעוררה רק לאחר מותו, כאשר טענה המשיבה לזכות בדירה כולה, בשנת 1998. מאחר שהתובענה הוגשה בשנת 1998, לא חלה התיישנות על התובענה.

התוצאה הסופית: ביהמ"ש קובע, כי המנוחה נתנה במתנה את מחצית זכויותיה בדירה למנוח. המבקשת, בהיותה יורשת יחידה של המנוח, היא בעלת מחצית הזכויות בדירה וזכאית להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלת מחצית מזכויות החכירה בדירה.

ה"פ 200935/98.

ביהמ"ש המחוזי בת"א.

השופטת שרה גדות.

בשם המבקשת: עו"ד ד' בלום.

בשם המשיבה: עו"ד ט' כגן.