סיבוב נוסף של נבירה בניירת מצהיבה ומתפוררת שנחתמה בתחילת המאה, והשפעתה חיה
ובועטת עד היום הזה, יתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת. קיבוץ איילת השחר נגד
מינהל מקרקעי ישראל, בנושא חוזה פיק"א.
לפני כמה שנים זה היה קיבוץ עין שמר, בערך באותו עניין. שם דובר ב-300 דונם,
בין כרכור למחנה 80, שהקיבוץ תבע להעביר לבעלותו, על פי חוזה פיק"א. באיילת
השחר מדובר בכ-4,000 דונם שהקיבוץ דורש לרכוש לבעלותו, בעוד חודש בדיוק, בהתאם
למה שנחתם לפני 60 שנה בחוזה פיק"א.
עד להקמת המדינה היו ברשות ישובים שונים קרקעות שהוחכרו להם על ידי החברה להתיישבות
היהודים בארץ ישראל - פיק"א. מדובר בחוזים שונים שנחתמו עם מתיישבים שונים,
במרביתם סעיף המאפשר לרכוש את הקרקע בעתיד. חלק מהמושבים והמושבות בחרו לרכוש
את הקרקעות לבעלות, בהלוואות עומדות שנמחקו תוך מספר שנים. האידיאולוגיה הקיבוצית
התנגדה נחרצות לבעלות פרטית על שטחי ארץ ישראל - והקיבוצים המשיכו בתנאי חכירה.
כך גם עין שמר ואיילת השחר.
בשנות החמישים הועברו קרקעות פיק"א לקרן הקיימת לישראל. עם הקמת מינהל מקרקעי
ישראל, הועברו אדמות קק"ל לניהול המינהל, שדרש כי הקיבוצים יוותרו על זכויותיהם
על פי חוזי פיק"א, ויקבלו על עצמם "הסדר חדש", שאותו קבע המינהל, ובו חוזי
חכירה במסגרת משטר המשבצות והנחלות.
רוב רובם של הקיבוצים חתמו על החוזים הללו. היום הם מתחרטים. יותר מזה, ברוב
הקיבוצים נעלמו הניירות הישנים והמצהיבים, והיום, גם מי שרוצה לטעון נגד החלטות
המינהל דאז - לא יכול לעשות זאת, מחוסר הוכחות. בפרשת עין שמר, מן הראוי לציין
כבר עתה, הסתיים הדיון המשפטי בפשרה, שנבנתה על ידי פרופ' דני צידון, היום
מנהל המטה להסדר הקיבוצים. במסגרת הפשרה נעשו העברות קרקע שונות בין המינהל
לקיבוץ, כשהתוצאה היא, שהערך הכלכלי של חוזה פיק"א, שנמצא במזוודה נעולה של
אחד החברים הוותיקים שהלך מזמן לעולמו, נשאר בידי הקיבוץ. במילים אחרות, קיבוץ
עין שמר קיבל בדיוק מה שחשב שמגיע לו, ומצד שני המינהל לא קיבל פסיקה משפטית
נגדו.
על חוזי פיק"א אפשר ללמוד גם מתצהיר שהגיש ב-94', בפרשת עין שמר, דרור קריספין,
המומחה של המינהל בקרקע חקלאית. התצהיר הזה מופיע במקום של כבוד בנספחי תביעת
איילת השחר, בעיקר משום שהטיעונים שהעלה קריספין נגד בקשת עין שמר - אינם תקפים
בפרשת איילת השחר, לדעת הקיבוץ.
כפי שעולה מהתצהיר, טוען עו"ד שבתאי, הטענה המרכזית של המינהל בתיק עין שמר
היתה, כי החוזה עם פיק"א בוטל. אבל, באחד מסעיפי התצהיר טוען קריספין: " לחילופי
חילופין, אף אם נאמר, מה שכאמור מוכחש בתוקף, שהחוזה היה קיים ולא בוטל, הרי
שהחוזה ארוך הטווח פקע לפני כ-12 שנים, בשנת 1983, ואז היתה למבקש האפשרות
לממש את האופציה לרכישת הקרקע תוך זמן סביר. זמן סביר איננו כ-11.5 שנים".
על כך כותב שבתאי: "במקרה שלנו אין מחלוקת שהחוזה תקף, ואין מחלוקת שהאופציה
מומשה לפני שפג תוקף החוזה. שינוי קיצוני בעמדותיו של המינהל במקרים זהים או
דומים, כאשר כל מטרתו להתחמק מהתחיבות תקפה, מהווה כשלעצמו התנהגות בלתי הוגנת
שאינה הולמת רשות שלטונית".
איילת השחר, שעלה על הקרקע ב-1920, הוא קיבוץ של אנשים קשים שהתחשלו עם השנים,
וחיים זה שנים במצב כלכלי קשה, למרות מחיקה ופריסה מסיבית של חובות במסגרת
הסדר הקיבוצים. הקיבוץ לא הסכים ומעולם לא הכיר בזכותו של המינהל לבטל את זכויותיו
מכוח חוזה פיק"א. כך עולה מהמרצת פתיחה שהגיש בשבוע שעבר עו"ד חגי שבתאי, בשם
הקיבוץ, לבית המשפט המחוזי בנצרת.
כבר ב-77'-78', כותב עו"ד שבתאי, התנהל בין הצדדים דיון משפטי, במהלכו הגיעו
הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הסדר שלפיו נשמרו כל הזכויות של
הקיבוץ על פי הסכם פיק"א. במהלך השנים המשיך המינהל ללחוץ על הקיבוץ לוותר
על חוזה פיק"א, ולחתום על חוזה חכירה אחיד, המבוסס של משטר הנחלות הנהוג. הדיונים
נמשכו שנים, ובסופם לא התגבשה כל פשרה. אחד הנושאים המרכזיים שבמחלוקת, היא
דרישת הקיבוץ לרכוש את כל קרקעות פיק"א, 3,943 דונם, על פי חוזה פיק"א שנחתם
בדצמבר 1941 ומסתיים בדצמבר 2000, או לחדש את חוזה החכירה בתנאים דאז. כל זה
בהתאם לסעיפים 18 ו-19 לחוזה.
לפני כשנה העביר הקיבוץ למינהל את הודעתו. אחרי חצי שנה, לאחר פניות חוזרות
ונשנות, הודיע המינהל כי הוא דוחה את דרישות הקיבוץ. המינהל טרם הגיש עמדתו
לבית המשפט. אולם התנגדותו לבקשה בוא תבוא (ה.פ 292/00 בית המשפט המחוזי בנצרת).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
