ממשלת הודו מעוניינת בסכר. אז מה אם 320 אלף איש יאלצו להתפנות מבתיהם?

הירידה בתהילת הסכרים בעולם היתה דרמטית. לרוב אורכה של המאה ה-20, היו הסכרים סמל לפיתוח כלכלי ומקור לגאווה לאומית, עדות לניצחון האדם על הטבע. סכר ההובר באריזונה נבנה ביוזמת הנשיא רוזבלט בזמן השפל הגדול, במסגרת ה"ניו דיל", כדי לייצר כוח היידרו-אלקטרי ותעסוקה להמונים.

סכר אסואן על נהר הנילוס היה גאוותם של המצרים בתקופת נאצר. סכרים אילפו הצפות, האירו ערים והפריחו את שממת המדבר.

היה זה דווקא סכר נארמדה, שתרם לכרסום בדעת הקהל העולמית על סכרים גדולים. הסכר על נהר נורמאדה שבמדינת גוג'אראט במערב הודו, פרוייקט של מיליארדי דולרים, נהגה כבר ב-1946, אושר ב-1979 (עיכוב שגרתי בהודו, מלכת הבירוקרטיה) ויצא לדרך בפועל ב-1988. על פי התכנון, הסכר היה אמור לספק השקיה לאיזור מוכה בצורת בשטח של 18 אלף קמ"ר. עד היום, 21 שנה לאחר שאושר הפרוייקט, נבנו 88 מתוך 134 מטר - גובה הסכר כולו.

המתנגדים לבניית הסכר, אנשי איכות הסביבה, יכולים לשאוב עידוד מהדו"ח המסכם שפרסם בשבוע שעבר הוועד העולמי לסכרים (WCD), המביע הסתייגות חריפה מפרוייקטים של סכרים גדולים.

לדברי הדו"ח, לעתים קרובות נכשלים הפרוייקטים בעמידה בהבטחותיהם, ואינם מעריכים כראוי את הסבל האנושי והנזק הנגרם לסביבה. ואכן, בסכר נארמדה, 320 אלף איש, רובם בני הכת התחתונה, צפויים לעקור ממקומם בשל הצפת עמק נארמדה.

אולי מפתיעה העובדה, שגם הממשלה המקומית בגוג'אראט תומכת בהקמת הסכר, על אף מחיר ה-"relocation". ממשלות בעולם השלישי מביעות התנגדות גוברת להתערבות בענייניהן מצד ארגוני איכות סביבה עולמיים, רובם ככולם ממדינות עשירות על פני הגלובוס, ולעתים תכופות הן משיכות בתוכניותיהן ללא רתיעה. לאחר נצחון משפטי מקומי, שעיכב את המשך הבנייה, היו השלטונות כה מרוצים מהניצחון, עד שהכריזו על יום חג במדינה כדי לחגוג את האירוע.

מאידך, פעילים מארגון המחאה המוביל נגד הסכר, "הצילו את נארמדה" בתרגום חופשי, הפעיל מעל לעשור, הביעו זעם על תוצאות המאבק המשפטי, ופתחו בשביתת רעב. כך אמר פעיל בכיר בארגון: "לא הובסנו. הדרך עוד ארוכה. לעתים נתקלים באין מוצא, ואז אנו חייבים למצוא מוצא חדש".