מכביש בית דגן-השבעה, בין העצים, עומד לו שלט צהוב של משרד התיירות, במקום בו
ניצב בזמנו בית הטומן בחובו מורשת קרב מאלפת מתקופת מלחמת הקוממיות. השלט המחליד
מבשר לדור שלא ידע מאבק עצמאות מהו, בזאת הלשון: "כאן עמד בית הקרן הקיימת
לישראל. אם כי הדבר נראה מוזר, הרי כאן עמד מזקף עברי בודד, על הדרך המקשרת
את יפו ותל-אביב עם ירושלים והדרום. בימי מלחמת העצמאות, שבטרם קום המדינה,
הובטח המזקף על ידי כוח קטן, שהחזיק מעמד מול התקפות האויב ונסיונותיו לפוצץ
את הבית..."
כיום, לאחר כמה וכמה פיצוצים שעלה בידי הערבים לבצע, נותרו רק שרידי הבית על
תלם.
הבית התלת-קומתי נבנה כבית מבודד, מערבית לכפר הערבי הגדול בית דג'ן, שעל אדמותיו
נבנה לימים המושב בית דגן. בשנת 1922 רכשה הקרן הקיימת 150 דונם על יד צומת
בית-דג'ן, אולם מסרה אותם לערבי יפואי תמורת שטח דומה של אדמתו שגבל עם אדמת
נחלת יהודה. הערבי שרכש את האדמה נטע עליה פרדס, ובנה בית גדול, שלימים הוקם
בו בית חרושת לסיגריות בבעלות ערבית.
ב-1930 מכר הערבי 128 דונם מאדמותיו ליהודי אמריקאי בשם שוגרמן, שהתלהב למראה
הפרדסים שהשתרעו משני צדי הכביש יפו-ירושלים, ולמראה בית המידות הניצב בתוכם.
לאחר תשע שנים, בעקבות מצבו הכלכלי, הציע שוגרמן את הבית והאדמות לקונה אשר
ירבה במחיר. תחילה ניסה למכור ליהודים, אולם אלו חששו לקנות בית מרוחק מיישוב
יהודי, עקב המצב הביטחוני אשר החל להידרדר במאורעות 1936-39. עקב כך, הציע
את אדמותיו לערבים. בהיוודע הדבר לקרן הקיימת, החלה זו לגייס כסף על מנת לרכוש
את השטח. הדבר עלה בידה ברגע האחרון, לפני העברת הבעלות בטאבו לידי קונה ערבי.
הקרן הקיימת רכשה כ-900 דונם באיזור צומת בית דגן, אשר מתוכם 450 דונם ניתנו
לקיבוצים מעלה החמישה ורמת רחל. 120 דונם ניתנו ל"קיבוץ ו'", והשאר - ואדי
שלא ניתן לעיבוד.
ב-1945 החל קיבוץ מעלה החמישה לעבד את הקרקע בקרבת בית הקק"ל. תחילה הוכשרו
60 דונם, אשר היו אמורים לספק מספוא וסלק לרפת, ולאחר מכן השטח גדל ל-120 דונם
מעובדים. בשנה הראשונה הקיבוץ נעזר במערכת ההשקיה שהיתה קיימת בשטח, כגון הבאר
באתר ותעלות המים בפרדסים. עקב קלקול במערכת, הוחלפה המשאבה המקורית למשאבה
המונעת בחשמל, ובאמצעותה סופקו מים באופן סדיר ונוח לשטח המעובד. באותה תקופה
החלו אף להשקות בהמטרה.
בגלל המרחק בין שטחי החקלאות בבית דגן וקיבוץ מעלה החמישה בואכה ירושלים, החבר
שעבד במקום התגורר כל השבוע בבית הקרן הקיימת שבצילום, והיה שב לקיבוץ לשבת.
אותו חבר שימש גם כנוטר על האדמות. בנוסף אליו, התגורר בבית גם קצין משטרה
ערבי עם משפחתו. ככל הידוע, היחסים ביניהם היו טובים למדי. באגף המזרחי של
הבית שכן בית חרושת לדיקטים, שבעליו היה גם הוא יהודי.
בסוף נובמבר 1947, לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, החלו חיכוכים עם האוכלוסייה
הערבית באיזור. חבר הקיבוץ, אשר הוזהר על ידי קצין המשטרה הערבי מפני אפשרות
לפעולה ערבית על הבית, העביר את האזהרה אל חברי הקיבוץ, ואלו החליטו שיש להישאר
במקום, והעבירו את האזהרה אל מפקדת ה"הגנה". זו שלחה תגבורת למקום, על מנת
לשמור עליו ולהופכו למאחז אסטרטגי: הבית שימש למעשה כמוצב עברי על אם הדרך,
ומכאן התעקשות ההגנה על אחיזה בו.
חשיבותו האסטרטגית של בית קק"ל היתה לא רק מבחינת האחיזה בקרקע. חשיבותו הרבה
באה לידי ביטוי בזמן המאורעות כערך סמלי-פסיכולוגי, למען יראו הערבים, כי אין
היהודים נוטשים אף ישוב, ואפילו הקטן ביותר. ערכו האסטרטגי של הבית היה בשכנותו
לפרשת דרכים חשובה על דרך שהובילה מיפו לירושלים והדרום, ומבית דגן ליפו. ציר
זה שימש את הפורעים הערבים מחד, וכן את אנשי ההגנה מאידך, שיצאו לפעולות גמול
כנגד הפורעים ולהגנה על השיירות העבריות. בית הקק"ל שימש גם כמאחז קדמי, שאיפשר
את כיבוש בית המשטרה הבריטית השולט על כל הסביבה, וכן גם כעמדת חלוץ וקו הגנה
ליישוב מולדת.
תיאור המבנה המקורי: הבניין היה בן 3 קומות ועליית גג, והוקף גדר אבן שיצרה
חצר גדולה. בקומה התחתונה היו 3 חללים ששימשו את מערכת המים. בחלל אחד היתה
הבאר, בשני עמד המנוע, השלישי שימש כחדר משק. מדרגות אבן הובילו אל הקומה השנייה,
ובה היתה מרפסת הפונה צפונה אל הכביש. בקומה זו היו שתי שורות של שלושה חדרים
בצד מזרח ובצד מערב, ובסך-הכל שישה חדרים. קומה זו שימשה למגורים ולחדר המטה,
בו הוחזק גם מכשיר האלחוט ומחסן הנשק. ממול לחדר זה שכן החדר אותו בחרו הבנות
שבקרב הלוחמים למשכנן - אומרים כי חדר זה היה תמיד המסודר והמושך שבכל החדרים.
בעליית הגג, מכוסה בגג רעפים, שכנו בעיקר עכברים. מזרחה לבניין עמד מבנה נוסף
בן שתי קומות, ששימש כבית חרושת לדיקטים.
המראה אשר אותו ראו אנשי הבית מאותה מרפסת שבקומה השנייה, היה מעניין ביותר:
לנגד עיניהם דהרו מהשכם בבוקר ועד רדת החשיכה, מאות מכוניות ערביות בדרכן ליפו
וממנה, רבים מבין הנוסעים היו אנשי כנופיות לבושים מדים שונים ומשונים, ועמוסי
נשק וכדורים לעייפה. בעברם על פני הבית היו מגבירים את מהירותם. עם זאת, הצליחה
עין המגינים שצפתה בהם לראות את אגרופיהם הקמוצים ואת מבע פניהם אשר למדו אותם
לדעת, שאלמלא הבריטים הסובבים בכביש - לא היו מסתפקים באגרוף קמוץ ובהטחת קללה
בלבד.
הבריטים אכן עברו ליד הבית פעמים רבות ביום, כדי להבטיח את התנועה הצבאית בין
רמלה ליפו. לעתים לא הסתפקו בפטרולים בלבד, והיו מציבים משוריין במשך כמה שעות
למרגלות הבית.
תיאור שרידי האתר: המבנה בנוי משלושה חדרים ובריכת אגירה. בחלקו המזרחי של
המבנה - חדר הבאר המקורה בקשת. בצמוד אליו מצויים שרידים של שני חדרים, וצמודה
אליהם בריכת אגירה גדולה.
תקרת גג המבנה של חדר הבאר, בעובי כ-50 ס"מ, מטויחת בשתי שכבות וסוגי טיח.
השכבה התחתונה היא טיח מעורב בצדפים, ומעליה טיח חלק מעורב במלט. התקרה עבה,
על מנת שתוכל לשאת עליה את מתקן המשאבה הקדום (של באר האנטיליה) ואת מתקן הוויסות
הבנוי בצורה מתומנת מבחוץ ועגולה מבפנים.
קוטר המתקן 210 ס"מ וגובהו 75 ס"מ. עובי דופן 20 ס"מ. פנים הבריכה מטויח במלט
חלק. בחלק הדרום מערבי של הבריכה ישנו פתח יציאה, המוביל את המים על ידי תעלה
ברוחב 30 ס"מ וגובה 25 ס"מ אל בריכה קטנה רבועה באורך ורוחב של 110 ס"מ ועומק
25 ס"מ.
תעלה זו מתחברת לתעלה אחרת, המעבירה את המים לאורך קיר המבנה אל בריכת האגירה,
הנמצאת בצד המערבי של המבנה. התעלה מטויחת בשתי שכבות טיח, הדומות לטיח של
תקרת המבנה. במרחק של כמטר דרומית מערבית, צינור בקוטר 15 ס"מ, שממנו נשפכו
המים אל הבריכה המתומנת. שני פתחים בגג הבאר, האחד מרובע דרומית מהבריכה, והשני
עגול ונמצא דרומית מזרחית מהבריכה.
בחלקים אחרים של המבנה לא שרדה תקרה. השרידים היחידים שנותרו הם הקיר הדרום
מערבי של המבנה, וחלק מקירות הפנים של החדרים.
הכותב הינו ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת אשקלון, ומרצה במחלקה המקבילה
באוניברסיטת בר-אילן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
