בג"ץ שניצר

בג"ץ שניצר, מ-1988, הוא ככל הנראה התקדים החשוב ביותר בתולדות המאבק על חופש העיתונות בישראל. לאחר שחוק העונשין המנדטורי העניק לצנזורה סמכויות כמעט בלתי-מוגבלות לעצירת פרסום בתקשורת, יצר בית-המשפט באותו פסק-דין הגבלה מהותית של הכוח הזה.

את העתירה הגישו מאיר שניצר, אז עורך עיתון "העיר", ואלוף בן, עיתונאי בעיתון. בן ערך אז תחקיר על השינויים הצפויים בראשות המוסד. הכתבה נשלחה לצנזורה, ונפסלה בטענה שתפגע בביטחון המדינה. בן לא התייאש, עבד על נוסח שונה, והגיש את הכתבה שוב לצנזורה, שחזרה ופסלה אותה. בן הגיש את הכתבה עוד פעמיים לאישור, ורק הגרסה הרביעית אושרה, לא לפני שהוצאו ממנו 32 קטעים - שבגינם הוגשה העתירה.

בית-המשפט, בהרכב שבראשו עמד השופט אהרן ברק, קבע כי "תקנות ההגנה (לשעת חירום, שמכוחן פועלת הצנזורה), אף שמקורן מנדטורי-אוטוקרטי, מופעלות במדינה דמוקרטית. בנסיבות אלה חייבות תקנות ההגנה לעצב את דמותן על רקע סביבתן הדמוקרטית החדשה".

לפיכך נקבע כי כאשר הצנזורה בוחנת פרסום, עליה להחיל עליו את "מבחן הוודאות הקרובה", כלומר: לשאול האם בפרסום הכתבה קיימת ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה. אם התשובה היא חיובית, אין לאשר את הפרסום. אחרת, היא מותרת לפרסום.