בחירות מוקדמות אינן דבר כל-כך בטוח, כפי שניתן להתרשם מהתקשורת. עכשיו, כאשר
חברי הכנסת הוציאו את כעסם בקריאה הראשונה של חוק פיזור הכנסת, הם יכולים לפעול
למען המטרה האמיתית שלהם: אי פיזור הכנסת. עד הקריאה השנייה והשלישית על החוק,
עוד נראה כמה שפנים יוצאים מכמה שרוולים, תרגילים מסריחים יותר ופחות, ואולי
אפילו תצמח מכל המהומה ממשלה חדשה.
אבל בין שיהיו בחירות מוקדמות ובין שלא, הטעם המר מתיפקודו של אהוד ברק לא
ישתנה. להוציא את היציאה מלבנון, לא יכול ראש הממשלה להתגדר בשום דבר שנעשה
כראוי. באשמתו, לא באשמתו - לא משנה, הרי הוא עצמו הטביע את המנטרה שהתוצאות
הן שקובעות.
הטרגדיה של ברק היא שלא הוא אשם, אלא הציבור שבחר בו. אותו ציבור שכמיהתו לגנרלים
כה גדולה, שנהייתו אחרי "ביטחוניסטים" כה עזה - עד שטחו עיניו מלראות שדווקא
בגלל היותם גנרלים, הם נעדרים את הכישורים הנחוצים לראש ממשלה. אחרי הכל, אנשי
הצבא באים ממסגרת נוקשה, בה המפקד נותן פקודה והיא מתבצעת. בלי ויכוחים, בלי
תהיות, בלי משא ומתן, בלי פשרות.
אי אפשר לצפות מאנשים שכל חייהם הבוגרים והמקצועיים עברו עליהם במסגרת כזו,
להיות מסוגלים לפעול במסגרת שהיא לא רק שונה, אלא גם הפוכה. אדם שרגיל שיצייתו
לפקודותיו, לא יכול לנהל בצורה מיומנת משא ומתן עם ש"ס ועם הליכוד, לתמרן בין
עסקנים, לשאת ולתת עם הארכי-פוליטיקאי יאסר ערפאת. לצפות מאנשי צבא להיות מסוגלים
לכך, זו עשיית עוול.
מי שזקוק להוכחות, מוזמן לבדוק מה קרה לאנשי הצבא שהלכו לפוליטיקה. אף אחד
מהם לא היה סיפור הצלחה גדול. אני שומע, אומרים יצחק רבין. ובכן, לראש הממשלה
המנוח היו שתי קדנציות. בראשונה הוא נכשל כישלון חרוץ. בשנייה הצליח, אולם
רק משום שלמד לעבוד יחד עם הפוליטיקאי שמעון פרס. מה שנחשב להישג הגדול ביותר
של רבין, הסכם אוסלו, לא היה מושג לעולם ללא הפוליטיקאי פרס.
ראוי שהציבור יבקש את סליחתו של אהוד ברק על שבחר בו. אבל ראוי יותר שהלקח
יילמד, והוא פשוט: צבא זה מקצוע. פוליטיקה זה מקצוע. וכל אחד מהמקצועות דורש
כישורים שונים. הפוכים.
עוזי ברעם, אדם לעת זו
עם או בלי קשר לקטע הקודם: ישבנו, קבוצת חברים, במסעדה תל-אביבית, ומישהו העלה את השאלה המתבקשת את מי היינו רוצים לראות מועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה. די הופתעתי כשהתשובה נמצאה לי ללא מחשבה מרובה. עוזי ברעם,אמרתי.
למה? כי הוא לא איש צבא, תודה לאל. היום כבר ברור שבמציאות הפוליטית שלנוראש
הממשלה חייב להיות פוליטיקאי טוב, וברעם הוכיח עצמו ככזה לאורך שנים רבות. הוא ניהל משרדים שונים, בהם כלכליים, ועשה עבודה טובה. הוא מקובלבתוך מפלגתו ובציבור, מסוגל להסתדר עם ש"ס ועם הליכוד באותה מידה. הוא לא "אנליטי", שאף אחד לא מבין מה הוא רוצה, ולא "איש חזון", שאף אחד לא מצליח לראות את חזונו.
ברעם הוא לא אינטלקטואל גדול, אך הוא מאוד אינטליגנטי. הוא בעל נטיות שמאלניות,
אבל לא נעול עליהן, מסוגל להקשיב, פתוח לקבל דעות אחרות. הוא חובב ספורט ידוע,
מוקיר את ברל כצנלסון, אבל יודע להעריך גם את ביצועיו של זינאדין זידאן. ויתרון
שלא יסולא בפז: אהוד ברק לא רצה אותו, ולכן הוא לא קשור עם ביצועיה הכושלים
של ממשלתו.
בקיצור, אדם מאוזן, רקורד חיובי וראש טוב על הכתפיים. מי צריך יותר מזה?
עוזי ברעם, מה אתה חושב על הרעיון?
"גם אני סבור שלא רצוי שאיש צבא יעמוד בראש מדינת ישראל. אבל התוכניות שלי
לשנים הקרובות הן דווקא בכיוון של פחות פוליטיקה, לא יותר".
ליברמן והפלשתינים: שנאה ועסקים
חבר הכנסת אביגדור ליברמן מאשר, כי לפני כמה חודשים נפגש עם "אישים
פלשתינים מרכזיים", כאשר הגיע לפגישה עם איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף. אבל,
טוען ליברמן, הוא "לא קיים שיחות כלכליות ואין לו שום אינטרסים כלכליים ברשות
הפלשתינית". ליברמן אף מכחיש את טענת ראש הממשלה, לפיה הציע לפלשתינים להמתין
עד לעליית הימין לשלטון, כי ממשלת ימין תיתן להם עיסקה טובה יותר מאשר ממשלת
ברק.
עכשיו אנחנו יודעים מה ליברמן לא אמר בפגישה, לדבריו. אבל אנחנו עדיין לא יודעים
מה הוא כן אמר. אם ליברמן לא דיבר בפגישה על עסקים פרטיים, ואם הוא לא דיבר
על עסקים פוליטיים - מה הוא עשה שם בכלל, ועם מרטין שלאף בפרט? סיפר בדיחות?
בילה את זמנו בנעיצת עיניים בתקרה?
יכול, כמובן, להיות שעצם נוכחותו של ליברמן, אפילו של ליברמן שתקן, היתה חשובה
לשלאף. איש פוליטי בכיר מישראל, בעל מהלכים בכנסת,ומקורב לבנימין נתניהו, מי
שעשוי להיות ראש הממשלה. לשלאף, שותף בקזינו ביריחו ואולי בעוד כמה עסקים,
משתלם להביא איתו אדם כזה לפגישה עם "אישיםפלשתינים מרכזיים", אפילו אם האדם
הזה אינו מוציא הגה מפיו.
אומרים לנו ששלאף "נחשב לידיד קרוב של משפחת רבין וכן של השר חיים רמון ושל
עוזי ברעם" ("ידיעות אחרונות", 28.11.00). ידיד? קרוב? יש בכלל דבר כזה בין
פוליטיקאים ואנשי עסקים? ממה שידוע על שני הזנים הללו, ידידות אצלם זה שם נרדף
לכדאיות.
עובדה: לא תראו הרבה פוליטיקאים, אם בכלל, היוצרים ידידויות קרובות עם אנשים
עניים. כשם שלא תמצאו אנשי עסקים רבים, אם בכלל, היוצרים ידידויות עם פוליטיקאים
שאינם יכולים להועיל להם בדרך זו או אחרת.
"ידידויות" כאלה יכולות לעשות טוב רק ל"ידידים" עצמם. הציבור, בדרך כלל, רק
מפסיד מהן.
אצל ליברמן זה מרגיז במיוחד. האדם הזה מקדם עמדות לאומניות קיצוניות, וזו כמובן
זכותו. אבל המעט שאפשר לצפות מפוליטיקאי כל-כך לאומי, כל-כך ציוני, כל-כך אנטי
פלשתיני - זה שלא יתלווה לאנשי עסקים לפגישות עם "אישים פלשתינים מרכזיים",
שעל ההתנגדות להם בנה ליברמן את עצמו ואת הקריירה הפוליטית שלו.
תנועה אמיצה ונחוצה
לא מבין מה רוצים כמה עיתונאים מהתנועה לאיכות השלטון. לפני שבוע פורסמה על התנועה ועל העומד בראשה כתבה מכפישה ב"ידיעות אחרונות". על מה? על כלום. תרומה של 5,000 דולר, מתורם שראשי התנועה לא היו מודעים לאישיותו השנויה במחלוקת. קראנו ששני הכותבים הושעו מעיסוק בתחקירים, וצריך להחמיא לעיתון על הצעד החריג והאמיץ. לא בכל יום נוקטים אצלנו צעדים נגד עיתונאים שנכשלו.
אם התנועה לאיכות השלטון לא היתה קיימת, אז במציאות שלנו היינו צריכים להמציא
אותה. היא לוחמת בשחיתויות, באי סדרים, למען היגיינה שלטונית וציבורית. היא
עושה זאת ללא חשבון, אין אצלה ימין או שמאל, קטן או גדול. בסך הכל זו עבודה
כפויית טובה, המייצרת אויבים רבים.
לכן, יש מקום לצפות שהתקשורת והעיתונאים יסייעו לתנועה, יעודדו אותה, יקדמו
אותה - שהרי היא עושה את מה שאנחנו, העיתונאים, צריכים לעשות.
מעשים בלתי ספורטיביים
יש אנשים רבים שלא יודעים שכדורגלנים בנבחרת הצעירה ביצעו מין קבוצתי בנערה צעירה, כאשר היו במלונם ערב משחק בינארצי. יש גם אנשים רבים שלא יודעים שלפני כמה שבועות רגמו אוהדי כדורגל את מכוניתו של יו"ר הפועל פתח-תקוה, אותו ואת בתו הקטנה, וששחקני הנבחרת הבוגרת אירחו נערות ליווי.
ולמה לא יודעים? מכיוון שהסיקור בנושאים אלה נעשה במדורי הספורט של העיתונים,
שלא כולם מעיינים בהם. למה הדבר משול? לכך שאונס של אשה יסוקר באופן בלעדי
במדורי או עיתוני הנשים, למשל.
אבל רגימת אנשים, מין קבוצתי בנערה צעירה, בילוי "ממלכתי" עם נערות ליווי - אלה ושכמותם הם מעשים שלכל הציבור יש את הזכות לדעתו, ומקומם בעמודי החדשות, לא במדורי הספורט.
שומרים על השוטרים
"חברת 'השמירה' הודיעה היום, כי זכתה במיכרזים בהיקף של כ-27 מיליון שקל. המיכרזים בהם זכתה 'השמירה' היו ללקוחות הבאים: משטרת ישראל..."
("גלובס", 27.11.00).
אשת האור ואיש הצללים
בהשתלמות באילת בנושא תקשורת ומשפט, אמרה אילנה דיין, משפטנית ושדרנית טלוויזיה, כי השיח הציבורי בארץ "לכוד בתפישה הכלכלית של שוק הרעיונות, וכך הוא נחנק - רעיונות, ערכים ואינפורמציה עוברים רידוקציה ועיוות, הופכים לבידור בידיהם של ברוני התקשורת" ("גלובס", 26.11.00).
כה אמרה ד"ר אילנה דיין, ארזה את חפציה, חזרה אל חיק ברוני התקשורת של "טלעד",
ושידרה את הפרומו לתוכניתה הבאה: "איש הצללים שובר שתיקה". אה, כמה נפלא להיות
עיתונאי: בתל-אביב עושים למען ברוני התקשורת את מלאכת "הרידוקציה והעיוות"
(תמורת שכר נאות) - ובאילת מותחים עליהם ביקורת.
כתבות
ני"ע
