מאז הדביק להם מנחם בגין המנוח את בריכות השחייה כביטוי לעושרם המופלג, אין
הקיבוצים יכולים להשתחרר מן הדימוי של עושקי סביבתם. בינתיים, כמעט הכל התמוטט.
רבים מבין חברי הקיבוצים, יחד עם המושבניקים, הצטרפו לאותן האוכלוסיות בהן
מטפל דו"ח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם אתמול (ג').
לקשישים ביניהם, אין אפילו פנסיה מסודרת. לא מזמן, קראתי עדות של חברי קיבוץ
האון: "יש כאן אנשים שלא קנו אוכל, או נייר טואלט, בחודשיים האחרונים. יש אנשים
רעבים שלא אכלו חודשיים".
קיבוץ האון, למי שלא זוכר, הוקם בזמנו לרגלי רמת הגולן כקיבוץ ספר, ויחזור
להיות כזה בעתיד. אולם, העובדות אינן חשובות. דימוי הבריכה של בגין נשאר בעינו,
ואפילו הורחב לממדים מפלצתיים. מה שפעם כונה ה"התיישבות העובדת", הפך ל"ספסרי
מקרקעין", "שודדי הקופה הציבורית" ו"כרישי נדל"ן".
הפרדוקס הוא, שהעליהום הזה על הקיבוצים והמושבים מתחולל בעת שהם נמצאים - עם
בודדים יוצאים מהכלל - בשפל המדרגה שלא היה כמותו. מלבד הקרקעות שהוחכרו להם
לפני עשרות רבות של שנים, לצורכי חקלאות, פיתוח, ההתיישבות ופיזור אוכלוסייה,
כמעט לא נותר בידם דבר.
יזמים, קבלנים, מתווכי קרקעות, אשר במשך עשרות בשנים גרפו הון עתק, הפכו לצדיקים
גמורים לידם. אגב, ספסרות ב"קרקעות הלאום" היתה אחד המקורות העיקריים להתעשרות
והרחבת הפערים בחברה הישראלית. קודם התעשרו מסחר בקרקעות, אחר כך מבנייה עליהן,
אחר כך השקיעו את הרווחים בבורסה ובעיסקאות פיננסיות, וחוזר חלילה. עכשיו כל
אלה הם אנשי משק מכובדים, ראשי קונצרנים כלכליים אדירי כוח ומעמד במשק הישראלי.
אין צורך להתפלא על כך, שאחרי התמוטטות האידיאולוגיות השיתופיות, מבקשים הקיבוצניקים
והמושבניקים להשתלב בעידן ההפרטה האופנתי, תוך מימוש זכויות קניין הנובעות
מחכירה ממושכת של קרקעות אלה. מדובר בבעיה מסובכת יותר משחושבים.
הדבר כרוך בשינוי היעד של הקרקעות מחקלאות לבנייה, למסחר ולמגורים. הדבר מסתבך
עוד יותר, בגלל הפער העצום הקיים במחיריהן במרכז הארץ ובפריפריה. קרקע חקלאית
במרכז הארץ ששינתה את יעודה שווה כסף רב ואילו זו בפריפריה, בעיקר באזורי הספר
בדרום או בצפון, שווה כמעט אפס.
יש הרבה דמגוגיה בדיון "קרקעי" זה. בראשית השנה, בשם ביטול האפליות, בעיקר
על רקע עדתי ולאומי, עתרה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" לבג"ץ נגד הפשרת קרקעות
חקלאיות לשימושי נדל"ן של הקיבוצים המושבים.
אבל המערכה הנוכחית התחילה עוד בשנת 1996, כאשר הקשת יזמה את המאבק על חוק
הדיור הציבורי. מאבק זה הסתיים בהצלחה חלקית, הודות לפעילותו של ח"כ רן כהן
ממרצ, עם חקיקת החוק ב-1998 ותחילת מכירת דירות ציבוריות לדיירים במחירים מוזלים.
אבל, גם בחוק חיובי זה נותר פגם בסיסי: כל זכויות הפיתוח, הקרקע והשטחים הציבוריים,
הופקעו מרוכשי הדירות ונותרו מולאמות. במקביל, פתחו אנשי ה"קשת" במערכה נגד
ההסדרים הקיימים לגבי הקרקע החקלאית של ההתיישבות, שהגיעה לבג"ץ בנוסח קצת
קיצוני, כמעט פוסט-ציוני.
בג"ץ זה הוליד, בינתיים, שני דברים. האחד, ספר פרי עטו של עו"ד שרגא בירן "בדמעה
יקצורו - אדמה ישנה, קניין חדש", המתבסס על כתב עמדה לבג"ץ בשם קיבוצים ומושבים
(עו"ד בירן מייצג בדיון משפטי זה קבוצה של קיבוצים ומושבים מעמק חפר). השני,
המלצות ועדה בין-משרדית - ועדת מילגרום - שבחנה את זכויות החקלאים בקרקעותיהם,
ואת גובה הפיצויים שיקבלו הקיבוצניקים והמושבניקים עבור הפשרתה של קרקע חקלאית.
אף כי הטקסט נועד להרשים את שופטי הבג"צ, הוציא עו"ד שרגא בירן ניתוח היסטורי-משפטי
מקורי, לרבות תוכנית לרפורמה אגררית חדשה התואמת את רוח הזמן. לצורך זה, הוא
טבע את המושג "קניין חדש", שמשתלב במה שמכונה בימינו "כלכלה חדשה". קניין קרקעי
חדש זה הוא, לדידו, מקור ליתר שוויוניות בחלוקת העושר הלאומי בחברה המודרנית.
מכאן, בירן רואה זהות אינטרסים בין דיירי השיכון הציבורי בשכונות ובעיירות
הפיתוח, לבין תושבי הקיבוצים והמושבים. אלה כאלה מקופחים על ידי המדיניות הקרקעית,
שגובשה בידי הפוליטיקאים והביורוקרטים במרוצת שנות קיומה של המדינה. הפתרון,
בעיניו, הוא "הפרטה חברתית" של הקרקעות ל"קניין חדש".
הפרטה חברתית זו צריכה לכלול את כל המקרקעין המוחזקים כדין על ידי התושבים
לצורכי מגורים, חקלאות, תעשייה, מסחר וכל שימוש אחר. היא תיעשה על ידי הענקת
זכויות חכירה לתקופות העולות על 100 שנה. דמי החכירה ישולמו מראש, ויהוו שיעור
מסוים משווי זכויות הבעלות של אותה קרקע.
בתקופת החכירה יהיה החוכר זכאי לנהוג בקרקע מנהג בעלים, לרבות ניצול מלוא זכויות
הבנייה, יוזמות התכנון, והפיתוח. הכל, כמובן, במסגרת הכללים המחייבים של תוכניות
מתאר ארציות וחוקי התכנון. לא עוד הלאמת הקניין הפרטי, אלא ה"דמוקרטיזציה של
הקניין".
עו"ד בירן, שזכה למוניטין כפרקליטם של הקבלנים הגדולים וכמפשיר קרקעות חקלאיות,
מתקומם בספרו נגד המלחמה בהתיישבות העובדת, המנוהלת בעיקר על ידי חוגי הימין,
תוך יצירת ריב ומדון על רקע עדתי, בין דיירי שכונות עניים, בעיקר מזרחיים,
למושבים וקיבוצים "עשירים ואשכנזים". העובדה, שרוב המכריע של מושבניקים וכמעט
מחצית מהקיבוצניקים הם "מזרחיים", נעלמה בדיון ציבורי זה.
לדידו של בירן, בישראל עדיין שקועים בדיני קניין "פרה-היסטוריים". הקניין בתפיסה
המודרנית אינו הבעלות על החפץ, אלא זכות השימוש בו. אולם, 93% מקרקעות המדינה
אינן מוסדרות בחוק, אלא מהוות "טרף בידי הביורוקרטיה הפוליטית".
ומכאן, "מינהל מקרקעי ישראל הוא הספקולנט הכלכלי הגדול ביותר של נכסי המדינה",
ובכלל, המינהל מעודד במדיניותו את ה"קניין הגדול" ומערים מכשולים על יצירת
"קניין קטן" של תושבי השכונות בישובים עירוניים, ושל התושבים החקלאיים במושבים
ובקיבוצים. תוצאת מדיניות זו היא מניעת התחדשות עירונית וכפרית. כך, בעוד שפניו
של המשק הישראלי מופנות להפרטה, במדיניות הקרקעית קורה ההפך: הלאמה ויתר ריכוזיות.
מבחינה זו, המלצותיה של ועדת מילגרום הולכות בתלם. הן מצמצמות במידה ניכרת
את ההטבות בזכויות הבנייה הניתנות לחקלאים במרכז הארץ ובאזור עדיפות ב', ומשאירות
את גובה הפיצוי לחקלאים ברמה הנוכחית, פחות או יותר, באזורי פיתוח. כפשרה ממליצה
הוועדה להעניק זכויות חכירה מלאות בשטח המגורים של החקלאי, שלא יעלה על 2.5
דונם. כל השאר, יולאם.
במונחים היסטוריים, רפורמה אגררית היא מהלך מהפכני של הלאמת קרקע פרטית, וחלוקתה
מחדש לעובדיה. אצלנו, כמו בדברים אחרים, למהפכה הזו יש משמעות הפוכה: הלאמת
הקרקע מידי עובדיה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
