ביהמ"ש העליון קובע, כי טענות שיש לחייב על פי שטר משכנתא כנגד הנושה ושנוגעות
למערכת היחסים בין החייב הנושה - כגון: טענה כנגד עצם זכותו של הנושה לפתוח
בהליך מימוש המשכנתא, או טענה בדבר ויתור מצד הנושה על זכותו לפעול למימוש
המשכנתא, או טענת שיהוי - אינן טענות שניתן להעלותן בפני ראש ההוצל"פ במסגרת
הליך של טענת "פרעתי", אלא מקומן להידון בביהמ"ש המוסמך.
נאוה קוזצ'י (להלן: "המבקשת") ובעלה קיבלו הלוואה מבנק עצמאות למשכנתאות בע"מ
(להלן: "הבנק") ולהבטחת פירעונה משכנו לו את דירתם. הם פיגרו בתשלומים, וכתוצאה
מכך, באוקטובר 1994, ניתן נגדם פסק דין לתשלום חוב של 7,081 שקל לטובת הבנק.
בנובמבר 1994 פתח הבנק בהליכי הוצל"פ כנגד המבקשת ובעלה, ובמהלך התקופה בה
התנהל תיק ההוצל"פ שילמה המבקשת חלק מהחוב.
בתאריך 15.05.97 ניתן צו איחוד תיקים בהוצאה לפועל בעניינה של המבקשת, אשר
הביא לאיחוד חוב הבנק ביחס עם חובות שני תיקים אחרים, כאשר חוב הבנק מגיע כדי
70% מסך כל החובות המאוחדים (להלן: "תיק האיחוד"). המבקשת עמדה בתשלומים שהוטלו
עליה בתיק האיחוד, וכן עמדה בתשלומים השוטפים של החוב שבגינו ניתנה המשכנתא
על הדירה.
ביום 13.01.98 פתח הבנק תיק הוצל"פ נוסף נגד המבקשת, שהוא התיק נושא ענייננו,
וזאת בגין יתרת חוב בסך 48,306 שקל, המשקף את יתרת החוב הבלתי מסולק המובטח
על ידי המשכנתא. הבנק טען, כי המבקשת לא עמדה בתנאי ההלוואה, ולפיכך העמיד
את ההלוואה לפירעון מיידי כקבוע בהסכם, והגיש את שטר המשכנתא לביצוע.
באפריל 99' הגישה המבקשת בקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי". לטענתה, היא לא הפרה
את תנאי הסכם ההלוואה ולא פיגרה בתשלומים, ולכן לבנק לא היתה זכות לפתוח בהליכי
מימוש המשכנתא. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה בקובעו, כי אין מדובר, למעשה, בטענת
"פרעתי", אלא בטענה כנגד עצם הזכות לממש את המשכנתא, ועניין זה אינו מצוי בגדר
סמכותו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.
בבית המשפט המחוזי חזרה המבקשת על טענותיה, כי לא הפרה את תנאי המשכנתא ולא
פיגרה בתשלומים, ולכן לא קמה לבנק הזכות לממש את שטר המשכון, וכי הפיגור משנת
1994 הוסדר במסגרת צו איחוד התיקים שהוצא על ידי ראש ההוצל"פ ובדרישות צו זה
היא עומדת כסידרן.
כנגד זאת טען הבנק, כי תיק המימוש כלל אינו מהווה חלק מתיק האיחוד, ולכן ניתן
לממש את הבטוחה הקניינית בלא כל קשר לתיק האיחוד, שאם לא כן הוא עשוי להתרוקן
ממשמעותו. אשר לעצם הזכות לממש את המשכון נטען, כי חוב הפיגורים בתשלומי המשכנתא
מקנה לבנק זכות לממש את המשכון לפי חוזה ההלוואה, ומכאן שהפיגור משנת 94',
שבגללו הוחל בהליכי הוצל"פ בתיק הראשון, מקנה זכות להעמיד את ההלוואה לפירעון
מיידי ולממש את המשכון, גם אם בעקבות צו האיחוד משלמת המבקשת את התשלומים שנפסקו
לה כסדרם.
בית המשפט המחוזי (מפי השופט ג'ובראן) דחה את הבקשה בקובעו את אלה:
א. הצדק עם ראש ההוצל"פ בסברו, כי אין מדובר בטענת "פרעתי" ולפיכך כדין דחה
את הבקשה.
ב. הבנק רשאי לממש את המשכנתא, למרות שבמקביל לכך קיים תיק איחוד שבמסגרתו
משולמים תשלומי חוב הפיגורים, ובין היתר גם החוב שלהבטחתו ניתנה המשכנתא.
תכלית ההסדר בדבר איחוד תיקים בתחום ההוצל"פ נועדה לייעל את אכיפת החיובים
ולא ליצור מחסום בפני נושים מלנקוט בדרכי הוצל"פ שונות ומגוונות העומדות לרשותם
לצורך גביית חובם, ולכן העובדה כי קיים ופועל תיק האיחוד בהוצאה לפועל, אינה
מייתרת ומונעת את קיומו של תיק המימוש הנוגע לחלק מהחוב נשוא תיק האיחוד.
על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת ערעור לבית המשפט העליון, שנדונה ע"י השופטת
אילה פרוקצ'יה.
השופטת פרוקצ'יה קובעת, כי הצדק עם הגישה שננקטה על ידי הערכאות הקודמות, בהניחן
כי הליכי ההוצל"פ שננקטו לראשונה על ידי הבנק ב-1994 לא פגעו, כשלעצמם, בזכותו
ליזום הליכים מקבילים למימוש המשכנתא לצורך פירעון חובה של המבקשת כלפיו, וזאת
בהנחה, שעובר לפתיחת הליך כזה היה חוב בפיגור, שבגינו ניתן לממש את המשכנתא
בהתאם לתנאיה. מושכלות ראשונים הם, כי לנושה מובטח, שבידו שיעבוד קנייני להבטחת
חובו, היכולת להיפרע את חובו באמצעות מימוש הנכס המשועבד, וזאת במישרין וללא
תלות בהליכים אחרים או בנושים אחרים ובמנותק גם מהליכי הוצל"פ רגילים המתנהלים
לגבי אותו חוב, או מהליכי פשיטת רגל או פירוק, באם אלה מתקיימים.
על פי סעיף 81 לחוק ההוצל"פ התשכ"ז-1967, משכנתאות רשומות על מקרקעין שנקבע
לגביהן בדין כי יש לבצעם כמו פסק דין של בית משפט, יחולו עליהן הוראות חוק
ההוצל"פ בשינויים המחוייבים. על פי סעיף 90 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, מימוש
המשכנתא יהיה על פי פסק דין של בית משפט או על פי צו ראש ההוצל"פ, בדרך האמורה
בסעיף 18 לחוק המשכון התשכ"ז-1967. הוראה זו משמעה, כי המימוש יהיה כמימושו
של נכס שהוטל עליו עיקול בהוצל"פ של פסק דין, זולת אם יורה ראש ההוצל"פ אחרת.
יוצא איפוא, כי מימוש המשכנתא כשיעבוד קנייני הינו מסלול נפרד מהליכי הוצאה
לפועל רגילים לאכיפת חוב על פי פסק דין, ואין נקיטה במסלול אחד מונעת או מייתרת
את האחר, גם אם אלה נוגעים לאותו חוב עצמו.
במימוש הבטוחה הקניינית, תפקיד ראש ההוצל"פ מצטמצם לשאלות בדבר אופן המימוש.
החייב, מצידו, מוגבל בטענות אותן הוא רשאי להעלות כנגד מימוש המשכנתא בהוצל"פ,
ואלה מסתכמות בעיקרן לטענות "פרעתי" במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. שאר טענות
העשויות לעמוד לו כנגד שטר המשכנתא אינן מתבררות בפני ראש ההוצל"פ, שהרי מבחינת
הליכי ההוצל"פ השטר נחזה כ"פסק דין" העומד לביצוע, והטענה היחידה העומדת בשלב
האכיפה כנגד ביצוע זה הינה, כי החייב "מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד
למלא אחריו, כולו או מקצתו", כלשון סעיף 19 לחוק.
כשם שהליכי מימוש משכנתא אינם נפגעים מעצם קיומו של הליך הוצל"פ רגיל למימוש
אותו חוב בגינו ניתן פסק דין בבית משפט, כך אין הם נפגעים מעצם קיום הליך של
איחוד תיקים, שתכליתו לאחד את כלל הליכי ההוצל"פ המתנהלים לגבי אותו חייב תחת
"קורת גג אחת" ולהסדיר בצורה כוללת את פירעון חובותיו בדרך יעילה יותר שתהלום
את יכולתו הכלכלית האמיתית. גם עמידה בהסדר תשלומים במסגרת איחוד תיקים איננה
פוגעת בזכות הנושה המובטח לממש את בטוחתו בגין החוב שבפיגור, אלא עשויה להיות
לה משמעות לעניין איתורם של אמצעי כפייה לאכיפת תשלום החוב בהוצל"פ, כגון צווי
מאסר.
מדברים אלה עולה, כי אין לקבל את עמדת המבקשת, לפיה עצם הליכי איחוד התיקים
מייתרים את ההליך המקביל של מימוש המשכנתא, אלא הם מתקיימים אלה בצד אלה.
טיעוניה בפני הערכאות הקודמות לא הצליחה המבקשת לבסס טענת "פרעתי", שכן היא
עצמה מודה בקיומו של חוב בפיגור כלפי הבנק שטרם נפרע כולו. אמת, כי לאחר מתן
פסק הדין כנגד המבקשת ובעלה ופתיחת תיק ההוצל"פ ב-1994 פרעה המבקשת חלק נכבד
מהחוב. אולם, גם לאחר פירעון חלקי זה נותר עדיין חוב בפיגור כלפי הבנק, אשר
הלך ותפח עם הזמן. גם אם אין הסכמה לגבי גובהו של חוב זה, הרי אין מחלוקת בדבר
עצם קיומו. בנסיבות אלה, לא תצלח טענת המבקשת, כי פרעה את מלוא חובה שבפיגור
לבנק, ולכן טענה זו אינה יכולה להתקבל גם כאשר מוסכם, כי מאז צו האיחוד מקיימת
המבקשת את צו התשלומים שניתן כנגדה, ומשלמת כסידרם את חובותיה החודשיים השוטפים
בגין המשכנתא.
אלא שהמבקשת ביקשה לשלב במסגרת טענת "פרעתי" גם טענות שונות הנוגעות לעצם זכותו
של הבנק לפתוח בהליך מימוש המשכנתא, כגון טענה בדבר ויתור משתמע מצדו על זכותו
לפעול למימוש המשכנתא, הנלמדת מהסכמתו לאיחוד תיקים ולגובה התשלום החודשי,
טענת שיהוי מצד הבנק בהפעלת זכותו זו, וחוסר תום לב בפתיחת הליכי המימוש נוכח
היקפו של החוב בפיגור.
השופטת פרוקצ'יה קובעת, כי אין מקום לטענות אלה בהליך של טענת "פרעתי", שהרי
הן מטיבן נוגעות למערכת היחסים בין המבקשת כחייבת לבין הבנק כנותן ההלוואה
וכבעל המשכנתא, ומקומן להידון איננו בין כותלי ההוצל"פ אלא, אם בכלל, בבית
המשפט המוסמך. לאור זאת, וכל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית המשפט המוסמך, מצווה
ראש ההוצל"פ להמשיך בניהול תיק מימוש המשכנתא, ואין להתערב בקביעת בית משפט
קמא, לפיה אין עילה לסגירת תיק המימוש מטעמים שבטענת "פרעתי".
התוצאה הסופית: בקשת רשות הערעור נדחית.
בר"ע 102/00.
ביהמ"ש העליון. השופטת א. פרוקצ'יה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
