המערכת רוצה פערים

כאשר קוראים בעיון את שני הדוחות האחרונים בנושא, מילגרום ורונן, הדבר המרכזי הבולט לעין הינו השינוי המושגי בהגדרת הנושא. בעוד שבעבר הדיון היה תחום בין רצונם של החוכרים החקלאיים לפיצוי הגדול ביותר האפשרי, והטיעון הכלכלי של תמריצים לאותם חוכרים כדי שישחררו קרקעות לבנייה, הוועדה הנוכחית מוסיפה את ההיבטים התכנוני וחברתי. ההיבט החברתי מתייחס להשפעה של הסדרי הקרקעות על חלוקת המשאבים של המדינה, והס מלהזכיר, שוויון. אבל הוועדה, על אף ששינתה את מסגרת הדיון, עדיין לא הסיקה את המסקנות המתבקשות והמשיכה לאמץ את רציונל הפיצוי הכספי שהיה מקובל לפני כן, גם אם הפחיתה אותו במידה ניכרת.

האם השינוי הכמותי הזה הוא שינוי איכותי? התשובה לכך תינתן בעתיד הקרוב, אבל איך שזה נראה כרגע, השימור של המונח פיצוי בשינוי יעוד ולא "פיצוי חקלאי", מאפשר למקבלי ההחלטות לקבל את המסקנות ככלל, אבל לשנות את אחוז הפיצוי כלפי מעלה. כך נעשה עם מסקנות ועדת רונן וכך ייעשה עם המסקנות הללו.

לפני שאדון בפרטים של הדו"ח עצמו, שחלקם כבר נסקרו בכתבות רבות, אציין מה אין בו. כמו כל ועדה ממשלתית, גם ועדה זו זכתה בכתב מינוי המגביל את גבולות הדיון שלה. בפוליטיקה הישראלית, אף אחד לא מוכן עדיין להתייחס לנושא הקרקעות כנושא כולל של הסדרת הזכויות העמומות בקרקע לאוכלוסיות רבות, הכוללות את הבדואים בנגב, ואחרים המוגדרים כ"פולשים" אף שהם לא כאלה.

אין גם בדו"ח הוועדה התייחסות לחלוקת הקרקעות בין מועצות אזוריות לרשויות מקומיות. לקרית שמונה 13,00 דונם בעוד למועצה האזורית רבע מיליון דונם. כאשר קרית שמונה מנסה להתרחב, אין לה לאן. כאשר מוקמות שכונות של בתים צמודי קרקע, הם במועצה האזורית. כאשר מוקמים קניונים ומפעלים, הם בתחומי המועצה האזורית. הארנונה המשולמת בעקבות השינויים גם היא מועברת למועצה האזורית. עיון קצר בדו"ח מבקר המדינה בנושא הישובים בדרום (50 ב') מגלה פערים עצומים בהכנסה לנפש מארנונה בין המועצות האזוריות למועצות המקומיות.

כמו כן אין התייחסות לדרך קבלת ההחלטות במועצת מקרקעי ישראל, שבה רוב הנציגים הם של אותו מגזר עליו אמורות ההחלטות לחול. כדי למנוע שינויים שרירותיים במנגנונים, שבחלקם הגדול אינם שקופים לציבור, יש לכלול במועצה שכזאת ייצוג לרבדי האוכלוסייה השונים. מעבר לכך, מדיניות חברתית צריכה להשתמש במשאבים הכספיים שיהיו תוצריה של הפרטה מסוימת של קרקעות המדינה, למדיניות שאינה נגזרת מתפיסה כלכלית שמרנית. דו"ח העוני האחרון מעיד על מגבלותיה של תפיסה זו. אפשר לומר שזה לא הוגן לבקר דו"ח ועדה על מה שאין בו, ובעיקרון זה נכון, אבל בנושאים בעלי השלכות מרחיקות לכת אין ברירה אלא לעשות זאת, כדי שלעיני הציבור לפחות תיפרש התמונה הכללית ולא תמונה חלקית על פי רצונם של בעלי עניין.

בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, ויש להתייחס גם לפרטי התוכנית המוצעת על ידי הוועדה. מלבד הורדת הפיצוי כפי שנקבע בהחלטות הבואינג של מועצת מקרקעי ישראל, ישנם בדו"ח הוועדה נתונים מאירי עיניים לגבי עיסקאות נדל"ן שנעשו בקרקע חקלאית ובעיקר השווי שלהן. פרט קטן ומעניין הוא טענת הוועדה, שהשווי הכספי הכולל של שינויי יעוד הקרקע אינו חשוב, מה שחשוב הוא הפיצוי לחוכר היחיד. על אף זאת, ישנו נתון אחד שמעריך את השווי הכספי הכולל מתוך דו"ח מוזמן של נציגי החוכרים. השווי הוא כ-5 מיליארד שקלים בחמישים השנים הקרובות. הסכום היחסית קטן יכול להסיט את תשומת הלב הציבורית מחשיבות הנושא, ולעורר את הטענה שלא כדאי לדון בנושא כה פעוט. שווי כולל אחר שאפשר להציג כדי לעורר עניין מחודש בנושא ומבוסס באותה מידה הוא כ-50 מיליארד דולר.

בדו"ח מצויות טבלאות שממחישות את הפוטנציאל הכלכלי המצוי בקרקעות אלו. באזורים שבהם ערך הקרקע הוא 1.6 מיליון שקל לדונם, ההטבה לדונם על פי החלטה 727 הינה כ-400,000 שקל. לעומת זאת, באזורים בהם ערך הקרקע הוא 100,000 שקל לדונם, ההטבה היא כ-27,000 שקל. גם הפיצוי החדש המוצע על ידי הוועדה אינו קוטל קנים. באזור היקר הפיצוי יהיה 160,000 שקל לדונם, ובאזור הזול 31,000 שקל, בהנחה ששטח זה נמצא בפריפריה.

ברור ממספרים אלה, שפערי הפיצוי הם עדיין גדולים מאוד, אבל כנראה שזה צורך מובנה במערכת - לייצר פערים כלכליים הן בין קבוצות אוכלוסייה והן בתוך קבוצות אוכלוסייה. יש לשים לב, ש"פיצוי חקלאי" עבור אותה קרקע, הוא קודם כל שוויוני, ללא הבחנה בין שטח יקר וזול, ותלוי רק באופי הגידולים החקלאיים. פיצוי זה נע בין 4,600 שקל ל-23,050 שקל לדונם. גם על פי ההמלצות החדשות, הפיצוי באזורים היקרים יהיה פי 7 מהפיצוי שהיה ניתן אילו היו נוהגים על פי כללי ה"פיצוי חקלאי". האם יש צורך לפער גדול שכזה כדי לאזן בין ההיבט החברתי וההיבט של שוק הדיור?

הפערים בפיצוי בין הישובים השונים בנוגע להרחבתם (737) גם הם מדהימים ונעים בין פחות מ-6,000 שקל בכפר רופין ל-395,000 שקל ברשפון על יחידת דיור. זאת אומרת שמי שאיתרע גורלו וגר בכפר רופין, ייהנה מפיצוי שקטן פי 66 ממי שרכש נחלה ברשפון, גם אלו שעשו זאת לא מכבר. מדובר על 6,000 עיסקאות, וכל אזרח ואזרחית יכולים לחשב מה שווי ההטבה הכללי.

מלבד זאת מסדירה הוועדה את נושא חלקת המגורים המוגבלת ל-2.5 דונם. טוב עשתה הוועדה שקבעה קריטריון אחיד, כיוון ששטח המגורים שונה מישוב לישוב ויכול להגיע לעשרה דונם. גם כך מדובר על 162,500 דונם (2.5 דונם ל-65,000 נחלות). מתוך 2.5 הדונם יוכל החוכר לסחור בחצי דונם, ששוויו באזורים מסוימים יכול להגיע למאות אלפי שקלים.

בנושא אחד דאגה הוועדה להשוות את שיעור הפיצוי, בניגוד לעבר, בין החוכרים החקלאיים היושבים בקיבוצים ומושבים והחברות לעיבוד חקלאי. חברות אלו היו זכאיות למחצית הפיצוי וכעת הושוו ליתר. אין ספק שלחברות אלו לא יכולה להיות שום טענה לזכויות היסטוריות, לאומיות או מוסריות, והן היו צריכות להסתפק בפיצוי חקלאי. גם אני נגררתי לדיון שבוחן טענות מחוץ לקונטקסט הכללי של הנושא ומתמקד באחוזים ופיצויים לאוכלוסייה מאוד מובחנת, במקום להתמקד יותר באספקטים הכלליים.

אפשר להוסיף כהנה וכהנה פרטים לגבי החלטות העבר, ההמלצות הנוכחיות והחלטות עתידיות הנגזרות מכך, אבל ראוי סוף סוף להתייחס להקצאת משאבי הציבור באופן כזה, ששוויון יהיה מושג וערך הטבוע במערכת ההחלטות ואף מוביל אותן.

הכותב הוא מרצה בפקולטה לניהול אוניברסיטת ת"א וחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית.