הפשרה נוסח אמריקה: לשמור קצת קרקעות לדורות הבאים

בשנים האחרונות השקיעה ארה"ב כ-1 מיליארד דולר כדי לשמור על החוות החקלאיות, וההערכה היא שעד שנת 2,002 (מועד פקיעתן של מרבית תוכניות השימור) ישקיעו השלטונות האמריקנים עד 7.5 מיליארד דולר לטובת המטרה.

כשמפרקים את הסכומים הללו למרכיבים השונים שלהם, מתברר שחלק גדול מהכספים שהשקיעו השלטונות האמריקניים בחוות החקלאיות אינם מתמקדים בהקלות מס להשקעות חקלאיות, אלא במערכת של קנייה שלטונית של זכויות פיתוח רעיוניות, שהחוות החקלאיות לא קיבלו מעולם.

בג'רסי לבדה, למשל, התקבלה ב-1998 החלטה שמאפשרת להשקיע 500 מיליון דולר בקנייה של זכויות רעיוניות מהסוג הזה, הכל כדי לשמור על השטחים החקלאיים.

מפת הבעלות האמריקנית אמנם הפוכה מהמפה הישראלית - גורמים פרטיים מחזיקים בדרך כלל בקרקעות החקלאיות - אבל ליבו של הוויכוח זהה: החקלאים דורשים שיתנו להם אחד משניים: או סובסידיות והטבות במס, שיאפשרו להם להמשיך להתפרנס מהחקלאות, או הפשרה של השטחים, עם הרבה מאוד עדיפות להפשרה. מנגד גוברת ההתנגדות הציבורית להשקעות שלטוניות מאסיביות בקנייה של הזכויות.

הוויכוח האמריקני מורכב מהרבה מאוד אלמנטים שמזכירים את השיח הישראלי: גם בארצות הברית נרשמה בשנים האחרונות עלייה בצריכה של 'אדמה' לנפש. גם בארצות הברית יש תחזיות לעלייה גדולה במספר התושבים (393 מיליון תושבים בשנת 2050).

גם בארצות הברית יש חשש מנזקים לסביבה, והשקעות ציבוריות מיותרות, כתוצאה מפיתוח לא מבוקר ומניצול לא יעיל של קרקעות. אפילו שם מבקשים המתכננים לשמור קצת קרקעות לדורות הבאים. אלא שבעוד שאלת הקניין מניעה את השיח הישראלי, השאלה שמניעה את הוויכוח האמריקני היא תחזיות שחורות מפני ירידה בתוצרת החקלאית, בשל אינטנסיביות ההפשרה של החוות החקלאיות.

כשהדברים מגיעים לשאלת הקניין, הציבור האמריקני חלוק. אם מתבססים על השיח האקדמי כמיקרוקוסמוס, הרי שחלק מן הציבור האמריקני סבור שהשוק הפרטי יעשה את שלו בצורה הטובה ביותר, היכן שהיד הממשלתית המכוונת תהיה מינימלית ביותר. כלומר: מקומות בהם יש יתרון לניצול אינטנסיבי של הקרקעות, ההפשרה תתבצע במילא, ולכן כלל וכלל אין צורך להשקיע כספים ציבוריים בקנייה של זכויות רעיוניות.

באמריקה כמו באמריקה, רבים תופסים את ההתערבות הממשלתית כתהליך מזיק. את הדוגמא הטובה ביותר לגישה הזו העלו על הכתב שני פרופסורים מבית הספר לתכנון ופיתוח אורבני של אוניברסיטת דרום קליפורניה, פיטר גורדון והרי ריצ'רדסון: השניים טוענים כי אילו השיטה הנוכחית של קניית זכויות הפיתוח היתה מתקיימת בשנים בהן עמק הסיליקון, קרם את המבנים הראשונים, חקלאי ארצות הברית היו ממשיכים לגדל בו פירות, והעובדה שזהו אחד השטחים הרווחיים ביותר בעולם, אומרת הכל.

חלק מהאקדמאים האמריקניים קיצוניים יותר וסבורים אפילו שבמקרים בהם השלטון ירצה לפתח חוות חקלאיות כאלה או אחרות הוא צריך להפקיע את השטחים. מצדדי הגישה הזו תומכים את הטיעון בשיטה האמריקנית של הפקעת שטחים פרטיים, שהשלטונות חפצים לייער.

חלק מן הציבור האמריקני סבור שמרגע בו חלק מהחוות החקלאיות כבר החלו ללבוש שמלת בטון ומלט אין לשלטון המרכזי ברירה, וכדי להדוף את הלחצים להפשרה יש להמשיך במדיניות הסובסידיות, אבל זו צריכה להתבצע בצורה סלקטיבית יותר.

דוגמא לגישה הזו הציג פרופסור טום דניאלס, מאוניברסיטת אלבני שבניו יורק, שאיננו מבין את היעילות של קניית זכויות בפרברי בוסטון, אבל בהחלט תומך בקניית זכויות במקומות אחרים.