בימים האחרונים שוב גועשת המערכת, בשל ההמלצות מבית היוצר של ועדת מילגרום,
לגבי הפיצוי לו יזכו חקלאים שהקרקע החקלאית שברשותם תופשר לצרכי שימושים עירוניים.
אומנם, ברק כבר הודיע כי ההמלצות לא ייכנסו לתוקף לפני הבחירות, אבל הנושא
עדיין מטריד רבים.
כידוע, זו אינה הוועדה הראשונה המטפלת בנושא. קדמה לה ועדת רונן, שהגישה את
מסקנותיה לפני פחות מארבע שנים. גם היא קמה אחרי שמינהל מקרקעי ישראל (ממ"י)
קיבל שורה ארוכה של החלטות בדבר הפיצוי לו זכאים החקלאים, בחלקן כאלה המבטלות
החלטות קודמות.
לא קראתי את דו"ח ועדת מילגרום. ייתכן, כי הוועדה התעלתה ודנה בשאלת הפיצוי
מנקודת ראות עקרונית. דיון עקרוני כזה לא נעשה בוועדת רונן, וגם החלטותיו השונות
של המינהל אינן מושתתות על עקרונות כלשהם.
חשיבותו של יסוד עקרוני איננה אקדמית. נושא הזכויות בקרקע הוא עניין מוסדי
בעל היבטים חברתיים וכלכליים, ובעל השלכה בכל תחומי החיים. המסקנה הבלתי-נמנעת
היא שלחברי הקיבוצים והמושבים אין, ולא צריכות להיות, זכויות טבעיות או מוקנות
כלשהן בקרקעות חקלאיות, שהייעוד שלהן משתנה. ואם בכל זאת תכיר המדינה בזכויות
כאלה, הרי זה בשל כוח סחיטה פוליטי, ותו לא.
לשאלת הפיצוי שני היבטים עקרוניים: ההיבט המשפטי והחברתי, וההיבט הכלכלי. בהיבט
הראשון, חוזה חכירה תיקני בין ממ"י לבין מתיישב קובע את זכויות החוכר בעת שינוי
ייעוד של קרקע חקלאית כך: "החוכר יהיה זכאי לפיצוי בעד זכויותיו, אך ורק על-פי
מטרות החכירה, וכן בעד השקעותיו, בהתאם למטרות החכירה, שהיו קיימות במועד סיום
החכירה". כלומר, יש כאן חוזה ברור.
חברה איננה יכולה להיחשב מתוקנת, אם חוזים מופרים בה רק מפני שצד אחד לחוזה
לא ראה את הנולד, ומתחרט על חתימתו. זה בדיוק מה שקורה כאן: אילו צפו חקלאי
שנות ה-50, ה-60 או ה-70 איזה ערך יהיה לקרקעות שקיבלו בחכירה, ייתכן שהיו
מתעקשים לשנות את הסעיף הזה בחוזה.
ואגב, אילו התעקשו כך, היו מאשימים אותם בספקולציה בקרקע. "ספקולנט" היתה אחת
ממילות הגנאי היותר חריפות בלכסיקון הסוציאליסטי של אותן שנים.
וכאן אנו מגיעים להיבט הכלכלי. בעלות על הקרקע היא בעלות מוגבלת. אדם יכול
לעשות בכיסא שקנה ככל העולה על רוחו. הוא יכול לשבת עליו, לעמוד עליו ואף לשבור
אותו. כלומר, ההגבלות היחידות המוטלות עליו כמשתמש בכיסא, הן ההגבלות שחלות
מכוח החוק הפלילי. לא כן בקרקע.
לשימושי קרקע יש השפעות חיצוניות. למשל, אם בעל מגרש בוחר להשליך אשפה במגרשו,
הרי מן הצחנה יסבלו גם השכנים. לפיכך, הרשות אוסרת על השלכת אשפה. ככלל, הסדרת
השימוש בקרקע נעשית באמצעות כללי איזור (zoning). אלה קובעים מהם שימושי הקרקע
המותרים והאסורים. ולעניין זה, אופי החזקה בקרקע אינו חשוב כלל - דין אחד לבעלים
ולחוכר.
שינוי יעוד של קרקע הוא שינוי בכללי האיזור החלים עליה, ועשוי לחולל עלייה-רבתי
בערכה. הן מבחינה כלכלית, והן מבחינת הצדק החברתי, אין למי שמחזיק בקרקע בעת
שינוי הייעוד שום תביעה על חלק כלשהו מעליית ערך זו. היא שייכת לציבור, שברצותו
משנה את הייעוד (באמצעות נציגיו), וברצותו אינו עושה כן.
הזכאות לתמורה כלכלית באה בשתי צורות. במרבית המקרים, היא נקנית על ידי תרומה
מקבילה לערך המוסף (התוצר) של הכלכלה הלאומית. במיעוטם, היא תולדה של רנטה
כלכלית. למשל, אדם שרכש פעם קרקע במקום נידח בחולות אשדוד (שכבר אז ייעודם
היה עירוני), והמתין שנים רבות עד שהפיתוח העירוני הגיע אליו, זכה בתמורה נאה,
אף שלא באה כנגד תרומה לתוצר. אבל הוא זכה בתמורה הזו בשל כך שהרחיק לראות,
ושהיתה לו הסבלנות לחכות.
אותו אדם גם לקח סיכון: אם הפיתוח העירוני לא היה מגיע אליו, הבעלות על החול
היתה גורמת לו רק הפסד, שהרי בכסף שבו קנה את הקרקע יכול היה לעשות שימושים
אחרים, מניבים. כל זה אינו קיים בקרקעות הקיבוצים והמושבים. ולפיכך, אין מקום
לרנטה.
כחבר קיבוץ בעבר, אני מודע, כמובן, לטיעונים בדבר השירות החשוב שעשו החקלאים
האמורים למדינה, כולל שירות בתחום הביטחון. אשר לתחום זה, ייתכן בהחלט, שיש
מקום לתגמל חברי קיבוצי ומושבי ספר (אגב, מדוע לא לתגמל גם את אלה מביניהם
שישבו שם בשנים הקשות, ועזבו אחר-כך?).
אבל מה לזה ולקרקע? הרי אפשר לקבוע, למשל, שכל מי שישב ביישוב ספר יזכה לפנסיה
בשיעור של 40% מגימלת סרן בצבא קבע.
אשר לצד הכלכלי, אם באים חשבון, אזי יש לבוא חשבון מלא: המדינה סיבסדה את המתיישבים
האמורים לאורך שנים רבות בסכומים עצומים. כלומר, ייתכן בהחלט, שהם כבר זכו
בתמורה מעל ומעבר לתרומה שתרמו. ושוב, אם אני טועה בכך, מה לזה ולערך הקרקע?
האם נובע מכאן, שהחקלאים שייעוד הקרקע שלהם משתנה, לא יזכו בתמורה כלשהי? התשובה
היא שהם יזכו. אבל לא מפני שזה מגיע להם, אלא מפני שלחברה יש עניין כלכלי לגרום
להם לחדול מהשימוש הנוכחי שהם עושים בקרקע. דהיינו, צריך לפתות אותם להסכים
לשינוי הייעוד.
מזה נובע, שאי-אפשר כלל לקבוע אמות מידה אחידות לפיצוי. זאת יש לקבוע במו"מ
בין הרשויות לבין המתיישבים, בכל מקרה לגופו, לפי מידת החשיבות שהציבור מקנה
להפשרת הקרקע. על הרשויות לחתור לכך, שהחקלאים לא יקבלו יותר מהסכום המינימלי
שיביא אותם לוותר על החכירה, ובכך לשחרר את הקרקע לצורך שינוי הייעוד.
ללובי החקלאי, המנופף בזכויותיו, יש לומר בלשון ברורה: זהו ניסיון לבצע את
השוד הגדול בתולדות המדינה. הדבר מקומם, בעיקר כשהוא נעשה בידי אנשים שאינם
מחמיצים הזדמנות לקונן על העוני. שהרי הם עסוקים במאמץ להעביר משאבים מהציבור
אל קבוצת אנשים, שרבים ממנה אינם בדיוק שייכים לעניי הארץ. ומכך מפסידים, כמובן,
גם העניים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
