בניגוד לחוק מקרקעי ישראל

אם יצלח חוק עיגון זכויות החקלאים בקרקע במתכונתו הנוכחית, האירוניה תהיה הזכות שיקבלו חברי המושבים והקיבוצים להאריך את חוזי החכירה בקרקעות החקלאיות בשלוש תקופות נוספות של 49 שנים כל אחת. סידרה היסטורית של ניסיונות דומים להאריך את זכויות החכירה של חוכרים עירוניים, שרכשו בתים צמודי קרקע עירוניים במיטב כספם, ואפילו כשמדובר בחוכרים שהיוונו את הנכסים - לא עלתה יפה. מינהל מקרקעי ישראל, שיזם את ההצעה, נסוג אחרי שקיבל ערב רב של חוות דעת משפטיות, שלימדו כי הארכה אוטומטית של חוזי החכירה בשלוש תקופות נוספות הופכת את החכירה לבעלות. ובעלות פרטית בקרקעות מדינה, כידוע, איננה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד מקרקעי ישראל.

על פניו מדובר בסמנטיקה, שהרי איש לא יעלה על דעתו לפנות את חוכרי הבתים העירוניים מהבתים שרכשו, בין אם החוזים הם חוזי חכירה שמתחדשים אחת ל-49 שנים ובין אם מדובר בחוזים המגלמים הארכה אוטומטית לשלוש תקופות בנות 49 שנים כל אחת. אותו הדין הוא כמובן לגבי שטחי הבתים של החקלאים.

אפשר כמובן לטעון, שיש טעם לפגם באישור חוזי חכירה שמתחדשים אוטומטית לחברי המושבים והקיבוצים בעוד חוכרים צמודי קרקע בערים אינם מקבלים זאת, אבל הטעם החמוץ שעולה מן ההצעה איננו פועל יוצא של השוואת מעמדם החוזי של שטחי המגורים בעיר ובכפר, אלא הארכת תוקף החוזים בקרקעות שאינן משמשות למגורים. אלה נמסרו לעיבוד חקלאי, ומרביתן כבר מזמן אינן משמשות לחקלאות.

גם בלי להתייחס לוויכוח העקרוני שנוגע למעמדם של חברי המושבים והקיבוצים בקרקעות החקלאיות, יש טעם מר בדילוג של החוק על בעיית הבנייה הבלתי חוקית בשטחי הכפר. כל מי שעיניו בראשו והוא קורא עיתונים, או לחלופין חוצה מפעם לפעם את הגבולות של גוש דן, יודע שחלק מהשטחים החקלאיים משמשים מזמן בית גידול למחסנים, מפעלים, שטחים גדולים למסחר, 'אולמות שמחה', ומשרדים. חלק ניכר מאלה פועלים באופן בלתי חוקי, ועשרות מהם אפילו מסכנים את סביבתם.

קשה אולי לצפות מהצעת חוק מביתם של אנשי הלובי החקלאי לקבוע שיש להרוס את העסקים הבלתי חוקיים, אבל בהחלט אפשר היה לצפות מאנשי הלובי להתנות את ההטבות הגלומות בחוק בצורה גורפת, בהסדרת השימושים הבלתי חוקיים.

המסגרת הפיננסית המוצעת בחוק למקרים של שינוי יעוד קרקע חקלאית נחלקת לשניים: מושבים וקיבוצים יוכלו לקבל את הקרקע תמורת תשלום של 51% מערכה החדש, כפי שמקובל בשטחים העירוניים, או להחזיר אותה למדינה תמורת הפיצוי שיהיה מקובל באותה עת. ההקבלה שעשו המחוקקים למחיר שינוי הייעוד בשטחים העירוניים, איננה באה כמובן חשבון עם התשלומים הגבוהים ששילמו עירוניים עבור החכירה הראשונית, לעומת תשלום נמוך (אם בכלל) במושבים ובקיבוצים, והיא מייתרת את הסדרי הפיצוי הממשלתיים, כמו הצעת ועדת מילגרום לפיצוי של 10% בלבד במרכז הארץ.

כרטיס הכניסה למסגרת החוק איננו כולל רק את נחלות המושבים והקיבוצים, אלא גם קרקעות שחברי מושבים וקיבוצים ואחרים שכרו בחוזים עונתיים. משמע, גם קיבוצים שמחזיקים קרקעות נוספות לשטחי הנחלות התקניים יוכלו לשנות את ייעודם, במסלול הכספי הנדיב.