הנקראות ביותר

נלחמים על כרם שלום

מה עושים עם קיבוץ שהתפרק מנכסיו האנושיים המקוריים, וכיום יש בו תושבים מסוג חדש, שרואים את עצמם זכאים לנכסים הקרקעיים של הקיבוץ ולאמצעי הייצור שניתנו בעבר לקיבוץ?

יש כאלה שקמים בבוקר, מציצים מהחלון על רפיח ועל חאן-יונס, לפעמים רואים מסוקים, שומעים בומים, יודעים שהם היישוב האחרון בטור שעל הגבול, מסתכלים על העצים שקשה כל כך לשמור עליהם ירוקים, על החול שמאיים להשתלט - ובטוחים שקיבוץ כרם שלום, הבית שלהם, הוא המקום הכי יפה בעולם. הם רק רוצים שיניחו להם לחיות ולהתפרנס שם, בדרכם.

זו תמצית בג"ץ יעל אגמון ואח' נגד רשם האגודות, קיבוץ כרם שלום, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וקיבוץ ניר יצחק.

זו התמצית של מה שכנראה עוד יקרה, ברבים מבין כמאה הקיבוצים המצויים בקשיים כספיים וחברתיים אדירים.

פסק דין אגמון ושות' עשוי להיות אבן דרך משפטית לכל הקורה באגודות השיתופיות החקלאיות, שחבריהן ייאלצו או יבחרו לשנות את המבנה הקואופרטיבי, הכלכלי והחברתי שלהם, מתוך ברירה או מחוסר ברירה.

יעל אגמון, אחרי 32 שנים ב"כרם", רוצה להישאר "בכרם" ולהתפרנס מחקלאות, במסגרת יישוב שקם על שטחו של הקיבוץ לשעבר, כרם שלום, שלא החזיק מעמד והתרוקן ממרבית יושביו כבר לפני כשש שנים. אגמון נשארה שם, ומאז היא מנהלת מאבק מתיש נגד מוסדות הקיבוץ הארצי ונגד רשם האגודות השיתופיות.

האח' הם כמה קיבוצניקים, חברי כרם שלום מהתקופה שעוד היה קיבוץ, וקבוצת עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, שהגיעו למקום כאל "בית ראשון במולדת".

כרם שלום נחשב תמיד לבן חריג בשומר הצעיר. חבריו היו שמאליים מדי. מתלהטים מדי. לא שומרים על שקט תנועתי. ב-1995, לאחר סדרת משברים, חיו בקיבוץ 25 חברים בוגרים בלבד, ואז הודיע רכז השלחין שהוא עוזב. פנה ינאי רגב, רכז המשק, אל דני פלד, שמונה כמה שנים לפני כן ל"מלווה", אמר שאינו יכול עוד לקחת אחריות וביקש את עזרת הנהגת הקיבוץ הארצי. הציעו לו להודיע על עזיבה כוללת, ואכן, בתוך חודש וחצי קיבלו החברים דמי עזיבה ונפרדו מהקיבוץ.

נשארו חמש משפחות וילדיהן. רשם האגודות החליט על מינוי ועד ממונה, וחבריו נבחרו על ידי הנהגת הקיבוץ הארצי. מרביתם, כמו היו"ר עד לפני כחצי שנה, דני פלד - חברי קיבוץ ניר יצחק השכן, שאדמותיו גובלות באדמות כרם שלום.

באופן חוקי נשארה "אגודה שיתופית כרם שלום" המחזיקה בנכסים: 11 אלף דונם קרקע לעיבוד חקלאי, 1.6 מיליון קוב מים מושבים מהשפד"ן לחקלאות, ועוד 300 אלף קוב מים שפירים. הם מגדלים בוטנים, מנגו וגידולי שדה משתנים, כמו צנוניות, גזר, חיטה, או תפוחי אדמה, וכן מחזיקים בלול הודו. בעבר היה גם מפעל יצרני. גם הקיבוץ הזה היה בקשיים כלכליים אדירים, ולפני כשנתיים נקבע לו הסדר מחיקת חובות ופריסת תשלומים נרחבת.

האגודה השיתופית כרם שלום היא היום, למעשה, אגודה בעלת נכסים יצרניים, אך ריקה מהון אנושי, מחברים. מי שחי שם מכונה "מתיישב".

עד 1997 נשמרו יחסים תקינים בין הוועד הממונה לתושבים. האגודה הראתה רווחים, אגמון וינאי ניהלו בפועל את הקיבוץ ושימשו במספר תפקידים בשכר. חלק מהתושבים האחרים עבדו בסביבה. הוועד מימן שכר שני עובדים פלשתינים לעבודת אחזקה שוטפת. בחודשים האחרונים עושים זאת תושבי המקום אחרי העבודה, ומצליחים להחזיק מקום נקי, מסודר, גזום וירוק. במקביל, המשיכו בפעילותם הפוליטית, שמרו על קשרים טובים עם השכנים מצדם האחר של מעברי הגבול סופה ורפיח, ובין היתר הקימו מרכז יהודי-ערבי, עמותה לשכנות טובה. אגמון הספיקה לקיים קורס משותף אחד לגננות עד שפרצו האירועים האחרונים. היום יש רק קשרי טלפון, גיוסי מזון לילדי השכנים ומלחמה. רואים אותה מהגג.

יעל אגמון: "ב-97' החליט הקיבוץ הארצי "לשקם" את המקום, והכניס גרעיני נח"ל בשירות צבאי. התחיל להתגבש המצב הבא: מצד אחד יש השומר הצעיר וגרעיני נח"ל מתחלפים, שאף אחד לא נשאר יותר מחצי שנה של שירות צבאי, ומצד שני אנחנו, חמש המשפחות, המשלמות שכר דירה ונתפסות כ"בני רשות", כלומר אפשר לפנות אותן בכל רגע. אנחנו, בהסכמת הוועד ורשם האגודות, התחלנו להביא ולקלוט משפחות למקום. מרביתן משפחות של מי שעלו מברית המועצות לשעבר, במסגרת בית ראשון במולדת. בהתחלה הבאנו ארבע משפחות. נשארו איתנו שתיים, השנה באו עוד חמש, ויש מגמה להביא עוד, לקליטה איטית ומדורגת, בתקווה להקים כאן קהילה. מבחינה כלכלית-חוקית קבע הקיבוץ הארצי, שבתוך הגדר של כרם שלום יחיו שלושה גופים: האגודה השיתופית כרם שלום, בעלת הנכסים וחסרת החברים, הקהילה המתגבשת ומרכז סמינרים".

בקיצור, הקיבוץ הארצי מנסה להקים על חלק מ"שטח המחנה" את הקיבוץ הישן והטוב שפשט רגל, אבל לא מצליח להביא חברים. במקביל, בפינה אחרת של השטח, מנסה הקהילה הקטנה לבנות משהו אחר, לא קיבוץ בפורמט הישן שלו, אלא משהו שיביא מראש בחשבון את השינויים שעברו ועוברים על כל הקיבוצים. הם רוצים לבנות במקום קהילה ברמת שיתוף מסוימת, לא מוחלטת. שיתופיות שתיבנה בהדרגה, בהתאם לרצון של מי שיגור ויחיה במקום.

לתושבים, כ-12 משפחות, יש תחושה שהקיבוץ הארצי חושש מהשתלטות בפועל של התושבים ה"לוחמניים" על שטח הקיבוץ ונכסיו. לקיבוץ הארצי יש תחושה, שהם אכן רוצים להשתלט על הנכסים "שלו", נכסי האגודה השיתופית, הקשורה אליו, והוא אולי היה מעדיף להעביר את נכסיה לחברים אחרים, אם לחברי הקיבוץ שאולי עוד יקום, ואם לחברים בקיבוצים שכנים אחרים של השומר הצעיר, אולי אפילו לניר יצחק.

בסך הכל מדובר בוויכוח קשה ומר על שטחים מצומצמים, במקום הכי נידח במדינת ישראל.

במסגרת התוכנית לשיקום הקיבוץ לשעבר נחתם חוזה בין הקיבוץ הארצי, האגודה השיתופית, קיבוץ ניר יצחק השכן ואגודת כרם שלום. על פי ההסכם, ניר יצחק, קיבוץ חזק כלכלית וחברתית, לוקח על עצמו את שיקום הקהילה והמשק בכרם, ומקבל למשך חמש שנים את ניהול השלחין של הקיבוץ - שהיווה חלק ניכר ממקורות ההכנסה של כרם שלום.

"ומאותו רגע המאזן שלילי, יש יותר הוצאות מהכנסות", אומרת אגמון. הקיבוץ הארצי טוען שזה בדיוק להפך. "אני אומרת שההסדר הזה איננו תקין ולא נעשה בסמכות. אתם, הקיבוץ הארצי, לא ידעתם לשקם, אז קומו ותודיעו למדינה שלא הצלחתם, ותנו לנו סיכוי להצליח. הרי רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן, כבר אמר בתחילת הדרך, כי הוא תומך באכלוס המקום ומוכן לשנות את תקנון האגודה כך שיתאפשר לתושבים לחיות ולהתפרנס בו".

הסיפור פשט בתנועה הקיבוצית כולה. לעזרת אנשי כרם שלום נרתמו חברים בקיבוץ הארצי, ובהם אחד מבכיריו, אורי פינקרפלד, חבר קיבוץ רבדים ובעבר מזכיר הקיבוץ הארצי. יש לפעול בהידברות ולא לחסל את הרצון של התושבים להמשיך ולחיות בכרם שלום, אמר. זה לא עזר.

בשלב מסוים, אומרת אגמון, היא התחילה לשלם את מחיר המאבק שניהלה: "ככל שהבאתי יותר אנשים, ככל שצעקתי יותר שיש לפעול לטובת המקום, ככל שדרשתי בתוקף להחזיר כספים לכרם שלום - כך גדל המחיר ששילמתי. לפני כחצי שנה פוטרתי מתפקיד מרכזת המשק, אחרי כן הודיעו לי, לנו, שלתושבי כרם שלום אסור להשתמש בשם כרם שלום. במקומי הגיע מרכז חדש, מניר יצחק, והודיע שהוא יתייחס לכרם יותר ברצינות, אבל הוא מגיע יום בשבוע. עכשיו קוראים לכרם "קיבוץ בהתהוות", בלי חברים אבל עם ועד ממונה שבו מרכז משק ושני חברים מניר יצחק, חבר אחד מזיקים ואחד מרוחמה. אבל רק לשני אנשי ניר יצחק יש זכות חתימה המחייבת את האגודה".

אגמון ואח' החליטו להקים אגודה שיתופית חדשה, "אגודת יובלי שלום", ופנו להנהגת השומר הצעיר, למזכיר גברי ברגיל, בבקשה להעביר אליה בהדרגה אמצעי ייצור. "אנחנו מדברים ומדברים - והם לא מגיבים".

בשלב מסוים הגיע סטף ורטהיימר, וסיפר על חזונו: יש לי חלום, אמר, להקים פארק תעשייה ישראלי-פלשתיני. לשם כך הוא מבקש לאמץ לעצמו, בלי מיכרז, 2,500 דונם, כלומר רבע מנכסי אגודת כרם שלום. הוא קיבל מהמינהל הרשאת תכנון והוא מתקדם במהירות. "פנינו אליו, ביקשנו שבוועדת ההיגוי לתכנון השטח יהיו נציגי כרם שלום. הוא מתנגד". את המועצה האיזורית אשכול מייצג מרכז משק ניר יצחק, מיכה הרץ, שהיה יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, מנהל תנובה חלב, שהוא גם חבר הוועד הממונה של "הקיבוץ בהתהוות כרם שלום" וגם חבר של ורטהיימר.

אגמון: "אני לא יודעת מה הקומבינה בין ניר יצחק לסטף, אבל ברור שהיא נעשית על אדמות כרם שלום, האדמות שאנחנו צריכים לחיות מהן".

בסוף הקיץ האחרון פנו המתיישבים לעו"ד יהודה גולדברג, ממשרד יצחקניא-גולדברג-קינר, ובנובמבר הוגשה העתירה לבג"ץ למתן צו על תנאי וצו ביניים. אגמון: "מאותו רגע נפתח מסע של לחצים אדירים על חברים שלנו, על תושבים שמועסקים בסביבה, על המשפחות העולות. אמרו להם: רק הגעתם וכבר אתם מבקשים אמצעי ייצור?

"הקיבוץ הארצי, כחלק מהתנועה הקיבוצית, עושבה לנו בדיוק מה שהם לא רוצים שהמדינה תעשה להם. הם טוענים שהם יושבים על הקרקע החקלאית, מעבדים אותה ושומרים עליה, ולכן יש להם זכויות בה. גם אני אומרת כך. אני יושבת בכרם שלום 32 שנה. מעבדת את הקרקע החקלאית ושומרת עליה. אם לקיבוצים מגיע בגין ישיבתם במקום וזיעתם - אז מגיע גם לי בגין הישיבה שלי והזיעה שלי. ואני לא מדברת על שינוי ייעוד ולא על יזמות נדל"ן, אני מדברת על המשך העיבוד החקלאי של הקרקע.

"אני נלחמת על המקום הזה, מה שנראה משונה לרבים, אבל המקום הזה שווה מלחמה. אפשר להתפרנס ממנו ולחיות בו. אם אתם, הקיבוץ הארצי, טוענים שאי אפשר, אז תנו לי את אמצעי הייצור ואני כבר אסתדר. אני וחברי. אנחנו רוצים לגור כאן, לחיות כאן ולהתפרנס כאן. וזה אפשרי, בלי כל ספק".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות